דמותו של האדם החילוני הנשקפת בתקשורת החרדית היא קשה, שקרית ופוגעת. חייו הם "חיי זבל", בנו העומד לפני גיוס לצה"ל "מרותק לסמי מוות", "שקוע בהזיות והלם, ילד אומלל, חשוך חיים". הילדים החילונים מתוארים שם בהכללה כ"מכורים לסמים קשים" וכ"שיכורים".
כמעט מדי שבוע מתפרסמים בעיתונות החרדית מאמרים המוקדשים למלחמה ב"פיתויים" שמזמן אורח החיים החילוני, כפי שהם מצטיירים במיוחד דרך מערכת החינוך החילונית. חיי הנוער הישראלי הם מקור בלתי נדלה להסקת מסקנות על אורח החיים של החברה הישראלית החילונית בכללה ואמצעי בדוק להצדקת המלחמה האידיאולוגית רבת השנים שהכריז העולם החרדי על החינוך המודרני. העיתונות החרדית מגזימה במתכוון בתיאור התנהגויות חריגות או שליליות בקרב הנוער החילוני, וגישתה סטריאוטיפית במובהק. יחס זה נשען לעתים קרובות על עובדות לא נכונות המוצגות לקורא במכוון, וממנו נגזרות השמצות פרועות שמגמתן שלילה גמורה של אורח החיים החילוני.
לפני שאביא דוגמאות לגישה זו, יש להאיר כמה ממאפייניה הבסיסיים של העיתונות החרדית. למעשה, אין היא עשויה מקשה אחת, שכן הפריחה הכלכלית העצומה שעבר העולם החרדי בישראל בשנים האחרונות הביאה להקמת עיתונים, שבועונים וירחונים חדשים מכל הסוגים והגוונים. כל חצר חסידית המכבדת את עצמה מוציאה לאור שבועון או ירחון המייצג את השקפותיה ואת זהותה, בסגנון משלה. אפשר אולי לחלק את העיתונות החרדית והכתובה לשני סוגים עיקריים: האחד – העיתונות היומית, הכוללת את "יתד נאמן", השייך לפלג הליטאי של מפלגת דגל התורה, ואת "המודיע", היומון החרדי הוותיק ביותר, השייך לפלג החסידי של אגודת ישראל; הזן השני כולל את השבועונים רבי התפוצה וההשפעה, שהוותיק בהם הוא "יום השישי", ולצדו "משפחה" ו"השבוע". השבועונים עצמאיים מבחינה כלכלית, ורשמית אינם מסונפים לאף זרם של הציבור החרדי.
למרות שהשבועונים העצמאיים תוקפניים כלפי הציבור החילוני יותר מהעיתונים היומיומיים ועוברים לא אחת את גבול ההסתה והדיבה, בחרתי להמחיש את יחסה של העיתונות החרדית לעולם החילוני דרך העיתונות היומית הממוסדת, וזאת משתי סיבות: ראשית, העיתונות היומית מייצגת בצורה הנאמנה ביותר את הלכי הרוח הרווחים בציבור החרדי; שנית, היא משקפת את דעותיה של ההנהגה החרדית. מעל לכל עיתון עומדת "ועדה רוחנית" המפקחת על כל החומר המתפרסם בו, כך שעמדתם האישית של מחברי המאמרים היא בהכרח גם השקפת עולם ממוסדת ומגובשת של הפלג העומד מאחוריהם.
לפני כשלוש שנים נהרגו בתאונת אימונים בגבול הצפון כמה חיילי צה"ל מאש חבריהם. תחת הכותרת "אומללים מול המוות" ("המודיע" 28.5.1993), כתב יצחק מתתיהו טננבוים, בכיר הכותבים של עיתון "המודיע":
"אומללים לרוע גורלם, באים הצעירים האלה לצבא מאותה חברה אומללה, שבה החיים הם – אוי להם ואוי לנפשם – זבל... לרוע אומללותה (של החברה החילונית; ד"א), כבר קמו דורות חדשים אשר נולדו אל השיממון החברתי ואל תחלואיו. ילדים עוללים, כמעט תינוקות, כבר דבק בהם סרטן המשמעת. פרצופיהם של חיות-ילדים אלה מעוררים רגשי חמלה ורחמים... ההתנסויות החברתיות של נערי ישראל החילונית הן מעבר ליכולת האנושית. עשרות מהם נוטלים נפשם בכפם, עוד לפני שלבשו מדים ירוקים. אלפים מהם כבר מרותקים אל סמי המוות, מהם אינם יכולים להיפרד. רבבות מהם כבר שקועים בעולם ההזיות וההלם, והמסבאות האלכוהוליסטיות הן מפלט לעת ערב... צעירים אומללים אלו כבר ינקו עם חלב אמם את תחלואי החברה המתירנית. הם הגיחו לחלל החיים של כלום ושוב כלום ועוד הפעם כלום. ילדים אומללים, נוער חשוך חיים".
בהמשך מספר טננבוים על ביקור שערך בגבול הצפון עם עורכים מהתקשורת החילונית ועל שיחה שקיים, לכאורה, במהלכו עם אחד מהם. "אחד העורכים הראשיים של העיתונות העברית", מספר טננבוים, "לא היסס להודות בפנינו בגילוי לב, כי מכיוון שאינו רואה שום עתיד לעם הזה במדינה הזו, הוא מבקש למצות את החיים בנוסח של אכול ושתה כי מחר... לשאלתנו, 'מה אשמים החיילים בגבול הצפון שהם נהרגים בשביל חיי הזבל שלך?', השיב בשחצנות צברית טיפוסית, 'כי אחרת לא היתה לי פרנסה'".
ומסקנתו של טננבוים: "אותה קהילה ישראלית ההורגת ורוצחת עשרות אזרחים על כבישי הארץ וממשיכה לחיות כאילו כלום לא קורה, אותה חברה ישראלית המצמיחה רבבות בני נוער מעשני סמים קשים, המגדלת שיכורי לילות שבת, המייצאת עדרים-עדרים לארצות זרות... מדוע שהצבא שלה יהיה טוב ממנה?".
איור: מיכל בוננו
גם עיתונאי אחר ב"המודיע", ב' רכט, מציג תמונה דומה של חיי הנוער החילוני: "מי ממנו מכיר את העובדה שמאות אלפי בני נוער בישראל, חילונים כמובן, טובעים עמוק בטיפה המרה?... בניה הצעירים מטביעים את יגונם הנובע מריקנות ושיממון, בכוסית הוויסקי... לבית החילוני אין מה למכור" (24.1.1994).
אם העיתונות החילונית נוטה להבליט מעורבות של חרדים במעשים פליליים, בגלל ההיבט ה"פיקנטי" שבתופעה, הרי שהעיתונות החרדית נוהגת ברוב המקרים להכליל על החברה החילונית מתוך מקרי פשע שמתרחשים בה. כך, למשל, בעקבות הפרסומים הרבים בתקשורת החילונית על מסיבות הסמים שעורכים מטיילים ישראלים בחופי גואה שבהודו, עסקה בכך גם העיתונות החרדית בהרחבה. אחד החשובים שבכתבי "המודיע", משה עקיבא דרוק, כתב מאמר תחת הכותרת "השאיפה להיות עם חופשי בארצנו התגשמה" (22.12.1995), ובה הוא מנתח את החברה החילונית בכללה על-פי מעשיהם של המטיילים הישראלים בהודו: "אותם ראשונים (מקימי המדינה; ד"א), שלא היו כמלאכים וספק אם היו כבני אדם, לא חלמו שצאצאיהם יברחו מן הארץ לאחר שירות צבאי כדי למצוא פורקן של סמים על שפת ים בהודו שדבק בו כינוי המזכיר את תל-אביב... אותם הוגים שביקשו להסיר מידיהם של יהודים את הכבלים שכבלו את עצמם ברצון, עד שהגולם קם על יוצרו ושלל מהם את היכולת לעמוד נגד היצרים האפלים".
באותו עניין כותב יצחק מתתיהו טננבוים: "איננו יודעים עד כמה רע להיות צבר-ישראלי-חילוני, על המסכנות ועל הריקנות מחליאת הלבבות, אשר אחינו בני ישראל שבויים בתוכם. כואב על נשמת ישראל המעונה בידי יצרים, כבושה בידי זרים, נתונה בידי זרים... חברה זו שרויה בריק אחד גדול, בתרבות האין המתגלמת בקרב צעיריה ובוגריה התוהים ובוהים בקהילת הסמים הישראלית בחופי הודו... מאה אלף צעירים ישראלים מסוממים מייצגים בהחלט את החברה הישראלית הצעירה...".
לאחר רצח נהג המונית דרק רוט בהרצליה בידי שני נערים, בינואר 1994, נאחזו הפובליציסטים החרדים במקרה יוצא דופן זה כדי להדביק תג שלילי על הנוער החילוני כולו. וכך כתב למשל א' מרגלית ב"המודיע": "מה הפלא שמתרחש מה שמתרחש, הן כל התנאים אצלם בשלים להיווצרותו של אסון הטבעה זה, שבו הם טובעים בבוץ ספוגי, שבו הם שותים מים עכורים, שבו מתחולל אצלם מבול המוביל את כולם במדרון לתהום". גם יצחק טננבוים מתייחס לכך, תוך כדי שהוא מתנצל על האזכור הלא מקובל של מקרי פלילים בעיתונו: "לא באנו לבוסס בשלוליות הדם היהודי אשר נקוו בידי צעירים ישראלים", הוא מסביר, "ומה שאנו מתייחסים לחבורת הזבל הזו, אין זאת אלא צורך רוחני של הכרת השטח".
לעתים, בעקבות מקרים של אלכוהוליזם ושימוש בסמים בחברה החילונית, מציעים עיתונאים חרדים לחילונים להגר מן הארץ ולהשאיר אותה לחרדים בלבד. כך עולה למשל, ממאמרו של ישראל פרידמן מ"יתד נאמן" בפברואר האחרון: "בהתנדבות, לכו מכאן. אינני מדבר על גירוש המוני יהודים מארצם. הקריאה הבוטה – עופו מכאן, אינה אלא הצעה ידידותית. אין כאן כפייה, הכל ייעשה בהתנדבות. אז קומו, ידידינו החילונים. תארזו. לכו מכאן... גם הפשע האמריקני לא יתקשה לקלוט את הנוער הישראלי, הנתון למקסמי השווא של הכימיקלים, הלום האלכוהול, העגיל באוזן הרצועה, ישתלב היטב בנוף... לא אנחנו העלוקות על גבם (של החילונים; ד"א). להפך, הם עלוקות על גבנו. אנחנו צינור החמצן שזורם בעורקיהם... הם מוצצים את דמנו, חיים על חשבוננו. מתגוררים פה בחשבון מזויף, הרשום על שמנו".
"אנו שרויים בתוך הקונכייה שלנו", כותב ב' רכט ב"המודיע" בינואר 1994, "מאושרים שאיננו מודעים לרעות החולות הפושות בחברה החילונית. מי ממנו מכיר את העובדה שמאות אלפי בני נוער בישראל, חילונים כמובן, טובעים עמוק בתוך הטיפה המרה... בניה הצעירים מטביעים את יגונם הנובע מריקנות ושידפון בכוסית הוויסקי או בפחית הבירה. לבית החילוני שדוף הקדים אין מה למכור. בדרכה של המדינה לא ייוותר עוד פיכח אחד שיעיר את השיכורים לתורנות שמירה". ומי שהחמיץ את המאמר הזה נתקל בדעה דומה במאמרו של מ' שלום באוקטובר 1994: "ומה טיפחה החברה החילונית. בורות זה לא מלה, אלא ירידה. סמים. תועבות. גפנים סוררים. רצח. בקיצור – בתי כלא גדושים ישראלים, תוצרת הממסד החילוני, רובעי תועבה תוצרת החברה הישראלית החילונית".
היחס המתנשא והעוין של העיתונות החרדית לציבור החילוני קיצוני וחריף עוד יותר כשהיא נדרשת ליריביה המסורתיים של החברה החרדית: התקשורת החילונית, השמאל הפוליטי והקיבוצים. שלושת אלה כרוכים בדרך-כלל יחד, כגוש שמאלני אחד מגובש ועוין. במאמר מאוגוסט 1993 מסביר מ' כספי, באמצעות תיאור ציורי, כיצד רואה "המודיע" את התקשורת חילונית: "כאותו אריה רועם מרעב ותובעני לליטרת בשר טרף – גם התקשורת הישראלית זקוקה למנת בשר חרדים קבועה. וכאותה נמייה צמאת דם, המרווה גרונה בדם טרף, גם הפוליטיקה הישראלית החילונית זקוקה למשקה קל של חרדי כדי להרטיב את גרונה הניחר... הם חשים רעב, כיב קיבה, צמא והתכווצות מעיים. הם לא יכולים אחרת... הם נזקקים למנה קבועה של מזון חרדים".
במאמר אחר ב"המודיע" (6.12.1993) כותב מ' שלום: "האויב הגדול ביותר של הדת הוא התקשורת. אלה מחלנים את העם חילון אחר חילון, אלה מורידים את העם לדיוטא תחתונה של סחי ומיאוס, אלה קוטלים מוטיבים תורניים בערימות של זבל תקשורתי מהסוג הגרוע ביותר. התקשורת החילונית עושה הגרוע ביותר. התקשורת החילונית עושה פרנסה מזבל. היא יודעת כי כאשר העם הזה יתדפק על דלתי התורה והחוכמה, הוא ינטוש את המסך התקשורתי, את גלי האתר והעיתונות הצהובה, ואז תאבד מקור פרנסתם". ועוד מקולמוסו של מ' שלום (31.12.1993): "לשוני, לשון זה. שפתי, שפתי חלקות, לעומת הראיונות הגזעניים וההתבטאויות האנטישמיות שנשמעו מפיהם וכתביהם של נרקומני ליטרת האנטישמיות שאינם יכולים ללא מנת סם אנטי-דתית קבועה".
"התקשורת הישראלית היא שותפה בכירה בהידרדרות המוסרית של החברה בארץ", כותב ישראל פרידמן, עיתונאי בכיר ב"יתד נאמן", במאמר מ-13.11.1991. בדרך אגב פוסק פרידמן כי לעומת אדם חרדי, "כאשר חילוני נאסף על עמיו, הוא אינו שורט שרטת נצח. כשפועלו חדל, הוא נעלם כבועת אוויר, או עלה נושר. אחר-כך הוא הופך לבועת זיכרון בתודעת בני משפחתו וחבריו. צולל לתהום הנשייה".
בארבע השנים שבהן היתה מרצ שותפה בממשלת העבודה, הקצינה עוד יותר ההתייחסות למפלגות השמאל בישראל. ב"המודיע" השוו כותבי המאמרים את "אהבת הזרים" של השמאל בישראל לשנאת הזרים של הניאו-נאצים. בעל הטור מרדכי גרליץ כתב (ב-4.12.1992) שמול התפרצותה שלוחת הרסן של שנאת הזרים באירופה, "ניצבים אנו מבית בפני תופעה חמורה לא פחות של אהבת זרים חולנית, הגובלת בטירוף עד כדי איבוד לאומי עצמי לדעת". עד כאן זו אולי דעה לגיטימית, אבל בהמשך כותב גרליץ: "אהבת זרים זו מדהימה בדמיונה לאדיקותם היתרה של בני הגזע הארי הטהור, מפעילי תאי הגזים והכבשנים, בכל הקשור לאגודות צער בעלי חיים והגנת הטבע".
ואילו עורך "יתד נאמן", נתן זאב גרוסמן, כותב באותו יום כי התפרצות הניאו-נאציזם באירופה היא תוצאה של חטאי ממשלת השמאל. גם היום, מסביר גרוסמן, "נציגים בכירים של ממשלת השמד הרוחני מכריזים בריש גלי כי בכוונתם לעקור את הכל ולהשליך לחלוטין את מצוות התורה. במציאות רוחנית עגומה זו, חזרו אל עולמנו הקולות המצמררים של ניאו-נאציזם. רק מי שטחו עיניו מלראות לא יעשה את חשבון הנפש המתבקש".
החמורות ביותר, בהקשר זה, היו התבטאויות העיתונות החרדית על מרצ ועל נציגיה בכנסת. באופן מסורתי וקבוע, כשציטטו ב"יתד נאמן" את שולמית אלוני, כתבו: "שוב פערה אלוני את פיה" או "עפרא לפומיה" (עפר לפיה, בארמית). העיתון "המחנה החרדי" מגדיר את אנשי מרצ במפורש כנאצים וכ"מסיתים לטבח עם" בחרדים. "התנועה האנטישמית הישראלית החלה כקוריוז בשולי מפלגות השמאל וצברה תנופה עד שהפכה לרשת הפרושה על פני כל הארץ. צעירי הה..-יוגנד (כך במקור; ד"א) המשיכו לפרסם כרזות הסתה ולקרוא להמוני האנטישמים הצעירים לנקום בדתיים וחרדים. תנועת רצ עשתה פוגרומים, פעיליה דוגלים בשיטות אלימות, הגובלות באלו שהשתמשו בהן תועמלני המשטרים החשוכים ביותר".
מען נוסף להשתלחויות ארסיות הוא הקיבוצים. תחת הכותרת "לחרוש את הקיבוצים" קורא השבועון "משפחה" (28.12.1991), במאמר לא חתום, "לחוקק חוק מיוחד לעשיית דין בקיבוצניקים ובעוזריהם" ולשפוט אותם "בבתי-דין נוסח נירנברג". "הגיעה השעה לפרק את הקיבוצים, לפנות את החברים מהאזור ואולי לאשפז אותם עד שיימצא סידור קבע במחנות שבהם קיבלו בשעתו את עולי מרוקו. הם יעברו חינוך מחדש בנוסח החינוך שנתנו לעולי המזרח... ניתן יהיה להשאיר שניים-שלושה קיבוצים כמוצג מוזיאוני, מזכרת עוון מאחד הפשעים הגדולים ביותר בתולדות עם ישראל, משהו כמו שימור מחנה אושוויץ או מיידאנק. פשע בסדר גודל כזה חייב להיות משומר לדיראון עולם". לחלופין, מציע כותב המאמר לחברי הקיבוצים לרדת מהארץ, "כדי לפגוש שם את המיליונים שאגרתם בחשבונות סמויים מכספי העם היהודי. תאכלו מהם עד שתיחנקו, אבל אותנו תשחררו, חברים טפילים". סגנונו של מ' שלום ב"המודיע", לעומת זאת, מתון. הוא מצר על בורותם של חברי הקיבוצים: "ילדי הקיבוצים ובוגריהם אינם שומרים על כללי כשרות יסודיים לא מפני שאינם רוצים לשמור כשרות ולא מפני שהם עוינים את הדת והמסורת, אלא מפני שהם גדלו על ברכי העם-ארצות" (6.12.1993).
עורכי העיתונים החרדיים אינם רואים כל בעיה אתית או עיוות של מציאות בכתיבתם של עולם החילוני. "העיתונות החרדית איננה מסיתה", מסביר נתן זאב גרוסמן, עורך "יתד נאמן". "אנחנו רק מנהלים הסברה אידיאולוגית על צדקת דרכה של היהדות המאמינה. העיתונות החילונית, לעומת זאת, דואגת להכפשה מתמדת של המגזר החרדי לא במישור האידיאולוגי אלא במישור של דיווחים מכפישים בעמודי החדשות. כוונתי לידיעות שבהן נכתב: 'חרדי עשה כך וכך'. אנחנו, לעומת זאת, לא מנסים להכפיש את החילוני המצוי, אלא את החילוניות כאידיאה".
ישראל אייכלר, עורך "המחנה החרדי", לא מכחיש את עצם ההכפשה הקיימת בעיתונות החרדית, אלא מנסה להצדיק אותה בטיעונים שונים. "אם פתאום, אחר אלפיים שנות גלות, יש יהודים שרוצחים, יהודים מעשני סמים ושיכורים, אז ברור שזה קרה בגלל החינוך החילוני. לא היה מעולם בעם ישראל דבר כזה". אייכלר מוסיף כי העיתונות החרדית החליטה בשנים האחרונות להשיב מלחמה ואיננה בוחלת באמצעים. "במשך שלושים שנה ההסתה נגד החרדים היתה חד-צדדית, אז בעשר השנים האחרונות אנחנו משיבים מלחמה שערה. עדיין, העיתונות החילונית עושה לחרדים מה שהעיתונות החרדית עוד לא הצליחה לעשות לחילונים. אין להשוות את מספר האנשים שקוראים את העיתונות החילונית לבין מספר האנשים הקוראים את העיתונות החרדית. הכף, בעניין הזה, נוטה בבירור לחובת העיתונות החילונית".
לדעתו של פרופ' מנחם פרידמן, אנתרופולוג וסוציולוג מאוניברסיטת בר-אילן ואחד המומחים החשובים לחקר המגזר החרדי, העיתונות החרדית עברה בשנים האחרונות שינוי ביחסה אל החילונים. "מי שקורא את העיתונות החרדית מרגיש מיד בהתייחסות הסטריאוטיפית הגמורה שלה אל החילונים", הוא מסביר, "אבל בשנים האחרונות השתנתה שם קצת הגישה. בעבר כל החילונים הוצגו כבעלי כוונות זדון. היום הם מחלקים אותם לשני סוגים: ישנו החילוני שהוא כמין 'פרא תמים', שצריך להשכיל אותו כי הוא לא מכיר ולא יודע את מאור הדת, מין מקרה חמור ביותר של 'תינוק שנשבה'; וישנו החילוני שמנסה כביכול לפגוע בדת ובמסורת, ואותו העיתונות החרדית מנגחת בתוקף. כך הם מתייחסים בזמן האחרון לחילונים מהשמאל, שנתפסים במפורש כשטן וכמקור לכל הצרות. ההתייחסות אל החילונים מהקבוצה השנייה היא מאוד בוטה ומאוד ברורה, ונגועה במכלול של סטריאוטיפים".
מה יותר חמור, לדעתך: היחס הסטריאוטיפי של התקשורת החילונית לחרדים או של התקשורת החרדית לחילונים?
"צריך להבחין בתופעה נוספת. העיתונות החרדית משתמשת במלים בצורה הרבה יותר חופשית, כי אין לה עדיין גבולות ברורים ומסורת. הם חשים שהעיתונות החילונית רודפת אותם מזה שנות דור, ושסוף-סוף הם מעזים לומר מה שאבותיהם פחדו לומר בפומבי. כחילוני, אני חש גועל נפש למקרא העיתונות החרדית, אבל אם הייתי חרדי, הייתי חש גועל נפש למקרא יחסה של העיתונות החילונית. לעיתונות החילונית יש קודים משלה ולחרדית יש קודים משלה, אבל מבחינת הפגיעות וההיפגעות, אני חושב שהתוצאה זהה בשני הכיוונים".
גיליון 4, יולי 1996