ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם שלשום בירושלים עם היוודע דבר קבלתה של ישראל ל-OECD (צילום: קובי גדעון)

ראש הממשלה בנימין נתניהו נואם שלשום בירושלים עם היוודע דבר קבלתה של ישראל ל-OECD (צילום: קובי גדעון)

סוף העולם: לא הגיע

"המשבר נשכח: בורסות אירופה נוסקות מעל העננים", נכתב בכותרת העליונה על שער "כלכליסט". "הבורסות חוגגות", נכתב על שער "ממון" ("אישור תוכנית ההצלה הענקית למטבע היורו הזניק את הבורסות באירופה – וגם בתל-אביב"). הכותרת הראשית של "מעריב" היא "החילוץ והזינוק", והיא מובאת על רקע חץ גדול ושמן המכוון כלפי מעלה. חץ אופטימי מעטר גם את שער "עסקים", ליד הכותרת הראשית "חבילת הצלה".

"1,000,000,000$ להצלת גוש האירו" היא הכותרת הראשית של "גלובס". מתחת לה מודפסת תמצית טור של אבי טמקין תחת הכותרת "זה לא מספיק": "השווקים קיבלו בחיוך את התוכנית האירופית, לפחות ביום הראשון להשקתה. לעומת זאת פרשנים היו יותר ספקניים, ומיהרו לציין כי הבנק האירופי המרכזי, והאיחוד-האירופי עצמו, רוכשים נכסים רעילים, מבזבזים כספי ציבור ולא מתמודדים עם הבעיות האמיתיות. למען האמת, אין צורך להיות מופתעים יתר על המידה מתגובות אלה. בשבועיים האחרונים יותר מדי פרשנים ואנליסטים השקיעו את המוניטין שלהם בתחזיות פסימיות, אפילו שחורות: מסוף האירו ועד סוף העולם כפי שהכרנו עד כה".

אם כן, "דה-מרקר", הפסימי ביותר ביחסו למשבר, יכול לאכול עכשיו את הכובע אחרי שקבע שסוף העולם הגיע וכי מדובר במשבר עולמי חדש. הכותרת היום על שער "דה-מרקר" היא "טריליון דולר להצלת גוש היורו", וכותרת המשנה אינה מוותרת על הקונספט שלפיו העולם הישן מתפורר: "חבילת הסיוע העצומה שלחה את השווקים בעולם כולו לזינוקים חדים. האם זה יספיק כדי להציל את גוש היורו מהתפוררות?".

אז לאכול את הכובע או לא לאכול? ואם לאכול, כיצד לאכול אותו, ועם איזו תוספת בצד? השאלה האחרונה היא החשובה יותר, מאחר שאת הכובע יצטרכו לאכול גם העיתונים האחרים; למעשה יש בהם כאלה המאכילים את עצמם פיסות כובע קטנות מדי יום. כך אחרי הכותרת שלפיה "המשבר נשכח" על שער העיתון, נכתב בכותרת הכתבה הפותחת של "כלכליסט": "לא להיכנס לאופוריה, המבחן האמיתי עוד לפנינו", ציטוט של פרופ' ליאו ליידרמן, הכלכלן הראשי של בנק הפועלים. "אפקט הנדנדה" היא הכותרת הראשית על שער מדור "השוק" של "כלכליסט", העוסקת בתנודות בבורסה, אלו שאחראיות לרוב הכותרות המודיעות בנחרצות על קיומו או אי-קיומו של משבר עולמי חדש.

והנה גם טמקין, שקובע כי "יותר מדי פרשנים ואנליסטים השקיעו את המוניטין שלהם בתחזיות פסימיות", כותב: "כדי להבין את התוכנית החדשה צריך להבליט עובדה אחת בסיסית. התוכנית נועדה לפתור בעיה של נזילות [...] אך התוכנית לא פותרת את הסכנה האפשרית של חדלות פירעון. כלומר, מלאכת התאמת התקציבים וקיצוץ הגרעונות עדיין לא החלה. התוכנית מנתקת, לעת עתה, בין הצד הפיסקלי של המשבר לצד הפיננסי שלו. היא הופכת את פתרון המשבר הפיסקלי לבר-ניהול, בכך שממשלות יכולות לגשת למלאכת ההתאמה התקציבית, בלי שבמקביל הן צריכות לדאוג לעלויות גיוס נוסקות, או למשברי נזילות במגזר הפיננסי. עם זאת, הבעיה הפיסקלית נותרה, בינתיים, ללא מענה".

במלים אחרות, הנדנדה ממשיכה להתנדנד, והעיתונאים לא תמיד מתאפקים מלעלות עליה במקום לשבת על הספסל הצופה על הנדנדה, זה המאכלס בדרך כלל את המבוגרים מבין השוהים בגן המשחקים.

מועדון שמסכים לקבל אותי

"ציניות בצד" היא כותרת הטור של בועז ביסמוט, שתמציתו מודפסת על שער "ישראל היום". הכותרת הראשית אינה צינית, אולם יש בה טון משועשע מעט, שאינו אופייני לעיתון היבשושי: "קיבלנו שדרוג", נכתב בה בציטוט המיוחס כנראה לראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו. ואם נתניהו עולץ, גם "ישראל היום" יכול להרשות לעצמו לעלוץ מעט.

"אנחנו העולם", מריעה הכותרת הראשית של המוסף "ממון". כותרת המשנה: "מדינת ישראל התקבלה אתמול למועדון המצומצם והיוקרתי של המדינות החברות ב-OECD, הארגון הכלכלי החשוב ביותר בעולם. שר האוצר: 'המשמעות עבורנו אדירה. זהו יום חג'". "16 שנות חיזור הסתיימו", נכתב בכותרת הגג לראשית של "כלכליסט". הכותרת הראשית עצמה היא ציטוט של ראש הממשלה: "נהפוך לכלכלה מובילה בעולם". "נהיה יותר שקופים" היא כותרת הטור של אבי טמקין בתחתית שער "גלובס", מתחת לכותרת "ברוכים הבאים ל-OECD".

אם כל-כך טוב, אז מדוע כל-כך רע? מי אמר שרע? נחמיה שטרסלר כותב בטורו בעמוד הדעות של "הארץ" כי שר האוצר הגיש בתקציב 2011 "גירעון תקציבי מופרז של 3%" ו"הרחבה מרחיקת לכת של ההוצאות: גידול של 2.6%" (לעומת "נורמה של 1.7%"), וכי השר אמר ש"המגזר הציבורי השמן כבר לא שמן" ובכך נתן את האות "להפסיק לחסוך, להפסיק להתייעל ולהפסיק לקצץ".

אלא שלפי שטרסלר, המגזר הציבורי עדיין סובל משומנים עודפים, ההסתדרות תובעת תוספות שכר גבוהות מדי והממשלה לא עושה דבר לחיסול האבטלה במגזר החרדי והערבי. "כלומר", מסכם שטרסלר, "אנחנו צועדים בעיניים פקוחות אל משבר שכבר כתוב על הקיר. רק להרים עיניים ולראות. אלא שהרבה יותר נוח לצייר לציבור תמונה ורודה, לפרכס את עצמנו בקבלה ל-OECD ולהמשיך לטייל בסין".

"הבשורה: בתוך שנתיים צפויות השקעות זרות בהיקף של 6 מיליארד שקל", נכתב בכותרת המשנה לכתבה הפותחת של "ממון" (גד ליאור, איתמר אייכנר, בועז ארד וליאור זילברשטיין). ב"דה-מרקר" מבטיח שטייניץ "השקעות זרות של עד 8 מיליארד שקל". "מחקר של בנק ישראל קובע", נכתב בכותרת ידיעה ב"כלכליסט", "לא צפויה נהירה של משקיעים זרים לישראל". "מה בדיוק ייצא לי מכך שהצטרפנו ל-OECD?", שואל עידן גרינבאום בשם אזרחי ישראל בטור הפותח את "כלכליסט". "התשובה במלה אחת היא כלום", הוא עונה.

פירמידות השליטה

"ראש הממשלה ובכירי המשק חגגו את הצטרפות ישראל ל-OECD", נכתב בכותרת המשנה לראשית על שער "כלכליסט", "נתניהו בשיחה עם 'כלכליסט' מסמן את היעדים הבאים: 'נצא למאבק במונופולים הפרטיים, אך לא נטיל מס על העשירים. בעיית שכר הבכירים תיפתר עם הריכוזיות במשק".

אם כן, נתניהו תומך רק בקמפיין אחד של "דה-מרקר": זה של המלחמה בריכוזיות, ולא בזה של הורדת שכר הבכירים. ברחוב שוקן לא נוהגים בקטנוניות, ומעניקים לנתניהו את הכותרת הראשית: "נתניהו ל'הארץ': אפעל לצמצום הריכוזיות במשק" (שוב הידיעה הראשית בעיתון נכתבת על-ידי איש "דה-מרקר", הפעם זהו איתן אבריאל).

גם הכותרת הראשית של "דה-מרקר" חוזרת על המסר של נתניהו: "נפעל בנחישות נגד פירמידות השליטה". "מעודד מהכניסה למועדון היוקרתי של המדינות המפותחות, יצא נתניהו לקרב בטייקונים: 'נפעל בצורה נחרצת, נחושה ומושכלת כדי לצמצם את הריכוזיות", נכתב שוב בכותרת המשנה. ואז שוב: "נתניהו ל'דה-מרקר': העימות עם המשפחות החזקות הכרחי לעתיד המדינה – והוא יתבצע".

בטור שתמציתו מובאת על השער שואל רותם שטרקמן, "האם נתניהו יגלה מחדש את הכלכלה", קובע כי עד כה "קשה למצוא מהלך חיובי אחד של ממשלת נתניהו השנייה, ועל כך מגיע לראשיה ציון קרוב לאפס", וקורא לנתניהו להתחיל לפעול בשדה הכלכלי. "מותר לשמוח יום אחד", נכתב מתחת לתמונתו של שר האוצר יובל שטייניץ על שער "ישראל היום".

עברנו את פרעה

יש פירמידת שליטה שצלעותיה כבר מתערערות – שוק העיתונות המודפסת, שהתנהל בישראל שנים רבות כשוק מונופוליסטי ששולט בו עיתון אחד, "ידיעות אחרונות", ללא עוררין. המשבר המתמשך של העיתונות המודפסת וכניסתו של "ישראל היום" הפסיקו את המונופול של "ידיעות אחרונות" ושלחו אותו לקרבות בלימה, בזירה המסחרית וגם בזירה העיתונאית.

אחד מהקרבות האלה מנוהל נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו, המזוהה עם המתחרה "ישראל היום". כך טען נתניהו באמצעות אנשיו אחרי ש"ידיעות אחרונות" פירסם באופן מודגש ופומפוזי תביעה של עוזרת בית נגד אשתו של ראש הממשלה. לטענה זו לא מסרו אנשיו של נתניהו שום סימוכין.

מנגד, גם עיתונאי "ידיעות אחרונות" לא סיפקו שום הוכחה חותכת לכך שנתניהו הוא העורך בפועל של "ישראל היום", או שיש לו השפעה על הבעלים של החינמון, שלדון אדלסון, עד כדי כך שיורה לו לצמצם את פעילותו של החינמון או לסגור אותו. במלים אחרות, הכל מתנהל כאן בתחום הטענות והראיות הנסיבתיות.

בתחום הראיות הנסיבתיות בולט כי דווקא החינמון המושמץ הוא שרדף בלהט (אולי מוגזם) את ראש הממשלה הקודם, בעוד "ידיעות אחרונות", העצמאי לכאורה, גונן עליו והעניק לו יחס חם ומרפד למרות שלל החשדות וההאשמות נגדו. מנגד, אי-אפשר להתעלם מהאופן שבו "ידיעות אחרונות" מטפל בראש הממשלה הנוכחי בחודשים האחרונים.

הנה לדוגמה הכותרת הראשית היום, "50 אלף דולר ב-50 צ'קים", המובאת תחת כותרת הגג "עדות: התעריף להרצאה של נתניהו למען ילדים מוגבלים". נחום ברנע ממחיש כאן מידע שפורסם בשבוע שעבר, הלקוח מעדויות של מנהלי עמותות במשפט ראשונטורס, ועורכיו מגישים את המנה המחוממת בטמפרטורה שהיא הרבה מעל לטמפרטורת החדר.

כמה עניינים מטרידים בפרסום הזה של "ידיעות אחרונות". העיתון בחר להתעלם בשבוע שעבר, או להתייחס באופן מינורי, לעדויות המייחסות לאולמרט התנהלות פלילית, והנה היום, באיחור של כמה ימים, הוא בוחר לשלוף עדות אחת המתייחסת לנתניהו באופן שלילי ולא פלילי ולהעניק לה בולטות בכותרת הראשית ואת הכפולה הפותחת של העיתון. בכך מתנהל "ידיעות אחרונות" באופן דומה ל"ישראל היום": מדחיק עניינים שאינם נוחים לחביביו ומבליט את אלו הפוגעים בשנואיו.

בעוד שבאשר לאולמרט הציע נחום ברנע, ואימצו את ההצעה עורכי העיתון, להתייחס בספקנות לחשדות ולאישומים כל עוד לא הוכחו כדבעי, הנה כאן ממהרים בעיתון להאשים את נתניהו על סמך שלושה משפטים שנאמרו באופן צדדי בעדות, וחשוב מכך, שנתניהו מכחיש מכל וכל. "ידיעות אחרונות" לא מספק תימוכין לעדות של דני ברעם, מנהל המחלקה לקשרי חוץ של אק"ים. למעשה העדות הנוספת שמביא ברנע היא דווקא על אהוד ברק, שדרש לכאורה 30 אלף דולר תמורת הרצאה למען האגודה למען החייל. ברק לא מוזכר כלל בכותרות בשער או בכתבה, ותמונתו לא מובאת בהם.

גם המסקנה של ברנע בעייתית: הוא טוען כי המשטרה נוהגת באיפה ואיפה ונטפלת דווקא לאולמרט, אולם מתעלם מההבדלים בין המקרים. לגבי נתניהו וברק הטענות, שאחת מהן מוכחשת, חלות על התקופה שבה היו אזרחים מן השורה ולא נשאו בתפקידים ממלכתיים. חשוב מכך: אין שום פגם חוקי בדרישה של תשלום, גם גדול מאוד, עבור הרצאה, אלא אולי פגם אסתטי או מוסרי. לעומת זאת, אולמרט נאשם בכך שעבר על החוק כשדרש מארגונים תשלומים כפולים ומשולשים עבור אותה טיסה – עבירה פלילית.

לבסוף, לקראת סוף הידיעה, מעניק ברנע טיפ לצוות ההגנה של אולמרט: "ייתכן שנעשו עבירות שמחייבות חקירה; וייתכן שהנורמות הנפסדות, שנדונות כרגע במשפט אולמרט, לא היו נחלתו של איש ציבור אחד. הנאשם זכאי במקרה כזה למה שמכונה בחוק 'הגנה מן הצדק'".

מגע עם סוכן

"הפרשה שמסעירה את המגזר הערבי" הגיעה ל"ידיעות אחרונות". "המעצר והזעם" היא הכותרת המתייחסת לפרשה על שער העיתון: "הפגנות במגזר הערבי בעקבות מעצרם של הסופר אמיר מח'ול ושל ד"ר עומר סעיד, החשודים בריגול למען חיזבאללה. חשש: ארגון הטרור הלבנוני מכה שורשים בקרב ערביי ישראל". התמונה על השער היא מהפגנה בחיפה, וכפולת העמודים 4–5 מוקדשת לסיפור תחת הכותרת "זרועו הארוכה של חיזבאללה". מסגרת נפרדת מוקדשת ל"תקדים בשארה", "הח"כ שהעביר מידע לחיזבאללה".

ראוי לציין כי העיתון אינו מסתפק בכפולה הנזכרת ומקדיש גם עמוד, עמ' 6, לסיקור התגובה אצל ערביי ישראל. "להיות ערבי זה לא פשע" היא הכותרת המובאת כציטוט אנונימי תחת לכותרת הגג "זעם בקרב הציבור הערבי על מעצרם של מח'ול וסעיד" (גואל בנו).

"הפרשה שמסעירה את המגזר הערבי" הגיעה גם ל"הארץ". לא הפרשה עצמה, ש"הארץ" היה הראשון מהעיתונים לסקר אותה, אלא התואר, שפותח את כותרת המשנה על שער העיתון: "הפרשה שמסעירה את המגזר הערבי הותרה חלקית לפרסום: אמיר מח'ול וד"ר עומר סעיד, שניהם פעילים פוליטיים בולטים, נעצרו בשבועיים האחרונים בחשד שקיימו מגע עם סוכן זר".

"עיקר המחאה יצא על כך שמח'ול, אחיו של הח"כ לשעבר מטעם חד"ש עיסאם מח'ול, נעצר באישון לילה לעיני אשתו וילדיו, ועל כך שנמנע ממנו להיפגש עם עורך-דין", כותב ג'קי חורי ב"הארץ". העצורים מכחישים את החשדות. "החשדות נגד השניים חמורים", כותבים עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ", "אבל צריך לומר שני דברים: האחד – שאלו רק חשדות בשלב זה ועדיין נותר לראות אם יעברו כלל את מבחן הראיות לשם גיבוש כתב אישום ובוודאי לצורך הרשעה בעתיד. השני – שאין כאן מקרה ראשון או ייחודי מסוגו".

הערבים

"אני לא רוצה להשתמש במלה אפליה, אבל יש תחושה לא נעימה", היא כותרת כתבה במוסף היומי של "גלובס". הכותרת היא ציטוט של יזם ערבי, אחד מכמה יזמים שספיר פרץ הביאה מדבריהם אל העיתון. "העדר נגישות לאזורי תעשייה, מספר מוגבל של מוסדות פיננסיים פעילים, מחסור בנגישות למידע ולכוח אדם איכותי והתנהלות 'חמולתית' הם חלק קטן מהבעיות איתן מתמודדים 25 אלף עסקים הפועלים ביישובים הערביים", נכתב בכותרת המשנה לכתבה השואלת: "בתנאים הללו, האם הם יכולים לפרוץ את גבולות המגזר?".

במקום מגע עם סוכן

יואב זקס, אל"מ במיל', כותב בחלק ב' של "הארץ" על הצעה להקים בצה"ל מוסד חדש – "נציב טוהר הנשק": מה יעשה אדם בשירות הציבורי שמגיע לידיו מסמך המלמד על התנהלות לא תקינה של הרשויות, שואל זקס, ועונה: "כל אחד במקרה כזה יכול לפעול על-פי מצפונו. ברוב המקרים החוק יגבה אותו, גם אם ידליף מידע לתקשורת. מי שרוצה לחיות בחברה בריאה מצפה שמעשים של השלטון העלולים לפגוע באינטרס הציבורי ייחשפו". כך עובד ציבור, אולם מה על חייל?

"מי שנחשף למידע 'מטריד' אמור לכאורה לברר אותו עם מפקדיו, וזה אינו אפשרי במקרים רבים. עם זאת, חשיפת מידע מסווג היא עבירה בת עונשין ואסורה תמיד. הנה דילמה. אי-אפשר להתעלם מהאפשרות שבצה"ל עלולים לעלות מדי פעם נושאים שיש צורך לברר אותם 'בירור מוסמך'. זה לא רצוי כי בכך האירועים הללו לא ייעלמו, הם רק יחפשו אפיק אחר אל הזירה הציבורית, בתהליך שפוטנציאל הנזק שלו גדול עוד יותר".

לכן מציע זקס להקים גוף שיהיה הכתובת לפניות של חיילי צה"ל בעניינים כאלה. "הרעיון הזה נתפס תמיד כרעיון עוועים בעיני מפקדי הצבא. אלא שגוף כזה אינו אמור לאיים על צה"ל יותר מנציב קבילות החיילים. עצם העובדה שחייל יכול להגיש קבילה בענייני תנאי שירותו, במקום להעלות את העניין לפני מפקדיו, היא הוכחה שחייל יכול להגיש גם 'קבילה' בעניין מוסרי או אתי; בין שהאירוע התרחש במהלך לחימה או בימי שגרה".

"לו היה צה"ל ביוזמתו מקים את 'נציב טוהר הנשק'", ממשיך זקס, "הוא היה יכול אולי לשמור את הגוף הזה בתוכו. במציאות של 'עופרת יצוקה' ודו"ח גולדסטון, נראה שנציב כזה מוכרח להיות מחוץ לצה"ל – אולי כאגף נפרד במסגרת מבקר המדינה, או בכפיפות לבית-המשפט העליון, במעמד של בית-משפט מחוזי. בשני המקרים תידרש חקיקה להסדרת העניין. ענת קם תשב בכלא, אם תורשע. ייתכן שלמעשיה אין מניע מוסרי ואידיאולוגי, אך אם היה לה מניע כזה, 'נציב טוהר הנשק' היה מאפשר לה ולכל אחד אחר – לפני מבצע או אחריו – לברר באופן מוסמך ודיסקרטי כל עניין של אתיקה, חוק ומוסר, בלי לגרום לצה"ל נזק. יש להניח כי במהרה יתברר כי גוף כזה יכול להביא תועלת בהיבטים רבים, ונצטער על כך שאיחרנו להקימו".

שכר הבכירים

"בדיקה שערך 'גלובס' העלתה כי הצעת החוק של חברי-הכנסת שלי יחימוביץ' וחיים כץ להגבלת שכר המנהלים בחברות ציבוריות 'ריקה מתוכן', משום שהשפעתה בפועל על תגמול המנהלים זניחה", כותב ב"גלובס" עמירם גיל, משפטן ומומחה לאחריות תאגידית. "אני מטיל ספק בנכונות המסקנה הזו ומבקש להסביר מדוע הצעת החוק היא לא רק צודקת, אלא גם יעילה, ואם תעבור בכנסת, השפעתה עשויה להיות משמעותית. לשם כך אתייחס לטענות שהעלה 'גלובס' בזו אחר זו".

fishman_eliezer_110510_377

הנה הקישור לטור התגובה, והנה קישור לטור אחר המתייחס לכיסוי שכר הבכירים ב"גלובס", הפעם לא מ"גלובס", אלא מ"העין השביעית".

ענייני תקשורת

"מועצת הרשות השנייה רוצה לפקח על החדשות", כותב לי-אור אברבך ב"גלובס", "במועצה מתכננים להקים ועדה רגולטורית חדשה, מתוך מועצת הרשות השנייה, שתעסוק ותפקח אך ורק על תוכני משדרי החדשות של הערוצים 2 ו-10. זאת בנוסף לוועדת הטלוויזיה הפועלת היום ברשות השנייה [...] בחברות החדשות רואים במהלך צעד מסוכן [...] 'זו תוספת פיקוח שעלולה לפגוע בחופש העיתונאי ולהכתיב דפוסי פעולה לגופים מתפקדים שעומדים במטלותיהם. שמענו את האמירות שלהם בביקור שלהם בחדשות 10'".

"מחקר באוניברסיטת הארוורד מגלה כי יותר ויותר פסיכיאטרים מחפשים מידע ברשת על המטופלים שלהם. בישראל התופעה עדיין בחיתוליה – או שפשוט לא מדברים עליה", נכתב בכותרת המשנה לכתבה של עודד ירון במדור "קפטן אינטרנט" במוסף "גלריה".

במוסף "24 שעות" מתפרסם חלקה השני של הסדרה "מיהו יהודי" שכותב יועז הנדל. היום כותב הנדל על הרפורמים. לא מדובר בכתבה שתזכה את יוצרה בפרס פוליצר, אבל כמה כתבות כאלו מתפרסמות? מצד שני, בהמשך לסדרה אחרת של אותו כתב באותו מוסף, על השמאל הישראלי, יש כאן ניסיון אמיץ של מערכת "24 שעות" להתרומם מעל לשטחיות המאפיינת את הגיליון היומי של "ידיעות אחרונות", וגם זה ראוי לפרס.

היום התפרסמה בעיתונות "הצעת פתרון בחינת הבגרות במדע המדינה" של רשת אנקורי על פני עמוד שלם. הנה התשובה שכתב המורה קובי שמשי לשאלה 6 בפרק השני:

"מצד אחד, רוב האוכלוסייה שולל את הביקורת העיתונאית ורואה בה פעולה מזיקה ומיותרת ומצדד בכך שיוטלו עליה מגבלות. רוב הציבור גם מחזיק בדעה שהשלטון יהיה הגורם המחליט והקובע מה לגלות ומה להסתיר בנושאי ביטחון ובמידה מסוימת גם בנושאי חוץ.

"מצד שני, בימים רגילים אנו מפתחים תלות בחדשות עד כדי כך שרבים מאיתנו מתייחסים אל דיווחי החדשות לא רק כאל אמת לאמיתה אלא גם כאל תיאור של המציאות בשלמותה.

"כתוצאה מכך נוטים רבים מאיתנו לפתח יחס דו-ערכי של הערכה ושל שנאה".