במשך ערב שלם של שידורי הבחירות, בזפזופ בין שלושה ערוצי טלוויזיה, לא שמעתי מלה על ערבים. לא שמעתי נציג ערבי, לא שמעתי על מפלגות ערביות, לא שמעתי על בוחרים ערבים. הדבר היחיד שנשמע הוא כמה קיבלו "המפלגות הערביות" (מונח שממשיכים לכלול בו גם את חד"ש, שדבקה בהגדרה שלה כמפלגה יהודית-ערבית, והיא אחת משתי המפלגות היחידות שבמודעות שלהן רואים עברית וערבית זו לצד זו. אבל למה להאמין להם? הם הרי ערבים).

כל זה כמובן אינו חורג מההתייחסות הרגילה של הטלוויזיה לערבים. אבל בהקשר הבחירות הנוהג הזה מקבל משמעות מיוחדת. במקרה הזה, ההנחה שמצטיירת מאחורי ההתעלמות, הנחה שאין ברירה אלא להבין שהטלוויזיה מניחה אותה, היא שבחירות הן לא עניינם של הערבים במדינה. המפלגה היחידה במפה הפוליטית שיכולה לבטא הנחה כזאת במפורש היא מפלגה שלא עברה את אחוז החסימה, המפלגה הגזענית של מיכאל בן-ארי. צריך לומר זאת שוב: הטלוויזיה, הערוצים המסחריים והממלכתי כאחד, עקפה את הכנסת מימין. כמה ציניות היתה לכן בפליאה של התקשורת על אחוזי ההצבעה הנמוכים בין הערבים, בשעה שבמת התקשורת המרכזית בישראל אומרת שהבחירות הן כלל לא עניינם.

חשוב במיוחד להבין באיזה אופן הטלוויזיה יכולה להניח הנחה כזאת, שמקובלת, במפורש לפחות, רק על הימין הקיצוני. הרי בדרך כלל מאשימים את התקשורת בשמאלנות. אף שההרכב החברתי של אליטת התקשורת עובר שינוי מתמשך, אפשר עדיין להניח שחלק לא מבוטל בה נוטה למה שמכנים היום מרכז-שמאל. אבל לא זה העניין. העניין הוא שכמערכת, הטלוויזיה יכולה לפעול מתוך הנחות שקופות, מובנות מאליהן, שמתאימות לימין הקיצוני. ליתר דיוק: הנחות שהשקיפות שלהן היא מרכיב מכריע באפקטיביות שלהן. מי מאנשי הטלוויזיה מזדהה עם מיכאל בן-ארי? מעטים, אם בכלל. אבל הם פועלים, לפעמים, מתוך אותן הנחות שרק הוא מבטא בקול.

אנשי הטלוויזיה יכולים להיות שמאלנים, אבל הם פועלים במערכת שברגעים מסוימים מתגלה כלאומנית קיצונית. הפרדוקס הזה הוא יסודי לטלוויזיה בישראל, ואולי הוא גם פרדוקס בסיסי של הפוליטיקה בישראל (שמסביר למשל מדוע הימין יכול לפעמים לומר: אנחנו בסך-הכל אומרים במפורש את מה שגם השמאל המתון מאמין בו, אבל חושש להודות בו, כפי שרחבעם זאבי נהג לומר ביחס למערך. השמאל, להבדיל, אף פעם אינו יכול למצוא את עצמו במצב דומה).

יכול להיות שההצלחה של יאיר לפיד קשורה גם למצב הפרדוקסלי הזה. פרשנים שונים הציגו את ההצלחה של לפיד כניצחון של דמות "לא פוליטית". אפשר להבין מהיכן נובעת האבחנה הזאת. אבל צריך לדייק במושגים. ה"לא פוליטי" אינו באמת עמדה ניטרלית, לא פוליטית, אם בכלל יש עמדה כזאת, ובטח שאין כזאת במערכת הפוליטית. ה"לא פוליטי" הוא בעצם הדבר הפוליטי ביותר. הוא עמדה שמבטאת את המובן מאליו שאינו נתפס כפוליטי.

במקרה של לפיד המובן מאליו הזה דומה למובן מאליו של הטלוויזיה. רינה מצליח הזכירה זאת באולפן ערוץ 2 כשעלתה האפשרות שלפיד ירכיב קואליציה עם השמאל. לפיד, היא אמרה, התחייב כמה וכמה פעמים לא להרכיב קואליציה שתישען על מפלגות ערביות. כן, זאת בדיוק אותה הנחה כמו של הטלוויזיה: בחירות הן לא עניינם של הערבים.

למה בעצם לפיד לא יכול להקים קואליציה עם ערבים? למה, למשל, לא תיתכן קואליציה שעשירית או חמישית ממנה הם ערבים? הרי זו כל משמעותה של קואליציה. מפלגות עם אידיאולוגיות ואינטרסים שונים מוצאות מכנה משותף ודרך לפעול יחד גם בלי הסכמה מלאה. לא לזה לפיד מתכוון כשהוא פוסל את האפשרות לקואליציה עם ערבים. הוא בוודאי יסכים שיוכל למצוא אינטרסים משותפים עם מפלגות ערביות. אבל בהקשר של מפלגות ערביות פועל היגיון מגונה וסמוי: צירוף מפלגה ערבית חשוד בכך שהוא הופך את הקואליציה כולה לערבית. ה"ערביות", בהקשר הזה, היא נגע, זיהום שעלול לדבק את כל מה שבא איתו במגע. אי-אפשר שלא להבחין בפנטזיה הגזענית הבסיסית שמבצבצת כאן.

את ההצלחה של לפיד צריך להבין, בין השאר, במונחים טלוויזיוניים. זה לא מפני שהוא לא ימין ולא שמאל, אלא מפני שכמו הטלוויזיה, הוא מצליח להיות גם ימין וגם שמאל, או ימין שנראה כמו שמאל.