את הכותרת "מלחמה בגילה" ב"מעריב" לא ניסח עיתונאי מקצועי, אלא אוהד. הוא ידע שאין באמת מלחמה בגילה בדיוק כמו האוהד שצועק "מוות לשופט" ולא באמת מתכוון לכך. גם האוהד שניסח את הכותרת "אירופה בידינו" ב"ידיעות אחרונות" לא התכוון לכך, למרות שמכבי תל-אביב זכתה באחד משני הטורנירים של גביע אירופה בכדורסל. כל האוהדים נאמנים לסמל שעל החולצה, כולם אינם מאמינים שאפשר לעמוד מן הצד, כולם משרתים את עקרונות העיתונות הטבלואידית.
למדורי הספורט מותר היה תמיד להגזים בלי ממש להתכוון לכך. ספורט נמכר היטב. יש בו רגש ודרמה. יש בו הכרעות ואין ספקות. אין דבר חסין מביקורת. רק בערך אחד אסור לפגוע: "סמל המועדון". אפשר להעביר את רוח מדורי הספורט לעמודי החדשות, הכללים זהים: אסור אמנם לפגוע ב"סמל המועדון", אבל מותר בהחלט לדווח באופן דרמטי, מוגזם, מוטה ובוטה. אפשר להעביר את הספורט לחדשות, אלא שאז לא תהיה זו עיתונות, אלא טבלואידיות.
במשך שנים נזהרו ב"מעריב" וב"ידיעות אחרונות" מלחצות את הקו המפריד בין טבלואיד לעיתון. הנוסחה הטבלואידית פשוטה: סיפורי פשע ומין מוגשים בניסוח תמציתי ובעיצוב גראפי בוטה. הנוסחה מיועדת לקהל קוראים מוגדר, שאובחן כמי שנענה לה: עני, לא משכיל ושמרני מכוח מסורת או דת. מטרתה של העיתונות: לדווח ולפרש - וגם לבדר. מטרת הטבלואידים: רק לרגש ולבדר. את הריגוש והבידור מספקים סיפורי מין ופשע. כדי שהקוראים יחושו בנוח עם הנאתם ממין ופשע, אורזים אותם עבורם באריזה פטריוטית יפה.
בארץ לא היו עד עכשיו טבלואידים נוסח "ניוז אוף דה וורלד" האנגלי או "בילד" הגרמני. עד שנות השמונים נתפשה אוכלוסיית הקוראים כמגוונת: משכילים לצד בורים, עניים לצד אמידים, מסורתיים לצד חופשיים. לכן היו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מוצרים עיתונאיים שמעטים כמותם בעולם: קצת עיתון, קצת טבלואיד. סלט קצוץ דק שמרכיביו הטבלואידיים והעיתונאיים מעורבבים. מדורי הספורט היו תמיד טבלואידים יותר ובהם הקפידו לשלב ריגוש בדיווח ולשמור על נאמנות לסמלים לאומיים: הנבחרות הלאומיות ומכבי תל-אביב. לחלקי העיתון האחרים התגנבה הטבלואידיות בדרך אטית וזהירה: יותר סיפורי מין ופשע בהגשה וולגרית בעמודי חדשות ומוספים, ולצדם - תחקירים אמיצים. מעל הסלט פוזרו הגיגים, מאמרים ופרשנויות של כותבים רציניים שהתעלמו מהשינויים בעיתון שלהם כאילו אינם מעניינם.
בשנות התשעים הלכה ההטרוגניות והתפוגגה. מדורת השבט כבתה ועשרות מדורות קטנות צצו תחתיה. בחומה של כל אחת חסה לו קהל צרכנים ייחודי. בטלוויזיה הולך תהליך הפילוח ונשלם: יש ערוצים לחובבי מוסיקה קלאסית, ערוצים פורנוגרפיים, חדשותיים ואחרים. עכשיו הגיע הפילוח גם לעיתונות. לא עוד "עיתון של כולם", אלא "עיתון לקהל מפולח". דמות הקורא האופייני ל"מעריב" ול"ידיעות אחרונות" הוגדרה וחודדה: עני יותר, משכיל פחות, מסורתי ולאומי.
בעולם העיתונות נחשבת קבוצת אוכלוסייה זו מבוקשת. היא הגדולה בקבוצות הקוראים שיש בכוחם לשלם עבור מוצר זול. זו קבוצה הרעבה לריגושים שישלפו אותה מאפרוריות הקיום הקשה שלה. זהו גם ציבור פטריוטי, שכן בפטריוטיות הוא משתווה ואף עולה על העשיר והמשכיל ממנו.
▪ ▪ ▪
כותרת כמו "תופת בבנימינה" ("ידיעות אחרונות") מיועדת לציבור זה. היא קליטה ותמציתית: שתי מלים מאפשרות שימוש באותיות ענקיות. הקורא לא קיבל באמצעותה מידע חדש ,שכן לא היה זקוק לו. הטלוויזיה דיווחה על האירוע יום קודם. הכותרת עזרה לו להגדיר ולסכם את מה שכבר ידע: "תופת". הוא קיבל בארבעה שקלים ועשרים אגורות מעדן טבלואידי עתיר מרכיבים: גם דרמה, גם פתוס וגם התלכדות לאומית - אמרת "תופת" וכולם יודעים למה הכוונה, כולם ראו בטלוויזיה. גם עשירי רעננה, גם עניי הקטמונים.
הצורך לרגש העביר את מרכז הכובד המקצועי מהרפורטר המדווח לעורך המגיש, מספק הידיעות למקצוען שיודע איך לארוז אותן. עריכה טובה חוסכת עבודת רגליים ומצמצמת מידע. התחושה חשובה יותר מן התמונה המלאה: פרטים על הרוגים פלסטינים מקהים את עוקץ הכאב על מות יהודים. דיווח דומה על שני הרוגים יהודים מול ארבעה פלסטינים עלול לטשטש את תחושת הכאב והדרמה. מידע מלא על נפגעים פלסטינים פוגע בתחושת הסכנה (מקדם מכירות טוב) ומכרסם בעמידה המאוחדת מולה (מקדם מכירות מצוין). דיווח חסר מחזק את העמדה הרשמית לפיה הצד השני הוא שמפר תמיד את הפסקת-האש ומבסס את הרוח הטבלואידית של אנחנו-מולם. תוצאה של 10:0, יגידו במדור הספורט, "חזקה יותר" מ-2:1. קורא עיתונים ממוצע הופתע לשמוע בחודש יולי מפי ראש השב"כ ש-202 פלסטינים נהרגו (68 מהם מתחת לגיל 18) באינתיפאדה הנוכחית מול 98 יהודים (55 בפיגועים בתוך הקו הירוק). המידע שקיבל מעיתוניו הביאה אותו לומר: "הם הורגים בנו ואנחנו שותקים".
טבלואיד איננו מלה גסה. אין בה הגינוי המובנה ב"צהובון". ההבדל בין טבלואיד ועיתון הוא בהדגשים. עיתון מדגיש את ה"דברים החשובים". טבלואיד - את המרגש אך הטריוויאלי. טבלואיד איננו יותר מנוסחה מקצועית המיועדת לקהל מוגדר ופועלת בעולם בהצלחה יותר מ-150 שנה.
אסור לזלזל במעבר הרהוט שעברו "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מעיתונים שהם ספק טבלואידים לטבלואידים מוחלטים. צריך להעריך גם את מיומנותם של עורכי החדשות שם. היכולת המקצועית שלהם חייבת להשתפר ביחס ישר לפער ההולך ונפער בינם, כאזרחים משכילים המשתכרים היטב, לבין קהל הקוראים שלהם. הניסוחים החד-משמעיים שהז’אנר דורש אינם מאפשרים להם להשתמש בגווני ביניים. ואין כמו איום במלחמה כדי לחדד ניסוחים, לחסוך בפרטים ולהפגין אחדות לאומית. רק שתי קבוצות ניצבות על המגרש - אנחנו והם.
וברור גם היכן העיתונאים.
"אני מודה באשמה, אני עיתונאי ישראלי ולא עיתונאי מהאו"ם", כותב במכתב ל"הארץ" מיכאל טוכפלד מקול-ישראל בהקשר אחר (תוכנית הבי.בי.סי על שרון). עיתונאי מ"האו"ם" היה מברר אם יש בריכוז הכוחות ליד הערים הפלסטיניות איום או איתות. עיתונאי "ציוני", לעומתו, מוסיף לידיעה על "ריכוז כוחות" גם ידיעה על היערכות ל"גיוס ישראלים בחו"ל במקרה של מלחמה כוללת" ("ידיעות אחרונות"). שהרי הכתבים הצבאיים, כמו תמיד, אמורים להיות, כפי שכותב נחום ברנע ב"ידיעות אחרונות", "הכלי שיפרשן את התזוזה לציבור". האם מותר לעיתונאי מקצועי לשמש, ביודעין, "כלי" בידי גורם כלשהו ולספק מידע מטעה בכוונה? (ואם הכתבים הצבאיים לא ידעו שמדובר ב"איתות", איזה מין כתבים הם?). עיתונאי מקצועי לא ירצה לשמש כלי שישרת מישהו מלבד קוראיו. עיתונאי "ישראלי" יראה בכך מילוי של תפקיד לאומי.
אין, כמובן, עיתונות אובייקטיבית לגמרי, אבל אפשר לצמצם ככל האפשר את ההשפעות הסובייקטיביות המורידות מערך המידע. לא אצל "העיתונאי הישראלי" או "העיתונאי הציוני". אין, כמובן, "עיתונות ציונית" כמו שאין מוסר ציוני וצדק ציוני. יש מוסר ויש עיתונות ויש צדק. לכן הדיווחים הצבאיים אינם עיתונאיים. הם אינם מעמידים בפני הקוראים תמונת מצב אמיתית, אלא תמונה ציונית.
האינתיפאדה זירזה את מעברם של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" מעיתונים לטבלואידים. העורכים והעיתונאים שם, כבולים בצנזורה עצמית וסתגלנות שמקורה בהיצע מצומצם של משרות עיתונאיות, התאימו עצמם במהירות למילון המונחים הצה"לי: אנחנו "מחסלים" ו"משמידים" והם "רוצחים" ו"טובחים". משפחה פלסטינית "נהרגת" ומתנחלים "נרצחים". הם לא הפכו פתאום "ימניים" או "לאומיים" מכפי שהיו, אבל הפכו מודעים יותר לצרכיו השיווקיים של מקום העבודה שלהם. התחרות המחריפה בין העיתונים ובין עצמם, ובין שניהם לטלוויזיה, על תשומת לבו של הקורא מחייבת אותם לחדד את המסר, לפשט אותו ולהגיש אותו עטוף בדגל הלאום.
במצב כזה נדחקת עבודת העיתונות לשוליים. עיתונאים לא סיפקו לקוראיהם מידע בסיסי וחיוני, כמו למשל, עמדתו האמיתית של אהוד ברק במו"מ עם ערפאת. אף אחד לא יודע מה הציע ברק ולמה נדחו, אם נדחו, הצעותיו. יש דיווחים סותרים באשר לעמדתו - לא מאת כתבינו.
נכון שאמונת הקורא בצדקת דרכנו תבוא על חשבון הבנתו את המתרחש, אבל למי אכפת? הצדקת עמדתנו תתקבל על-ידיו יפה יותר מניסיון לפשט מצב מורכב. ב"מצב מלחמה" חייב העיתונאי, כמו כל אזרח, להתגייס לשירות מולדתו. עורכי החדשות ואנשי הדסק ב"מעריב" ו"ידיעות אחרונות" אכן התגייסו. לא רק כיוון שהם יהודים טובים אלא בגלל, ובעיקר, כיוון שהם אנשי מקצוע טובים המשרתים את הנוסחה. התחושה שהפלסטינים דחו בגסות אלימה את הצעותינו הנדיבות לפתרון הסכסוך היא בגדר קונסנזוס. תפקידם המקצועי הוא לא לבדוק את אמיתות הקונסנזוס, אלא לזהות אותו ולהחזיר אותו לקוראים ככותרת ופרשנות. טבלואידים לא אמורים לעצב דעת קהל, אלא לנחש מהי.
▪ ▪ ▪
הטבלואידיות הישראלית נמצאת רק בתחילת הדרך. עורכי העמודים הראשונים חסרים את הנחרצות של מקביליהם באירופה וארצות-הברית. הם מהססים עדיין לפרוש שתי מלים לאורך ורוחב העמוד כולו לעתים קרובות מדי, הם עדיין בשלב המעבר. בעמוד ראשון לפעמים יש ארבע או חמש כותרות מגובבות זו על גבי זו. על העדרה של "נערת עמוד 6" העירומה למחצה בטבלואידים האנגליים מחפים תיאורי אונס מפורטים. הכותרת הפוליטית נמצאת עדיין במקום מרכזי, אבל סיפור הפשע מודגש באדום ובולט יותר.
הכותרות הגדולות, הצבעים והניסוחים הבוטים מוזרקים לעורקי קוראי "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" כבר כמה שנים. רגישותו ועימה תגובתו לגירויים הסגנוניים והגראפיים הולכות וקהות. ב"אסון" ו"טרגדיה" אפשר להשתמש היום גם כדי לתאר פיטורים של מאמן בליגת-העל. גם "תופת" הולך ונשחק. אם האיצטדיון של גאלטאסריי בתורכיה הוא "גיהנום", מהו מותם של שני חיילים ופציעתם של עשרה? תופת?
קהל הטבלואידים ויתר מזמן על דיווחי עיתונות כמקור מידע מפורט ואמין. הוא מעוניין לקבל מהם ריגוש ודרמה. מלחמה עשויה לספק לו את שניהם. אין לו מושג מה משמעות המלחמה, כי את המשמעות מתאמצים העיתונים להסתיר ממנו. מלחמה טובה למכירות. מסיבה זו עודדו הטבלואידים של רנדולף הרסט בשנת 1898 את מלחמת ארצות-הברית בספרד.
גם הפוליטיקאים וקציני צה"ל מתקשים להתאפק, שהרי גם הם "קוראים את הכותרות בעיתון". וכך, מהסיבות הלא נכונות, עוד ימצאו כולם את עצמם במלחמה, התמימים, הציניקנים והמטומטמים הקוראים שרצו "קצת ריגוש", העיתונאים ששמחו למכור להם ריגוש, והצבא שמוכן תמיד למכור ריגוש בשפע, לכולם.
יוסי קליין ייסד וערך את "כל העיר" ואת "חדשות" והיה עורך "העיר". עתה הוא חבר מערכת "הארץ"
גיליון 34, ספטמבר 2001
תגובה: יוסי קליין, אתה התחלת
רפי מן
לנהרות המלים, המחקרים, המאמרים והספרים העוסקים בשנים האחרונות ברחבי העולם בתהליך ה"טבלואידיזציה" העובר על אמצעי התקשורת, הוסיף כאן בגיליון הקודם יוסי קליין כמה הערות כחול-לבן, על מה שמצטייר בעיניו כתהליך הפיכתם של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות" "לטבלואידים מוחלטים" כהגדרתו.
נכון, דרך ארוכה עברו שני העיתונים, ובעיקר "מעריב", בעשורים האחרונים. אבל הם לא צעדו לבד. בכל העולם שינו עיתונים לא רק את עיצובם אלא גם חלק ניכר מתכניהם. הנה, למשל, בבריטניה, ששם מתקיימים אלה לצד אלה טבלואידים ססגוניים ו"עיתוני איכות" רחבי יריעה, חשף פרופ' פטר גולדינג, שבדק רבבות כתבות וידיעות, כיצד גם הבכירים שבעיתוני האיכות שינו את פניהם ותכניהם. לא רק ה"טיימס" המיתולוגי (שעבר לידיו של רופרט מורדוק) אלא גם ה"גרדיאן" צמצמו את הסיקור הבינלאומי, וידיעות על פוליטיקה וכלכלה, שמילאו יותר מתשעים אחוזים מן השטח החדשותי עד אמצע שנות השבעים, נדחקו על-ידי "סיפורים אנושיים", עיסוק בבידור, תרבות, רפואה ועוד.
וגם בארה"ב: משפטו של או.ג'יי. סימפסון ופרשת מוניקה לוינסקי היו נקודת ציון נוספת בהתקרבות בין טבלואידי המרכולים, כדוגמת ה"נשיונל אינקוויירר", שנתפסו תמיד כמי שחיים מחוץ לגדר העיתונות "הלגיטימית", לעיתונים הרציניים. מי חלם לפני עשור שידיעות על כתם זרע נשיאותי על גבי שמלת ערב יופיעו בין דפי ה"ניו-יורק טיימס" ושמין אוראלי יככב בעמודו הראשון של ה"וושינגטון פוסט"?
מדוע מתרחש התהליך הזה? ככל שמתרבים אמצעי התקשורת, נעשה התחום תחרותי יותר. כדי למשוך תשומת-לב ולשרוד בעולם של אינסוף ערוצים דיגיטליים, ואוקיאנוס של אתרי אינטרנט, תחנות רדיו, מגזינים וכתבי-עת, חייב החומר העיתונאי להיות בהיר וקליט שבעתיים, ולפעמים גם צעקני בכותרותיו. ויותר מכך: כפי שהיטיב החוקר האמריקאי ניל פוסטמן לתאר בספרו "בידור עד מוות", הביאה הטלוויזיה יותר מכל אמצעי אחר לגוויעתו של השיח הציבורי, על חשבון עסקי השעשועים.
מצער ככל שיהיה, זה תהליך העובר על פני העולם כולו, והעיתונות הישראלית לא ניצלה ממנו. אפילו "הארץ", הרציני והמכובד, נאלץ לקצר יותר מפעם בעשורים האחרונים את אורך המאמרים שהוא מפרסם, להגדיל את התמונות בעמודו הראשון ולשלב הרבה אמצעים גראפיים. נכון שהכותרות (שכותב שורות אלה שותף לניסוחן, כראש דסק החדשות ב"מעריב") נעשות גדולות, סיסמתיות ופשטניות, מנסות לעתים לקלוע להלכי רוחו של הקורא, אבל מתחתן אפשר למצוא גם ב"טבלואידים שלנו" הרבה פוליטיקה, הרבה ביטחון, הרבה כלכלה - במידות שה"סאן" וה"בילד" לא היו מסוגלים לבלוע. וגם תחקירים, וכתבות ומאמרים.
מעבר לכך, הערותיו של קליין עוררו אצלי עניין מיוחד, בעיקר בגלל הייחוס האוטוביוגרפי שלו, שהוצנע באלגנטיות בתחתית המאמר. אחרי הכל, יוסי קליין היה האיש שעיצב והקים במו ידיו בשנת 1984 את הטבלואיד "חדשות", שניסה בשנותיו הראשונות לחקות במודע את ה"בילד" הגרמני ואת ה"סאן" הבריטי, אבל מהר מאוד גילה כי הציבור הישראלי איננו מוכן לקבל עדות על סימני זרע על גופת צעירה שנאנסה ונרצחה באותיות של קידוש לבנה בעמוד הראשון. נסיון העבר איננו פוסל את מבטו הביקורתי העכשווי של קליין, אבל מחייב להזכיר עובדה היסטורית: יציאתו לאור של "חדשות" האיצה באופן ניכר את תהליך הטבלואידיזציה שאותו הוא מבקר/מבכה עכשיו. "חדשות" מת, אבל כמה ממאפייניו טפטפו, לטוב או לרע, ל"ידיעות-אחרונות" ול"מעריב".
גיליון 35, נובמבר 2001