בלי בקבוקי שמפניה
עמותת לחופש-נולד מפרסמת הבוקר מודעה ב"הארץ" וב"מעריב" לציון 25 שנים לנפילתו בשבי של הנווט רון ארד. "חובתנו הערכית והמוסרית, כחברה ישראלית, היא להשיב את הבנים הביתה", נכתב מתחת לתצלום גדול של ארד. מקריאת המשך המודעה עולה כי היא נוסחה לפני שפורסמה אמש חתימתה של העסקה לשחרור החייל השבוי גלעד שליט.
הסיפור על שביו של שליט והמאמצים לשחרורו יצר את אחת מקשתות העלילה המרכזיות בשיח הציבורי של החברה בישראל בשנים האחרונות. לפרקים, לתקשורת הישראלית היה חלק מכריע בסיפור העלילה, גם אם לא בקידומה.
ראו, למשל, את עיתוני הבוקר. גם בחלקים שהודפסו לפי היוודע דבר העסקה המתממשת, שליט מקבל מקום של כבוד. במוסף "סוכות" של "ידיעות אחרונות" כותבת מרב בטיטו על עסקי התיירות במצפה-הילה, היישוב שמשפחת שליט מתגוררת בו. "בשנייה שהאוטו משתתק", היא כותבת על רגע הגעתה למצפה, "אני רואה את הכרזה הענקית שמכסה את השער. 'גלעד, מחכים לך בבית', היא מביטה בי במבט מאשים, וברגע אחד הופכת אותי מנופשת סטנדרטית לישראלית רדופת אשמה. [...] בחדרי האירוח של מצפה-הילה יש הכל, חוץ מילד אחד, של כולנו. ודווקא ההיעדרות הזו, הלא-הכל-כלול, דווקא זה מה שהופך את החופשה שם לשונה מכל מה שיכולתם לדמיין".
ב"מוסף חג" של "ידיעות אחרונות" מתפרסם מיזם חג סטנדרטי מאת נחמה דואק ועופר פטרסבורג, המביאים בפני הקוראים את תשובותיהם של תריסר אישי ציבור לשאלה "את מי הייתם רוצים לארח בסוכה ומה הייתם אומרים לו". רק אורח אחד מוזמן לשתי סוכות. גלעד שליט, כמובן. "לו היתה לי סוכה בבית", אומרת פרופ' עדה יונת, כלת פרס נובל, "האורח האחד והיחיד שהייתי רוצה לשבת איתו בסוכה היה גלעד שליט, כי גלעד הוא הילד של כולנו. יכולתי להזמין לסוכתי את אלברט איינשטיין או את הרמב"ם, ואפילו את משה רבנו. אבל הם כולם מתים, וגלעד עדיין חי".
"מה כואב לך, ילד? אשאל אותו", מדמיינת השחקנית גילה אלמגור את המפגש הפרטי שלה עם שליט בסוכה. "איך אפשר להקל עליך את הפצעים? ואז אחבוש לו את הפצעים, אנקה את פניו מהדמעות, אחבק אותו, יחד עם אמו ואביו, ואספוג את דמעותיו ואת כאביו. אקבל באהבה את כעסו, את אגרופיו, את עיניו הכועסות, הכואבות".
יש לציין כי אזכורים אלה ואחרים (דווקא השבוע גיא מרוז לא מייחד את מדורו ב"זמן תל-אביב" לשליט – פספוס) מופיעים שעה שהקמפיין הציבורי לשחרור שליט הוא באחת מנקודות השפל שלו. את מסע יחסי-הציבור המאורגן למען שליט החליף בקיץ האחרון מסע יחסי-ציבור ספונטני הרבה יותר – לא משנה מה קלמן ליבסקינד יטען – למען צדק חברתי. למעט הפגנה אחת שבה הוזמן נועם שליט, אביו של החייל השבוי, לנאום בפני הדורשים צדק חברתי, נדחק הצדה הקמפיין הציבורי למען שחרורו.
ובכל זאת, ציון היעדרותו של שליט הפך למעשה שבשגרה, בוודאי בימי חג, והסיסמאות שנשחקו בתקשורת עד שכמעט איבדו ממשמעותן מצליחות לחדור בקלות גם לטקסט של זוכת פרס נובל. לכן, באופן טבעי, כשבאופק מסתמן סופה של הקשת העלילתית, הסיקור שמעניקים העיתונים נרחב ביותר.
שבעת העמודים הראשונים בקונטרס החדשות של "הארץ" מוקדשים לעסקת שליט, תשעת העמודים הראשונים בקונטרס החדשות של "ידיעות אחרונות", 19 העמודים הראשונים ב"ישראל היום" (היוצא בפורמט קטן יותר). לשיא מגיע "מעריב". בדומה ל"ידיעות אחרונות", "מעריב" מכריז בראש שערו על "גיליון מיוחד". בשונה ממתחרהו, הוא מתכוון לכך. "מעריב" מקדיש את כל קונטרס החדשות שלו הבוקר לדיווחים ופרשנויות על העסקה המסתמנת ולה בלבד. אין בו אף ידיעה חדשותית שאינה קשורה לעסקה, אפילו לא אחת. רק שליט, שליט, שליט, מדור ספורט, מזג אוויר, תוצאות הגרלות הפיס וטיול לחג.
זו החלטה יוצאת מגדר הרגיל. נראה כי בשעת ערב החליט עורך "מעריב" להשליך הצדה את כל התוכן המערכתי שנועד לפרסום הבוקר ולהתחיל מאפס. מה אומר לנו "מעריב"? שידיעה על השלכות פרסום עסקת שליט על החתונה של מגישת החדשות יונית לוי חשובה יותר מידיעה על ההתפתחויות האחרונות בבתי-החולים, לאור התפטרות הרופאים המתמחים? שעוד טור דעה מאת אדם שאין לו מושג מה באמת התרחש מאחורי הקלעים במשא-ומתן לשחרור שליט רלבנטי לקורא הישראלי יותר מאשר ידיעות מדיניות, מדור חדשות חוץ, ידיעות פלילים? שכל הנושאים שעמדו בראש סדר היום של העיתון שלשום ואתמול, ממש עד לשעות הערב, בטלים בשישים לעומת הפרטים השוליים ביותר שניתן היה לאסוף בשעת ערב לנוכח העסקה המתממשת ("למרבה הפלא לא נראו ברחוב אנשים עם דגלי ישראל ובקבוקי שמפניה", מדווח אייל לוי במסגרת סיקור "תגובת הרחוב הישראלי לבשורה הדרמטית")? התשובה לכל השאלות חיובית.
איפול כבד
"גלעד חוזר הביתה" היא הכותרת הראשית של "ידיעות אחרונות", תכול על גבי תצלום של אביבה שליט, אמו של החייל השבוי, מחייכת ("חיוך ראשון אחרי 5 שנים"). "גלעד בדרך הביתה", שחור על גבי לבן, היא הכותרת הראשית של "מעריב" מעל תצלום דומה ("חיוך ראשון אחרי 1,934 ימים"). כרגיל, השער של "ידיעות אחרונות" מעט מוצלח יותר מזה של "מעריב". הכותרת מתגלגלת באופן טבעי יותר על הלשון, התצלום לכד רגע מרגש יותר. גם האילוצים הטכניים של "מעריב" – עיצוב נקי, איסור על צבעי רקע – משווים לעמוד השער שלו מראה של מודעת אבל במקום ברכת חג.
"חזור הביתה" היא הכותרת הראשית של "ישראל היום", לבן על גבי תכול, מעל שני תצלומים של הורי השבוי ("חיוך ראשון אחרי 5 שנים" נכתב בין התצלומים, אף כי העיתון לא איתר תצלום שבו נועם שליט מחייך ממש). בראש שער "ישראל היום" כותרת המוקדשת לבנימין נתניהו, ראש ממשלת ישראל – "נתניהו למשפחת שליט: 'הבטחתי, ואני מחזיר את הילד שלכם'".
הכותרת הראשית ב"הארץ" קוראת: "נחתמה עסקה לשחרור גלעד שליט". היא מתפרסמת מעל תצלום של חגיגות אמש מחוץ למאהל שהקימה משפחת שליט בירושלים. בעמ' 3 מדווחים ברק רביד, אבי יששכרוף ועמוס הראל על עיקרי העסקה: שחרור מיידי של 450 אסירים פלסטינים, מהם 280 שנשפטו למאסר עולם, ובעוד חודשיים שחרור של 550 אסירים אחרים. ישראל התפשרה על מספר האסירים שיגורשו. מנגד, בכירי הזרוע הצבאית של חמאס בגדה – עבדאללה ברגותי, אבראהים חאמד, עמאס סייד ואחרים – לא ישוחררו. גם ראש החזית-העממית אחמד סעדאת ובכיר הפת"ח מרואן ברגותי יישארו בכלא הישראלי. "ישראל לא נתנה לבכירי חמאס כל התחייבות כי לא תנסה להרוג אותם אחרי שחרורם", מדווח על סמך דברי ראש השב"כ.
בסוף הידיעה נכתב כי "שלשום דיווחו כלי תקשורת מצריים כי מטוס פרטי ובו בכיר ישראלי נחת בקהיר ונכנס למצרים, ללא החתמת דרכוניהם של אנשי המשלחת. דיווחים אחרים סיפרו באחרונה כי המתווך הגרמני לעסקת החייל החטוף גלעד שליט, גרהרד קונרד, בא לפני כמה ימים לקהיר".
בידיעה נפרדת מדווח ברק רביד על המגעים החשאיים שהובילו לעסקה. סבב שיחות אחרון שנערך בתחילת השבוע הסתיים ביום שלישי לפנות בוקר. "במשך כל השיחות לא נפגשו בשדה המשא-ומתן נציגי ישראל והחמאס פנים אל פנים", נכתב. בהמשך מצוין כי ביום ראשון בערב זימן נתניהו את שרי השמינייה לישיבה שנמשכה שמונה שעות, עד ארבע לפנות בוקר. "על עצם קיומה של הישיבה הוטל איפול כבד של הצנזורה הצבאית, והשרים שהשתתפו בה סירבו למסור כל פרט על תכניה".
האיפול הכבד עבד. עד לרגע האחרון לא היו צרכני התקשורת הישראלית מודעים להתפתחויות. דיווחים מלפני חודש בדבר התקדמות בשיחות, שנסמכו על עיתון מצרי, לא עוררו עניין רב, מן הסתם בשל הפעמים הרבות שבהן התפרסמו דיווחים דומים בלי שהצדדים יגיעו לחתימה על עסקה. בדיעבד הדיווח היה מדויק ("ישראל הסכימה להפחית את מספר האסירים הפלסטינים שיגורשו מחוץ לשטחים הפלסטינים").
בשבוע שעבר דווח כי השליח הגרמני נמצא במצרים כדי לקיים פגישות בעניין שליט, אך יומיים לאחר מכן הדיווח הוכחש. ידיעה מלפני שלושה ימים דיווחה על-פי עיתון מצרי כי המשא-ומתן בין הצדדים חודש, תוך התגמשות ישראלית, אך הוזכרה בה גם התבטאות של בכיר בחמאס שהכחיש זאת מכל וכל. נראה שרק בשולי השוליים של התקשורת הישראלית, שאינה מודעת או מכבדת את איסורי הצנזורה, דווח השבוע על ישיבת הממשלה הגורלית בהקשר לשחרור שליט. אחרי חמש שנים שהתקשורת הישראלית חיכתה לרגע הזה, דומה כי הוא תפס את רובה בהפתעה.
אביבה שליט במאהל המחאה, אמש בירושלים (צילום: ליאור מזרחי)
למה עכשיו?
"בחודש מאי", מזכיר רונן ברגמן בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", "כתבנו כאן כי 'מצרים לא רק חזרה ומיצבה את עצמה מחדש כמתווכת בפרשת גלעד שליט, אלא משנה את כללי המשחק, הופכת את פרשת שליט לחלק מהמערך הגיאו-פוליטי במזרח התיכון וממלכדת את ראש הממשלה נתניהו'. הערכנו כי דווקא ההתקרבות בין מצרים לחמאס נותנת סיכוי לפריצת דרך". בהמשך רשימתו מדגיש ברגמן: "את הדחיפה האחרונה לקראת סיכום העסקה נתנו המצרים [...] האם נתניהו היה מסכים לעסקה הנוכחית לו היתה מוצעת לפני שנתיים? ספק רב. נתניהו הודיע אז כי לא יהיה מוכן להתגמשות נוספת, וכעת הסכים להתגמשות כזו. מה גרם לה? זו שאלה שרק ראש הממשלה יכול לענות עליה".
יש מי שיכול לנחש. עמיתו של ברגמן, אלכס פישמן, חתום על טור פרשנות המתפרסם אף הוא בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", תחת הכותרת "הכל בגלל איראן". לפי פישמן, "לראש ממשלת ישראל, בנימין נתניהו, בוער לנקות את השולחן ולבנות תפאורה חדשה לקראת משהו אחר, גדול יותר, חשוב יותר. [...] כשמחפשים דאגה אצל נתניהו ואצל אהוד ברק, זה תמיד קשור איכשהו לאיראן. זה כנראה הרקע להחלטת ראש הממשלה להגמיש את עמדותיו ולשכנע את שרי השמינייה לא להפריע ולסגור את עסקת שליט. מה בדיוק קורה בסוגיה האיראנית? לא ברור. אבל ברור שזה הנושא החם הבא, ומוטב שישראל תגיע אליו עם תדמית של מדינה גמישה, פרגמטית, מוכנה לוויתורים".
ארי שביט מעריך ב"הארץ" כי "ככל הנראה, המניעים שגרמו לנתניהו ולברק לפעול בנחרצות דווקא עכשיו אינם מרנינים במיוחד". לדבריו, "השניים הבינו שבשנה הקרובה לא תהיה כאן בשורה מדינית או כלכלית או חברתית. השניים הבינו שבשנה הקרובה עלולה להיות כאן הידרדרות בטחונית. השניים הבינו שהם נמצאים במצור אסטרטגי, פוליטי וציבורי, וכי חזית שליט היא החזית היחידה שבה הם יכולים לפרוץ דרך. חזית שליט היא החזית היחידה שבה הם יכולים להגיע להישג ולהציע מעין תקווה".
ב"ישראל היום" בולט הסבר אחר. נתניהו הזכיר אתמול את השינויים במדינות האזור כמניע להבשלת העסקה, וטיעון זה שב ונשמע מפי פרשני העיתון. "ניהול קר של המשא-ומתן והשינויים הגדולים במזרח התיכון הם הגורמים העיקריים לחתימת העסקה שרבים מאיתנו פיללנו לה", כותב בועז ביסמוט, שמסכים לחלק את הקרדיט בין "האביב הערבי" לנתניהו עצמו. דן מרגלית מזכיר אף הוא את "האביב הערבי" כגורם מכריע.
גם שלמה צזנה מזכיר את השינויים בעולם הערבי, לצד שינוי פרסונלי בצמרת הנושאים ונותנים מהצד הישראלי: ראש השב"כ, ראש המוסד והרמטכ"ל. מובן שגם שינוי נוסף חל בצמרת מקבלי ההחלטות במדינה: נתניהו החליף את אהוד אולמרט. "נתניהו הלך רחוק יותר מאולמרט והוכיח שוב שבהחלטות הרות גורל, דווקא מנהיגי הליכוד יכולים – וזאת לא סיסמה", כותב צזנה. "רה"מ התפרסם בעולם כמומחה לטרור ועל כך כתב את ספריו. אתמול הבהיר כי כדי להציל חיים אפשר לשבור את כל הכללים". מתי טוכפלד כותב: "הסכם כל-כך תקדימי ושנוי במחלוקת כמו זה שנחת ייתכן רק כשהימין בשלטון".
בידיעה נפרדת מדווח צזנה על שיחת טלפון בין רעיית ראש הממשלה, הגברת שרה נתניהו, ובין אמו של החייל השבוי. "אמרתי לך שראש הממשלה הזה יחזיר לך את הילד", מצוטטת נתניהו. זו גם כותרת הידיעה, שמלווה בתצלום מוצלח [זיו קורן] של רעיית ראש הממשלה. אפשר לנחש איך היה נראה הסיקור ב"ישראל היום" לו היה אהוד אולמרט מסכים לאותה עסקה בדיוק (ב"מעריב" מציע בן כספית אפשרות).
אבל אולמרט לא הביא לעסקה, נתניהו כן, והסיקור ב"ישראל היום" חגיגי ביותר. לכאורה, הכפולה הרביעית בעיתון מוקדשת ל"תומכים" בעסקה, ואילו הכפולה החמישית בעיתון מוקדשת ל"מתנגדים". לכאורה שומר "ישראל היום" על מחויבותו לאיזון. בפועל, כמעט כל הסיקור למעט כפולת "המתנגדים" טעון בתמיכה עקרונית בעסקה. עדיין, הסיקור ב"ישראל היום" נותן קול למתנגדים יותר מאשר עיתונים אחרים.
בעמ' 7 ב"מעריב" מתפרסמת ידיעה שעניינה המתנגדים לעסקה. בן-דרור ימיני חתום על טקסט המבקר בחריפות את העסקה. בן כספית ואחרים מביעים ביקורת מתונה יותר. ב"ידיעות אחרונות" ידיעה קצרה על המוחים נגד העסקה ורשימה ביקורתית מאת אלוף (מיל') אלעזר שטרן. ב"הארץ" אין ידיעה חדשותית על המתנגדים, וגם לא מאמר של מתנגד ייצוגי, לכל היותר אזהרות בשולי רשימות פרשניות.
קשקשת
הצורך הבלתי נשלט למלא עמודים רבים ככל הניתן בסיקור העסקה מחד, והזמן הקצוב למשימה מאידך, מביאים לאוסף מרשים של קשקושי ביצים המתפרסמים הבוקר בעמודי החדשות של העיתונים. אלה טקסטים רגשניים במידה מביכה, שבינם ובין דיווח עיתונאי אין ולא כלום.
"כמה חלמו הוריו להגיע ליום הזה", כותבת יעל פז-מלמד ב"מעריב", "כמה חלמו רבים מאיתנו לכתוב את המלים הללו, שבמהלך חמש השנים הארוכות הללו היו לא מעט רגעים שסברנו שלא ייכתבו. לא בכדי הפך גלעד שליט לילד של כולנו. הילד שהלך וטרם חזר. הילד שזעק בדממה לעזרה, ואי-אפשר היה להושיעו. [...] והנה, עוד מעט, עוד ימים ספורים, הם יוכלו לאסוף אליהם את בנם החבול והפצוע נפשית, לנשק כל תא בגופו, ללטף את שיערו, להבטיח לו שמעכשיו הכל יהיה בסדר. הם יגנו עליו, ישמרו שלא יאונה לו רע, ילכו איתו יד ביד בדרך הקשה של ההחלמה והחזרה מהתופת. הם ידאגו שיאכל, יכסו אותו בשמיכה בלילות הקרים שעוד מעט יבואו. ואז, אולי, יוכלו גם הם למצוא לעצמם קצת שלווה. אולי אפילו לצחוק, לשבת עם כל המשפחה סביב שולחן השבת או החג, ולעכל שהכל מאחוריהם. הילד שלהם חזר הביתה".
"אני לא אמא", כותבת קרנית גולדווסר בכפולה השנייה של "ידיעות אחרונות". "ועדיין אני מנסה לפעמים לעצור ולהרגיש איך מרגישה אם בראש השנה וביום כיפור ובסוכות ובפסח בלי הילד שלה, איך מרגישה אמא בימי ההולדת שלה, של שאר ילדיה, איך מרגישה אמא בשבתות ובאירועים מיוחדים בזמן שבנה יושב בשבי. איך מרגישה אמא בארוחה משפחתית ואיך מרגישה אמא שלוגמת מכוס המים בזמן הארוחה, בזמן שגורל בנה, ילדה, נמצא בידיהם של אחרים. בזמן שהיא לא יכולה לשאול מה עובד עליו. לא יכולה לדעת".
"הילד שלי, עוד דקה בן 13, וביום הראשון של כיתה ז' לקח על עצמו להיות 'תורן גלעד שליט'. ואם חלילה הוא מאחר, ותלמיד אחר מזדרז לעדכן את לוח גלעד שליט, הוא נעצב אל לבו", כותבת חגית רון-רבינוביץ' בכפולה הפותחת של "ישראל היום". "[...] כן, בן אהוב, אני קולטת. לאט, אבל קולטת. עד שתסתיים חופשת החגים ועד שתחגוג בר-מצווה הוא יהיה פה. הוא יחזור".
"לאבא ולאמא", כותבת חן קוטס-בר בכפולה הפותחת של "מעריב", "לאחותו ולאחיו, לסבא צבי ולסבתא יעל. לעצים בבית במצפה-הילה שאביבה לא גזמה [...] לדגל המדינה בחצר של צבי שהורד לחצי התורן. תוצאה של תסכול מתמשך, אכזבה וצער. הילד שהיה קצת הילד של כולנו – יחזור סוף-סוף להיות הילד שלהם".
"אל הנער הזה התפללנו", כותב דן מרגלית ב"ישראל היום". "אמנם הוא לא היה כאן 1,935 ימים, אבל בהעדרו נכנס עטוף אהבה וחמלה לכל בית בישראל. רחוק בגופו, אבל מצוי בכל לב ולב. עם ישראל אוהב אותו, וכלשון השיר – 'כמה טוב שהוא כזה'".
"שפינוזה כתב שאין תקווה שלא מעורב בה פחד ואין פחד שלא מעורבת בו תקווה", כותב חנוך דאום ב"ידיעות אחרונות". "פחדנו מספיק, גם קיווינו מספיק, כעת הגיע הזמן לראות תוצאות. היום, יותר מתמיד, כולנו משפחת שליט. כולנו".
"לא נאמין עד שנראה אותו שוב בחדרו במצפה-הילה, מתעטף בשמיכתו, מניח ראשו על הכר ועוצם עיניו לשנת לילה אחת במיטתו. נבקש מהמצלמות ללוות אותו עד למיטתו. ממש עד לרגע שבו יצנח על משכבו, מותש. המום", כותב שי גולדן ב"מעריב".
"עד שההיסטוריה תאמר את דברה", כותב ארי שביט ב"הארץ". "מותר לכולנו לשמוח. לשמוח עם נועם ואביבה ויואל והדס וצבי. לשמוח עם גלעד. לשמוח עם הנער קורע הלב גלעד. לשמוח על שהבן שהיה לבן של כולנו חוזר סוף-סוף אל ביתו".
מחוץ לבועת שליט
"השלטונות האמריקאיים סיכלו תוכנית איראנית להתנקש בחייו של שגריר סעודיה בארה"ב ולפוצץ את שגרירות סעודיה בוושינגטון", מדווחים נטשה מוזגוביה ו"הניו-יורק טיימס" ב"הארץ". "מקורות בממשל אישרו לאחר מכן כי החשודים תיכננו לבצע פיגוע תופת גם בשגרירות ישראל בבירה האמריקאית", מוסיפה אורלי אזולאי ב"ידיעות אחרונות".
"אמש שיגרו נציגי המתמחים מכתב לראש הממשלה, בקריאה להיפגש בלשכתו ולגבש פתרון למשבר לפני כניסת החג", מדווחים ב"הארץ" דן אבן ורויטל בלומנפלד.
"אסירים בבתי-כלא ומתקני מעצר באפגניסטן נופלים קורבן להתעללויות קשות וחשופים לעינויים אכזריים, 'הנעשים באופן שיטתי ובעקביות'", מדווח שלמה שמיר ב"הארץ".
בתשובה לשאלת כתבי "מוסף חג" של "ידיעות אחרונות" את מי היתה מארחת בסוכה, בוחרת אשת העסקים ליאורה עופר באביה המנוח, יולי עופר. הכותרת הראשית של "גלובס" אתמול קראה: "יולי עופר הוריש את רכושו רק לבתו". ערן פאר דיווח כי הבן דורון עופר "עשוי לפתוח במאבק משפטי נגד הצוואה ונגד אחותו".
"מדונה חוזרת לישראל – ובגדול", מדווח רז שכניק ב"ידיעות אחרונות".
ענייני מסגדים
"שופטת בית-משפט השלום בפתח-תקווה, ניצה מימון-שעשוע, קבעה אתמול כי אין התפתחות בחקירת החשוד המרכזי בהצתת המסגד בטובא-זנגרייה בשבוע שעבר, והתיק לא מוכן לכתב אישום", מדווחים ב"הארץ" חיים לוינסון ואלי אשכנזי. "[...] מימון-שעשוע נתנה למשטרה ארכה עד יום ראשון להביא ראיות, ולא – ישוחרר החשוד. [...] היום אמור להשתחרר גם תושב הגדה שחשוד בסיוע להצתה".
אתמול דיווחה סוכנות הידיעות הפלסטינית מען כי כוחות ישראליים הרסו את המסגד ביישוב ח'רבת ירזה, בפעם השלישית בשבעת החודשים האחרונים. הריסת המסגד אינה מוזכרת בעיתוני הבוקר.
ענייני תקשורת
ב"הארץ" מדווחים חיים לוינסון ואלי אשכנזי כי בית-משפט השלום בצפת דחה אתמול עתירה נגד צו המורה לכלי התקשורת להעביר לידי המשטרה תצלומים שנלקחו בהתפרעויות בכפר טובא-זנגרייה בשבוע שעבר בעקבות הצתת המסגד. על-פי הדיווח, הצו הוצא בשבוע שעבר במעמד צד אחד. השופט סאאב דבור קבע כי "המדובר הוא בחקירה הנוגעת למעשים חמורים ופשעים; האינטרס הציבורי מחייב את הסרת החיסיון של אותו חומר עיתונאי".
ב"מוסף סוכות" של "הארץ" כתבה מתורגמת מאת בריטה זנדברג מה"דר שפיגל", על השבועון הצרפתי "לה-קאנאר אנשנה" (הברווז הכבול), "שתפוצתו גדלה בשנים האחרונות בעשרות אחוזים – בלי אתר אינטרנט ובלי פרסום".
ב"דה-מרקר" מדווח ["הניו-יורק טיימס"] על הצלחת עיתון המחאה "אוקיופיי וול-סטריט ג'ורנל", שמופץ בקרב משתתפי ההפגנות האמריקאיות למען צדק חברתי.
ב"חלק ב'" של "הארץ" מציין גיא שטיבל, מנהל משלחת החפירות במצדה, כי התצלום שהופיע ליד רשימתו של רועי צ'יקי ארד על פתיחת סניף מקדונלדס באתר מצדה עבר עיבוד מחשב שהפך אותו לתמונת ראי של המציאות, כך שהקוראים יוכלו לקרוא בקלות את הכיתוב: "McDonald's".
עדכון, 12.10: ארד מוסר שהצילום לא עבר עיבוד ממוחשב. הצלם, אמיל סלמן, צילם את הדלת ובה השתקפה תמונת מראה של שם המזללה.