באמצע נובמבר 2002 התאספו באוניברסיטת תל-אביב 600 צעירים נלהבים. כולם זומנו למבחנים שקיים ערוץ 10 למועמדים להשתלב בחברת החדשות שמוקמת במסגרתו. הנבחנים בילו שם כחמש שעות שבמהלכן עברו מבחני ידע, אישיות וביטוי. קשה לדעת כמה מהם אכן ישולבו בחברת החדשות של הערוץ, ואולי היה זה רק תרגיל יחסי-ציבור שבאמצעותו ביקשו ראשי הערוץ להפגין את מאמציהם הכבירים להקים חברת חדשות גדולה ומגוונת.

מכל מקום, שיטת הגיוס מעוררת תקווה לשינוי בדרך שבה אוספים כלי התקשורת הישראליים עובדים לשורותיהם. בענף הטלוויזיה, ובעיקר בתחום החדשות, היתה נהוגה עד היום שיטת גיוס עובדים כמעט יחידה: גל"צ. שירות ככתב בתחנה הצבאית היווה קריטריון עיקרי לקבלה ככתב בחברת החדשות של ערוץ 2, ובמידה רבה גם בערוץ הממלכתי. כתבים רבים עשו את שירותם הצבאי בגל"צ לפני שעברו אל מסך הטלוויזיה: אלון בן-דוד, גיל תמרי, איתי אנגל וגם גאולה אבן ויעל שטרנהל. דרך נוספת היתה גיוס מקרב עובדי קול-ישראל, אך לעתים רק מפני שרשת ב’ שימשה תחנה בדרך מגל"צ לטלוויזיה. כך, בנוסף לעיוותים אחרים שיוצרת התחנה הצבאית (תחרות לא רשמית לרדיו האזורי למשל), הפכה התחנה לגוף האחראי בלעדית על הכשרת אנשי החדשות של ישראל. בעוד בוגרי גל"צ פושטים מדיהם והופכים מיד לכתבים אזרחיים בחזית החדשות הטלוויזיוניות, נאלצו כל מי שאינם בוגרי התחנה לשמש כעוזרי הפקה זוטרים. נראה כי אף אחד לא הקדיש מעולם מחשבה לפרופיל אנשי החדשות שנוצר בעקבות ההסתמכות הבלעדית על גל"צ: עיתונאים בעלי השכלה תיכונית בלבד, שאת הכשרתם קיבלו במסגרת צבאית ואת צעדיהם הראשונים עשו בגוף צבאי במסגרת שירות חובה.

אין לטעות, גם אלה שירכיבו את השורה הראשונה של חדשות ערוץ 10 באים מגל"צ או מגופי תקשורת אחרים. אך לראשונה בישראל השתמש גוף תקשורת בהליך גיוס עובדים השכיח כל-כך בתחומים אחרים - פרסום מודעת "דרושים" בעיתון, פתיחת אתר אינטרנט לקליטת קורות חיים, וקיום יום מיון. כל-כך הגיוני שלא ברור למה מעדיפים גופי התקשורת לדבוק בשיטת הגיוס של "גלצ"ניק מביא חבר".

גיליון 42, ינואר 2003