"רכבת קיטור מגיחה מן העיקול אל תחנת גודווד", אייזיק וולטר ג'נר, 1896 (Isaac Walter Jenner)

חישובים שכלתניים

נסיונות הפגיעה בדיפלומטים ישראלים באסיה נמשכים, ותופסים את הכותרות הראשיות בכל העיתונים. אלו מתמקדות היום בקשר של איראן לפיגועים. "גל הטרור נגד ישראל: נחשף הקשר האיראני", נכתב בזו של "מעריב", ובתרגום לטבלואידית: "איראן נוקמת", על שער "ידיעות אחרונות"; ובגרסת החמשיר: "הדרכון איראני, המטען מגנטי, היעד – ישראלי" ב"ישראל היום". יוצא דופן הוא "הארץ", שחושף את הקשר הישראלי לפיגועים: "המוסד, השב"כ ואמ"ן לא חשפו את ההכנות האיראניות לפיגועים", נכתב בכותרתו הראשית המוזרה. והמפא"יניקים הזקנים היו אומרים: גם "הארץ" לא חשף את הפיגועים.

גם יוסי יהושוע ב"ידיעות אחרונות" מציין כי לגורמי הביטחון הישראליים לא היה מידע מוקדם על הפיגועים בגיאורגיה, הודו ותאילנד בימים האחרונים, אולם מצטט גם גורם אנונימי הטוען, בצדק, כי על הפיגועים שסוכלו אי-אפשר לכתוב בעיתון. גל הטרור בעיצומו, לא בתחילתו, טוען אותו גורם. כל העיתונים מציינים בכל זאת כי יש משמעות לתאריך המסוים שבו הוצאו הפיגועים אל הפועל – סביב יום השנה לחיסולו של בכיר חיזבאללה עימאד מורנייה.

כל העיתונים מציינים גם, על רקע הכישלון היחסי של הפיגועים (דיפלומטית ישראלית אחת נפצעה באופן בינוני), את הבהילות שבה נראה שהוצאו לפועל (הבולטת במיוחד באירוע בתאילנד, שם מטען החבלה התפוצץ עוד בדירתם של המחבלים). "הביצוע עצמו היה חובבני במידה לא אופיינית לכוח אל-קודס האיראני", כותב למשל יואב לימור ב"ישראל היום". "מחבלים לא מיומנים, מטענים לא גמורים, שימוש בדרכונים איראניים אותנטיים ולא בזהות בדויה".

הפרשנים מסכימים גם כי מדובר בעדות ללחץ שבו שרויים האיראנים, כנראה בשל הסנקציות שהוטלו עליהם במטרה לעצור אותם מלהתחמש בנשק גרעיני. יש המוסיפים גם גורמים פנים-איראניים אחרים, כמו המאבק בין ההנהגה הדתית לזו האזרחית. באופן אולי מפתיע, כל הפרשנים מאוחדים בדעתם כי ללחץ הזה משמעות שלילית בנוגע לישראל. באופן מפתיע פחות, הם סותרים זה את זה.

לימור כותב כי הלחץ עשוי לגרום לאיראנים לוותר על תוכנית הגרעין, אך נראה כי הוא מאמין יותר באפשרות השנייה: שהלחץ יביא להסלמה מצד האיראנים. גם ישראל זיו (אלוף במיל') כותב ב"מעריב" כי הלחץ האיראני עשוי להביא להסלמה שתסיט את המיקוד ממאבק בגרעין, אך מוסיף דווקא כי יש להגביר את הלחץ (הדיפלומטי והכלכלי).

אמיר אורן ב"הארץ" הוא החריף ביותר ביחסו לבהילות האיראנית ("ההיבט המדאיג ביותר בסדרת הפיגועים [...] הוא הדחף לבצע אותם ויהי מה – אף שלא הוכנו כיאות. [...] זו התנהגות שלא היתה אופיינית למערכת קבלת ההחלטות בטהרן, והיא מלמדת שמקבלי ההחלטות שם נלחצים, יוצאים משיווי משקל ועלולים לפעול ממניעים יצריים יותר מאשר חישובים שכלתניים". מסקנתו היא כי הלחץ הזה יביא דווקא להגברת המירוץ האיראני להשגת גרעין. תמונת המציאות העולה מפרשנויות היום בעיתונים היא של סבך ללא מוצא, שבו מאמצי המערב לבלום את איראן משיגים את התוצאה ההפוכה, במקרה הטוב. וב"מעריב" מזכיר עמית כהן כי "מספיק פיגוע אחד מוצלח כדי למחוק תקופה ארוכה של כשלונות".

ועוד דבר: "אין ספק שפגיעה בדיפלומט היא מחוץ לכללי המשחק", כותב הניצב לשעבר אורי בר-לב (זוכרים?) ב"מעריב". "אם ניקח לדוגמה את העולם העברייני, הפגיעה בדיפלומט שווה בחוסר הנורמטיביות שלה לפגיעה בילדים של שוטרים או בשוטרים עצמם. זו חציית קו, כי פגיעה בדיפלומט היא לא לחימה בין שתי מדינות אויב [...] פה יש פגיעה כפולה: גם במדינה האורחת, אבל גם במדינה המארחת".

וב"הארץ" כותב אורן: "התשתית האיראנית פרושה ברחבי תבל ונהנית מהטבות השמורות למדינה: שגרירויות, דרכונים דיפלומטיים, קשר, דואר דיפלומטי (הניתן להעברה גם בשקים ואף במכולות, כך שהוא מאפשר ייבוא סמוי של נשק וחומרי חבלה למדינת היעד, בלי להסתכן בהשגתם בשוק המקומי) וחסינות לאנשים, לכלי רכב ולדירות. קציני כוח-קודס של משמרות המהפכה ונציגי משרד המודיעין והביטחון – שני הגורמים המפעילים פיגועי חו"ל – נכללים בסגל השגרירויות ולעתים עומדים בראשן".

מעופפים

הנושא השני העומד בראש סדר היום של העיתונים הוא השביתה ברכבת ישראל. כמו סיקור הסוגיה האיראנית, כך סיקור סכסוך העבודה ברכבת: תפקידי הגיבורים ברורים. אחמדינג'אד הוא היטלר של הסיפור האיראני, וגילה אדרעי היא אחמדינג'אד של סיפור הרכבת. "ועד עובדי הרכבת בילה במלון בצפון והואשם בבזיון בית-המשפט. אלפי נוסעים נתקעו בדרכים", נכתב בכותרת על שער "מעריב" לצד תמונה של אדרעי, יו"ר ועד עובדי הרכבת, כשהיא פוערת את פיה, אולי בניסיון לנגוס בקורא התמים.

"ועד הרכבת הפר שוב את צו המניעה ונקנס על בזיון בית-הדין לעבודה", נכתב בכותרת על שער "הארץ", לצד תצלום של "ראשי ועד עובדי הרכבת, אתמול מחוץ לבית-הדין לעבודה בתל-אביב". זהו אינו תצלום מסדרונות רגיל. אנשי הוועד נראים יושבים, צוהלים, מסביב לשולחן בית-קפה. שלא כמו בפעם הקודמת שתצלום דומה הודפס על שער "הארץ", העורכים מתאפקים הפעם מהערה מוסרנית אומללה.

גם ברצועה על שער "ישראל היום" מדווח על "צעד חריג: קנס לוועד הרכבת". "התעלמות העובדים מצו המניעה עלתה להם ביוקר", נכתב בכותרת המשנה. "בית-הדין האשים את יו"ר הוועד אדרעי וחברים נוספים בביזויו, והטיל על כל אחד מהם קנס של 10,000 שקל: 'נהגו בהפקרות'". "ידיעות אחרונות", כנהוג, הוא הפראי ביותר: "ירדו מהפסים" היא הכותרת שלו (אמנם, יש לציין שגם שופטת בית-הדין לעבודה חשבה לרגע שהיא עורכת טבלואיד והשתמשה בו בפסק הדין, כך לפי "ישראל היום" לפחות). "הביזיון הגדול", מלהימה כותרת המשנה. "בזמן שאלפי נוסעים נתקעו בגלל השבתת הרכבות, הוציאה היו"ר גילה אדרעי את ועד העובדים לנופש ושמה פס על בית-המשפט".

למנהיגי מאבק עובדים מותר, כמובן, על-פי חוק ועל-פי ההיגיון, לצאת ליום נופש בצפון. ב"ידיעות אחרונות" לא סבורים שהם צריכים לשכב על הפסים, אך בהחלט היו שמחים אם זה מה שהם היו אכן עושים. את הסלידה מהוועד מוביל בעיתון נחום ברנע. "הגיע זמנה לעוף", הוא כותב על אדרעי. ברנע, כמו יתר הקולגות שלו בעיתונים האחרים, נתלה בסירוב הוועד לקבל את החלטת בית-המשפט (שאסר עליו לשבות), ובהתנהגות האישית של ראשיו ("יהירה וגסה") כדי להיכנס בוועד כמו קטר דוהר (רק לשופטים מותר?). בדרך הוא כותב גם על חשיבות העבודה המאורגנת ("ערך מקודש").

האם האמירה הזו של ברנע היא בגדר מס שפתיים? האם ההתנהלות הבעייתית של אנשי הוועד היא רק תירוץ עבור העיתונאים העוינים את עובדי הרכבת? כדי לענות על כך תשובה מוסמכת נדרשת ערכאה גבוהה עוד יותר מזו של בית-הדין לעבודה, אולם מן הסיקור היום (ולא רק היום) בעיתונים אפשר לנסות בכל זאת להסיק את התשובה.

כי היום, גם היום, העיתונים מתארים בהרחבה מה אמרה אדרעי בבית-המשפט לעורך-הדין של הנהלת הרכבת ("עכשיו זה השואו-טיים שלי. בקרוב שלך... יש ריטלין. תשתוק!"), מה אמרה לשופטת שגערה בה על שאיחרה לדיון ("אין לי כנפיים, לוקח זמן להגיע"), ועוד כהנה וכהנה, אולם כושלים לחלוטין מלספק לקורא שביב של מידע ממשי על מהות הסכסוך. ב"הארץ" מנסים אבי בר-אלי והילה ויסברג להגיש לפחות את הכותרת לחילוקי הדעות בין ההנהלה לעובדים, אולם אף עיתון אינו מנסה לרדת לשורש המחלוקת ולהגיש לקורא את מסקנותיו.

האם העובדים אכן מונהגים על-ידי חבורת סחטנים יהירה וכוחנית המעוניינת לעצור את גלגלי הקדמה ברכבת ישראל, או שאולי הנהלת הרכבת היא גוף ציני ואופורטוניסטי המעוניין להתנכל לעובדים ולשבור את גבם, או שתמונת המציאות האמיתית היא זו המונחת איפשהו בתווך שבין שתי האפשרויות הללו? האם יש או אין עובדי קבלן ברכבת? והאם זה רע או טוב? מקובל או חריג? מהי המשמעות של ששת סכסוכי העבודה שעליהם הכריז הוועד? העיתונים אינם מצליחים לחשוף את התשובות לשאלות הללו. הנה נושא ראוי יותר לכותרת הראשית של "הארץ" מחר.

המלצת קריאה

"בשנה הבאה אפשר יהיה לחגוג 50 שנה להקלטתו של השיר הנצחי הזה על-ידי התרנגולים", כותב בן שלו ב"גלריה" של "הארץ" על שיר הילדים המפורסם "יוסי ילד שלי מוצלח", "אבל עד שזה יקרה, הילדים של היום ממשיכים להתוודע אל שירם של ע' הלל וסשה ארגוב, ואם לשפוט על-פי כמה מקרים שהתרחשו בסביבתי לאחרונה, המפגש הזה עשוי להיות אמוציונלי, מרעיד ומרעיש. הוא עלול אפילו להסתיים בבכי, כפי שקרה לילדה אחת לפני ימים אחדים. בניסיון לנחמה אמר לה אביה בתחילה: 'אל תבכי, זה רק שיר, זה לא באמת'. איזו שטות: שיר טוב הוא הדבר הכי אמיתי שיכול להיות. אחר-כך סיפר האב שגם הוא בכה כששמע את השיר כשהיה ילד, אבל גם הווידוי הזה לא עזר לעצור את הדמעות, שיבשו בסופו של דבר רק כשהעייפות הכריעה את העצב. אבל מה יש בשירם של ע' הלל וסשה ארגוב שגורם לתגובה רגשית כל-כך עזה?". התשובה, במאמר המלא, המוקדש לשיר ששובר את הלב.

פועלים חסרי אמצעים

ב"מעריב" החליטו להדפיס במקום המוסף היומי ("המגזין") אוסף תצלומים של שערים ישנים של העיתון עם הלוגו "העיתון הנפוץ במדינה". מדוע? העורכים אינם טורחים להסביר, ורק עיון מדוקדק במאמר החותם את הגיליון מגלה כי היום הוא יום השנה לייסודו של העיתון (ב-15 בפברואר 1948). כן, יש בגיליון גם כמה מאמרים, מהם של גדולי הכותבים שהיו בעיתונות הישראלית וכתבו ב"מעריב" בתקופת הזוהר שלו לפני 40 ו-50 שנה (אפרים קישון ועזריאל קרליבך), ומהם של כותבים בני זמננו (שי גולדן ומאיר בלייך). זו תחרות לא הוגנת, וההשוואה גורמת עוול מיותר לאלה מן העיתונאים שעודם בין החיים.

עוד בגיליון: אוסף ויצים עבש של העורך לשעבר שלום רוזנפלד, המזכיר מדוע "מעריב" דעך לבסוף; וטור של יוסף (טומי) לפיד על חוויית קרב במלחמת ששת-הימים, המנהיר את מקורות כשרון הכתיבה של הבן, יאיר, אך גם את יכולתו שלא ללוות אותו במשמעות.

המאמר של קרליבך שבחרו העורכים הנוכחיים של "מעריב" (מה-21 בפברואר 1956) עוסק בחופש העיתונות; המאמרים של גולדן ובלייך עוסקים בסכנה לעצם קיומה. השוואה מדוקדקת יותר בין המאמרים אז והיום מלמדת על הבדלי התפיסה: בלייך ובמיוחד גולדן מקוננים על התמוססות הרלבנטיות של העיתונות, אולם רק מפני שהם מתבלבלים בין "עיתונות" ל"מוצר דפוס", שדינו אכן להיעלם. בעוד קרליבך מתמקד בהיבטים ערכיים ועקרוניים, השניים מתמקדים בשינויים בסביבה העסקית והטכנולוגית ובסגנון הכתיבה.

ההתמקדות הזו של סגן עורך "מעריב" הנוכחי בצורה במקום בתוכן, בקינה אינטרסנטית במקום בדיון עקרוני, מובילה ממילא גם לטעות בזיהוי הנקודה היותר בעייתית בעיתון שבו הוא מועסק כרגע. כך, כשקרליבך נדרש להדגים בפני ידידים אנשי "ארצות המערב" מדוע בישראל (של שנות ה-50) יש חופש עיתונות גדול יותר מזה שבארצותיהם, למרות המגבלות הבטחוניות, הוא מספר על עצם הקמתו של "מעריב": "בקנאה שמעו שאצלנו קרה וקבוצת עיתונאים ופועלים חסרי אמצעים התארגנה וייסדה עיתון יומי מצליח. פה אחד אמרו: חופש כזה קיים רק בישראל, ולא ייתכן בארץ מן הארצות". היום, כזכור, נשלט העיתון על-ידי איש עסקים שאין לו דבר עם עיתונות, כנראה גם לא עם חופש עיתונות.

ענייני תקשורת

כתבת השער של "24 שעות", מוסף "ידיעות אחרונות", מוקדשת לפרסום סמוי בטלוויזיה המסחרית: "התעריף קבוע: 6,000 שקל לראיון של שלוש דקות, 60 אלף שקל לעשר תוכניות. עדויות מבפנים ומסמכים חדשים חושפים: כך פועלת באמת תעשיית התוכן השיווקי בטלוויזיה. אז בפעם הבאה שאתם צופים בתוכניות בוקר ולייף-סטייל כדאי שתדעו: רוב המומחים שמחלקים שם טיפים שילמו הרבה כסף כדי להופיע אצלכם על המסך", נכתב בכותרת המשנה על השער ("הכל מכור" היא הכותרת).

ובכותרת המשנה לכתבה עצמה, של איריס ליפשיץ-קליגר ודני ספקטור, נכתב: "זו תעשייה שמגלגלת מאות מיליוני שקלים. כולם מוכרים, כולם קונים, כולם יודעים ושותקים: המומחים שאתם רואים בטלוויזיה שילמו עשרות אלפי שקלים כדי להופיע על המסך שלכם ולתת עצות. הם מרוויחים לקוחות, התוכניות מרוויחות כסף, רק הצופה לא יודע שמדובר בפרסומת סמויה. כך עובדת מכונת התוכן השיווקי המשומנת".

הדפסתה של כתבה כזו במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" מעוררת תמיהה כפולה: מדוע תחקיר מקיף ומעניין נדחק לפרסום בעיתון של יום רביעי במקום לככב על שער אחד ממוספי השבת? וכיצד זה ש"ידיעות אחרונות" חרג ממנהגו, בייחוד תחת העורך הנוכחי, שלא לעסוק בענייני תקשורת ולא להחריד אינטרסים רבוצים ממקום משכבם? אם הייתי צריך לנחש, הייתי אומר שהתמיהות משיבות זו על תמיהתה של זו.

התוכן השיווקי שעליו מדווחת הכתבה במוסף היומי של "ידיעות אחרונות" אינו היחיד בעיתון: במוסף "זמנים מודרניים" מתפרסם ראיון היתולי עם דמות בדיונית של חתול, כוכב ספרי ילדים. את הראיון עורך מאיר שלו, מחברם של אותם ספרים וגם פובליציסט ב"ידיעות אחרונות".

"נדחו תביעות רן ארז נגד 'ישראל היום'"; "בית-משפט השלום בתל-אביב דחה שתי תביעות דיבה בסך 2.5 מיליון שקלים של ארגון המורים והעומד בראשו, בגין תחקיר של מרדכי גילת, עוזי דיין ומיכל שבת", מכריזה כותרת בולטת על שער "ישראל היום", העיתון שנולד בלי סטייל.