קראתי את דבריה של נעמה כרמי ביחס להחלטת מועצת העיתונות בענייני ושמחתי שיש לעיתונות הישראלית שומרת ראויה בדמותה של כרמי. כרמי חזרה על הטענות הקנטרניות שהופנו גם למועצת העיתונות. אינני מדבר בשמו של אורי אליצור ולא בשמו של עיתון 'ישראל היום' אלא בשמי בלבד. לשם הדיון אני מצרף כאן את תשובתי למועצת העיתונות (עם תוספות):
אולי כדאי לשמוט כבר בתחילה את השטיח מתחת לרגלי התלונה: מזה כשנה (תחילת יולי שנה שעברה) אינני עוזר עוד בכתיבת נאומים לשר יעלון. הידיעה שהתפרסמה אודותיי בפברואר השנה, הציגה אותי כמי שנמצא בקשר עסקי עם ראש הממשלה. להד"ם. מעולם לא כתבתי דבר עבור בנימין נתניהו (אפילו מכרים קרובים איננו). גם השר יעלון אינו מסוג האנשים הזקוקים לעזרתו של נתניהו, ובמובנים מסוימים קיימת ביניהם יריבות. אני אומר זאת משום שהטענה המצחיקה כלפיי הפליגה עד למחוזות הזויים של: "הוא הגן על ראש הממשלה ולכן ראש הממשלה גמל לו בכסף"... זה רציני?
גם החוזה העדכני כביכול שהוצג בתקשורת אינו נכון, משום שלא חידשתי אותו ויסודו בטעות משרדית. אגב, השכר שהוצג שם לא היה קבוע אלא תלוי בעבודתי, ובשנה האחרונה (כלומר בשנה שעברה) לא הגעתי אפילו לכדי מחציתו.
ולעצם העניין העקרוני: אני מבדיל בין כתב (reporter) לבעל טור דעה (columnist). כתב אמור לשמש צינור בין המציאות לבין הקוראים; ככזה, עליו לשמור את דעותיו האישיות לעצמו ולהיות "נקי" ככל האפשר בדיווח. לעומתו, בעל טור נדרש לומר את דעתו הברורה בנושאים שהוא כותב עליהם; הוא לא "מדווח" על האירועים אלא נכנס לתוך המחלוקת הפוליטית והתרבותית ונוקט עמדה ביחס אליהם. הקורא מקבל בדיוק מה שהוא קורא, לעומת קריאת ידיעות של "כתב" ששם הקורא סומך על כך שאין כאן פניות נסתרות. בהערה מוסגרת אומר, כי בניגוד לקשר גלוי על בסיס תשלום, לעתים רבות קשר על בסיס אישי בין עיתונאי לפוליטיקאי או למושא סיקור אחר (בתחום הכלכלי או התרבותי למשל) הוא בעייתי עשרות מונים, משום שאי אפשר לעקוב אחריו ופניותיו של הכתב אינן גלויות.
ככותב טור יש עניינים נוספים שאני עושה בחיי: הוראה, הרצאות, מחקרים, עריכה וכתיבת נאומים (ואפילו מופעים מוזיקליים. אני חבר אמ"י). למעלה מ-13 שנה אני כותב נאומים לכל הפונה אליי ללא הבדל דת, מין או גזע ובטח שלא השתייכות פוליטית. בין השאר, עזרתי לשר משה (בוגי) יעלון במשך כשנה וחצי לשפר נאומים. הייתי "פרילאנס" ולא שכיר קבוע, ומעת לעת נתבקשתי לעזור (בתשלום, כמובן). נכון הוא שלצורך התשלומים השתמש המשרד לנושאים אסטרטגיים בשירותי החשבות של משרד רוה"מ. אבל אלו דברים שבכל יום, מדובר במשרד גדול שמספק שירותים למשרדים קטנים יותר. אחד מחבריי הקרובים הוא המנהל המוזיקלי של טקס המשואות בהר הרצל מדי שנה – התשלום לעבודתו נעשה באמצעות משרד רוה"מ. גם אני מוזיקאי. לו נתבקשתי להכין את המוזיקה לטקס המשואות, האם משמעות הדבר הייתה שאני מנוע מלעסוק ברוה"מ? יתרה מזו, כל כלי התקשורת מקבלים את התשלומים מלשכת הפרסום הממשלתית (לפ"מ) דרך חשבות משרד ראש הממשלה. בדיוק כפי שהיה במקרה שלי. האם זה אומר שהם מנועים מלעסוק בראש הממשלה? בכל אופן, העבודה המסוימת שלי נעשתה אך ורק מול המשרד לנושאים אסטרטגיים, וכאמור, מזה כשנה אינני עוסק בזה.
התלונה כביכול שהופנתה כלפיי אינה רק קנטרנית, אלא גם פגיעה בחופש העיסוק ובחירות הביטוי שלי. כפי שאמרתי, אינני עיתונאי שזה מקצועו הבלעדי, ומתוקף עיסוקיי המגוונים אני עשוי להופיע, להרצות ולשרת שירות מקצועי גופים רבים. מה שמשתמע מהתלונה הוא שאני בעצם מנוע מלהביע דעה בכל נושא הקשור בעשרות הגופים שאני בא עמם במגע מקצועי. זה לא נשמע רציני. ומילא אני הקטן, אבל המציאות הישראלית מלאה בשורת "טאלנטים" המשרתים בעלי הון כפרזנטורים פרסומיים; מה עשתה המועצה בנושא?
כפי שאמרתי, מעולם לא הסתרתי את דעותיי – הן גלויות. כל מה שאמרתי בשנתיים האחרונות אמרתי קודם ב-15 השנים האחרונות. לא חידשתי דבר. רק האירועים השתנו. אבל עמדותי העקרוניות, האידיאולוגיות, התרבותיות והפוליטיות הובעו באופן גלוי הן מעל דפי עיתון "הארץ", הן מעל דפי עיתון "מקור ראשון" ובבמות רבות נוספות וכאמור, גם ב"ישראל היום". המחשבה שמכרתי את דעותי בעבור בצע כסף היא נואלת, אבל בעיקר היא טיפשית משום שאפשר לחפש באינטרנט מאמרים משנים קודמות ולהיווכח שלא גיליתי את האור רק לאחרונה... זאת ועוד, מעולם לא הייתי חבר מערכת "ישראל היום", אלא כותב עצמאי. קהל הקוראים לא קיבל משהו אחר ממה שהצגתי בפניו.
והערה עקרונית: אם בניגוד עניינים עסקינן, תוכנית ה"מקור", שם "נחשפה" פעילותי המסוכנת, משודרת בהובלתו של העיתונאי רביב דרוקר. דרוקר הקים ב-2004 את העמותה לחופש המידע. העמותה קיבלה עד כה למעלה ממיליון ש"ח סיוע כספי מהקרן החדשה לישראל. המסמכים גלויים לכל באינטרנט. לקרן החדשה יש אינטרסים פוליטיים, כלכליים, ותרבותיים בכל תחום בחברה הישראלית, האינטרסים הללו מגיעים עד למאמץ מתמיד לשינוי אופייה היהודי של מדינת ישראל. האם דרוקר וצוותו יכולים לחקור גוף אדיר יכולת ומשפיע כזה אם דרוקר תלוי בו באמצעות העמותה שהוא עומד בראשה? הנה דוגמה אחת: לפני כשנה שידר דרוקר (באמצעות אחד מכתביו) תחקיר על תנועת "אם תרצו". התנועה נכנסה לתודעה הציבורית בעיקר לאחר הקמפיין המפורסם שלה נגד הקרן החדשה לישראל ו"עזרתה" הרבה של הקרן לדו"ח גולדסטון שהוציא את דיבת ישראל רעה בעולם. אנשי הקרן השתוללו ומאז הם רודפים את "אם תרצו". אבל את הנעשה אין להשיב, והקרן מסומנת כיום – בצדק! – כגוף פוליטי לא תמים. והנה, בכל התחקיר הארוך (והעוין) על "אם תרצו", שהוצג בתוכניתו של דרוקר, לא הוזכר דבר הקמפיין או אפילו שמה של הקרן ולוּ פעם אחת! האם זה סביר? גם לא נעשה שום גילוי נאות בתוכנית. דבר! מדוע איש לא דיבר על כך, או התלונן? הרי תוכנית כמו "המקור" נופלת היטב לתוך ההגדרה של עיתונאי כתב (reporter).
ומה על קשרי חברות בין עיתונאים (שלא לדבר על קשרי חברות עם פוליטיקאים), או אפילו קשרי "שמור לי ואשמור לך" הקיימים ונפוצים במחוזות התקשורת? זה תקין? זה לא "ניגוד עניינים"?
הנה לאחרונה אמרו לי שני עיתונאים משני תוכניות שונות בתקשורת האלקטרונית, שהם מאוד מזדהים עם הביקורת שלי על התקשורת הישראלית ביחס למאמר זה או אחר שפרסמתי, אבל לא יכולים לדון בזה אצלם בתוכנית, כי "לא נעים להם", וכי "אנחנו קולגות (עם מושא הביקורת)" ו"מכירים אחד את השני", וכן הלאה. זאת עיתונות חופשית? האם זאת אינה "השחתה"?! ואלה עיתונאים שעוד ניסו לנמק את התעלמותם מהביקורת שלי; ומה על שאר העיתונאים שממחזרים בתוכניותיהם לא מעט חומרים של חבריהם לדעה אבל מדירים עיתונאים שאינם משתייכים לשבט הנכון שלהם? הרשימה ארוכה. חלקם גם אמרו לי בפירוש: "לא ניתן במה לביקורת שלך, מכיוון שהפגמים שאתה מצביע עליהם הם "הדבר הנכון" פוליטית מבחינתנו". עיתונות חופשית...
כעת, מה שמפריע לכמה קנטרנים הוא שעזרתי לשר יעלון לכתוב נאום להלוויה של משפחת פוגל ז"ל? נדמה שהמקרים שהבאתי ראויים לבדיקה ומחקר הרבה יותר מהשטות הקנטרנית שהופנתה כלפי.
דווקא המקרה של דרוקר, ולהבדיל – מקרים נוספים של עיתונאים ידועים שכולם יודעים שהם כותבים – גם כיום – לנבחרי ציבור (או למנהיגות מחאה), אבל איש אינו "חושף" או תובע אותם, מלמד – כפי שאמרו לי כמה מבכירי וותיקי התקשורת הישראלית – שלא את חופש העיתונות או טהרתה חיפשו המתלונן או חבריו לדעה. מה שהבהיק פה היה סיכוי נוסף לפגוע בבנימין נתניהו, או במה שהם חושבים כמעטפת סביבו, ובכלל זה עיתונאים שמרנים התומכים במדיניותו של ראש הממשלה. לו התעניינו באמת בתיקון, היו מתייחסים גם לשורת העיוותים המקוממת בתקשורת הישראלית שאני שב ודן בה כמעט שבוע אחר שבוע – האחרונה שבהם על התוכנית "תיק תקשורת" – לקול תגובות הרבות של הקוראים אבל נוכח התעלמות קבועה משאר גופי התקשורת (כולל "העין השביעית"), לתפארת הפלורליזם התקשורתי במחזותינו.
בתגובה לדברים מסר רביב דרוקר את הדברים הבאים:
1. הידיעה על מר אידר לא פורסמה ב"המקור".
2. הכתבה על "אם תרצו" נעשתה על ידי הכתב אבי עמית בשיתוף פעולה עם אנשי "אם תרצו" על תכני הלימוד בחלק מהאוניברסיטאות בארץ. הכתבה לא עסקה בקרן החדשה בשום צורה.
3. בניגוד לטענת אידר, כן הוגשה תלונה בנושא, העניין נבדק והרשות המוסמכת מצאה שלא נפל כל פגם בהתנהלותי או בהתנהלות ערוץ 10.