גם "שם המשחק" משלם את מחיר המשבר בעיתונות. ירחון הספורט האיכותי, שהיה במשך 14 שנה חלק מחומר הקריאה של אוהדי ספורט מושבעים, הולך לעולמו. טקס ההלוויה יצא מבית "מעריב", לא נרשמו פקקי תנועה. ההמונים עסוקים ממש ברגע זה בשוטטות בין אתרי ה"פרסום ראשון". תקשורת הספורט נפרדת מסמן ימני בקצה הסקאלה, שהיה חלק משכבה מצומצמת מדי של עיתונות מעמיקה.
אולי זו אשמתו של "שם המשחק", שבמציאות האינטרנטית המשיך לשמור על אליטיסטיות במקום לרכוב על הגל העכור ששוטף מהתחתית. אם לעזוב את הציניות, "שם המשחק" זוכה כאן לטקס אשכבה מכובד לא בגלל נייר הכרומו והעיצוב ששידרו ליגה אחרת, אלא משום שהתוכן שהציע כיוון גבוה, נכתב על-ידי עיתונאים רציניים מהארץ ומחו"ל, הוגש במינונים נכונים של ספורט ישראלי ועולמי, וטיפל בנושאים מזוויות מקוריות בלי למחזר שבלונות. לפעמים היה בו עודף של טורים אישיים שעסקו בעניינים זניחים מתוך חשיבות עצמית מוגזמת, אבל זה היה חלק מהקסם. משעמם לא היה.
28 שקל לחוברת שמספקת חומר מעניין ומגוון, מהסוג שלא תמצא כמעט בשום עיתון בישראל. פרופילים, ראיונות עומק, כתבות אווירה ומגזין בסגנון "העבודות הקשות ביותר בספורט" (בגיליון האחרון), "כמה תסכימו לשלם כדי לראות את המונדיאל בערוצי הפיי", "פרויקט הליגה הטובה בעולם", ו"למה העלייה הרוסית לא מאכלסת את הטריבונות במגרשי הכדורגל".
באירופה ובארה"ב המגזינים הם חלק בלתי נפרד מהספורט. שפע של ירחונים, כולל מגזיני נישה לענפים השונים. אצלנו היה בשנים האחרונות רק אחד, מה שיכול ללמד גם על התרבות הספורטיבית במדינה מערבית מתפתחת שמנסה להשתדרג לרמות הגבוהות בעולם, ופה ושם מצליחה. אתרי האינטרנט דחקו את העיתונים להשקיע יותר בכתבות מגזין, אבל שום דבר לא דומה למוסף של מאה עמודים שמספק את הסחורה בצורה מושקעת ורחבה.
"שם המשחק" שמר על יציבות במספר המנויים, עם פיקים בהזדמנויות חגיגיות. ההערכות מדברות על אלפים אחדים. חתך הקוראים הורכב מכאלה שמתרגשים משיא עולמי בקפיצה לרוחק לא פחות משער ניצחון בגמר ליגת האלופות. לא מדובר באוכלוסייה גדולה במיוחד, כך שגם ירחון הספורט היחיד בזירה חי או מת על מודעות. בגיליון האחרון של "שם המשחק", בפברואר, נמכרו עשרה עמודי מודעות בלבד (ועוד שתי מודעות עצמיות של "מעריב"). זו לא התאבדות כלכלית, אלא חרקירי בכיכר העיר.
"מעריב", בעל הבית של המגזין, הרים ידיים. תוכני ספורט שעטופים בכרומו אינם מייצרים מספיק הכנסות, ובספינה הרעועה של "מעריב" זורקים לים כל מה שאפשר, כולל אנשים ומוצרי נייר, בניסיון לחמוק מעגינה בנמל הגרוטאות הקרוב. בהודעה לעיתונות נאמר כי הכסף שיתפנה יושקע בתכנים ב-nrg. מישהו מאמין ש"מעריב", שהורג תוכן איכותי בצד אחד של הבניין, באמת ישקיע את הכסף שהתפנה בתוכן אחר?
דבר העורך
אורי שרצקי, 41, הוא השם הנרדף ל"שם המשחק". ההוגה, המייסד והעורך. הרעיון נולד אצלו ב-1996, כשנסע לאירופה ונדלק על מגזיני הספורט המרהיבים והתוססים, בעיקר על "Four Four Two". שרצקי, ששימש אז בתפקיד עריכה ב"כל העיר" הירושלמי, בימים שהיה אימפריה, צירף את יוסי גבאי, עמיתו מהאגף המסחרי של העיתון, מצא משקיעים ירושלמים (קבלני בניין) ויצא לדרך. כשנתיים אחר-כך הצטרף "מעריב", שעם השנים הרחיב את בעלותו על הירחון.
"המטרה היתה ליצור עיתון מעניין, מקורי וטוב, ואני שמח שעמדנו בזה", אומר שרצקי. "אף עיתון לא היה דומה למשנהו. הוא היה חובק עולם. לא היה לנו מודל מיוחד מבין המגזינים בחו"ל, השתדלתי לעשות מיקס בין כולם, העיקר שיהיה מעניין. אנחנו גם הראשונים שהחלו בכתבות מתורגמות שלקחנו מכל מיני מגזינים. אני חייב לומר שב-14 השנים האלה, 12 מהן ב'מעריב', קיבלנו חופש בלתי מוגבל. בחיים לא אמרו לי מה לכתוב או מה לא לכתוב, אף אחד לא כפה עלי כלום. אין דבר דומה בשום מוצר עיתונאי בארץ".
"העיתונים האחרונים שהיו, 10 או 15, היו הכי טובים שעשיתי", אומר שרצקי, שגם על השנים שבהן נעשו כלל 168 גליונות "שם המשחק" מספר כי הן היו "שנים נהדרות. הכרתי את מיטב כותבי הספורט בעולם והייתי בהמון משחקים ואירועים, מהדרבי של קהיר ועד כל מיני חורים באליפות אפריקה. ראיתי הכל. אני חייב להגיד שגם הקטע של קטמון [שרצקי יזם את הקמת הפועל קטמון בכדורגל, בבעלות האוהדים, במחאה על הניהול הכושל של הפועל ירושלים] הוסיף המון לעיתון. פתאום ראיתי דברים מזווית אחרת. עשיתי גם קורס פסיכולוגיית ספורט, וממש הרגשתי שאני נוגע בנושאים הנכונים. העובדה שידעתי איך זה עובד מהצד השני עזרה לי מאוד להבין דברים".
אורי שרצקי. ההוגה, המייסד והעורך של "שם המשחק" (צילום: באדיבות המצולם)
לא היתה שום אפשרות ש"שם המשחק" ימשיך באכסניה אחרת? ניסיתם למצוא משקיעים?
"זה תשאל את 'מעריב'. כבר מינואר התחילו לדבר על סגירה, והערכתי שזה הסוף. מאוד סמלי שבדיוק אז קיבלתי ג'וב חדש [עורך רשת המקומונים של 'מעריב'], אבל זה היה ממש מקרי. אגב, את הגיליון ה-150 לא התביישנו להקדיש לסדרת כתבות על עיתוני ספורט בעולם שנמצאים בקשיים. ככה חגגנו את האירוע. עכשיו זה הגיע אלינו. אני לא חושב שסגירה של עיתון מעוררת בדרך כלל תגובות אמוציונליות, אבל במקרה של 'שם המשחק' קיבלתי מאסה של תגובות נרגשות מקוראים, שהסגירה נגעה בהם. אנשים נקשרו לעיתון, התרגלו אליו, התרגלו לכותבים. תשמע, זה 14 שנה. עוד לא הספקתי אפילו להוציא מייל לכותבים הזרים ולספר להם שאנחנו סוגרים, הארי פירסון, סיימון קופר, וילסון ועוד. אני ממש מתבאס מהרגע הזה".
מה זה אומר על תקשורת הספורט בכלל?
"לא יודע, אין לי תובנות מיוחדות, אבל צריך להשקיע מאוד במכירה ובשיווק, זה בטוח".
שרצקי מתנחם בכך ש"שם המשחק" מת כשהוא שומר על כבודו: "תמיד היתה לנו תדמית של עיתון מצליח, אף אחד לא ידע שיש קשיים. אני שמח שהצלחנו לשמור עליו כעיתון ספורט. לא נהיינו עיתון גברים, או עיתון אופנועים, ולא ירדנו אף פעם מ-100 עמודים ל-70 עמוד, או שהכרומו התחלף לנייר עיתון. זו היתה הגדולה של 'מעריב'".
מה יחסר לך במיוחד?
"בדיוק נתקלתי לפני שבוע או שבועיים בכתבה מדהימה ב'ספורט אילוסטרייטד', על השחקן שכבש את השער לארה"ב נגד אנגליה במונדיאל 1950. כתבה שמתאימה בול ל'שם המשחק'. 3,000 מלה, איך החיים שלו נהרסו, עבר להאיטי, הרגו אותו, סיפור מצוין. מאוד הצטערתי שאף אחד לא יכול לקרוא את זה. כתבה קלאסה בשבילנו, שכבר אי-אפשר לפרסם. הרגשתי צביטה בלב. כבר התחיל להסתובב לי בראש איך אני דוחף את זה לכל המקומונים".
ושרצקי מסכם: "באחת התגובות באיזה פורום, ראיתי שמישהו כתב עלינו שהסגירה היא כמו שחקן ענק שמודיע על פרישה. אני מאמץ את זה".
לתגובות: yegerm9@walla.co.il