בראשית החודש קיבלו שני עיתונאים בכירים ב"מעריב", הפרשן לענייני איכות הסביבה אביב לביא והכתבת והפרשנית לענייני חברה ורווחה רותי סיני, הזמנות לשימוע שלאחריו פוטרו. סיפוריהם חושפים טפח מהדרך שבה העיתון מתנהל בעידן הבעלים נוחי דנקנר והעורך הראשי שמונה על-ידיו, ניר חפץ.
זמן קצר לאחר שמונה לעורך "מעריב" נפגש חפץ עם כל הכתבים והפרשנים של העיתון. היה פרשן אחד שלא הוזמן לשיחה: אביב לביא. גם כאשר פוטר לביא, לא היה זה העורך הראשי שהודיע לו על כך, אלא אחד מסגניו (נטע לבנה). עורכי המדורים שעידכן לביא על פיטוריו הוכו בתדהמה; אפילו אחד מהם לא ידע על כך מראש.
עורך "מעריב" ניר חפץ בכנס למען תקשורת חופשית, בחודש שעבר (צילום: מתניה טאוסיג)
העובדה שלביא מעולם לא שוחח עם חפץ מקשה על הניסיון לקבוע מהו המניע האמיתי שעמד מאחורי ההחלטה לפטרו. בעוד שללביא נמסר כי הסיבה היא קיצוצים, ההערכות בבניין "מעריב" שונות לגמרי, אולם גם הן מבוססות על ניחושים מושכלים ולא יותר.
ההערכה הראשונה היא ש"הכל אישי". לא במקרה נמנע חפץ מלהזמין את לביא לשיחה ולא במקרה נמנע אפילו מלהודיע לו שהוא מפוטר. באוגוסט 2001 פירסם לביא, אז בעל טור לביקורת תקשורת ב"הארץ", טור חריף על חפץ בזמן שזה היה מועמד לתפקיד מנכ"ל רשות השידור. ההערכות הן שלטקסט של לביא היה משקל לא מבוטל בטרפוד המינוי, וייתכן שלפיטוריו עתה יש קשר לכך.
הערכה אחרת גורסת כי חפץ החליט לנקות את בניין "מעריב" מהקולות החברתיים, במובן הרחב של המלה. גורמים רבים בבניין "מעריב" ציטטו את חפץ כמי שאמר בישיבות שונות ש"המחאה לא מעניינת אותי" ושהיא "אינה רצינית". לביא, שטוריו נדפו מריחות "חברתיים" עזים במובן זה שניתח את חוסר השוויוניות בחלוקת המשאבים, נקלע בהקשר הזה לקו האש.
אך האש הזו כפולה, מעריכים ב"מעריב", שכן לביא לא רק עסק בנושאים חברתיים, הוא גם נגע לא פעם באינטרסים של תאגידים, של טייקונים, גם כאלה של נוחי דנקנר. חפץ, לפי פרשנות זו, הנשמעת ברחוב קרליבך, הוא הזרוע הביצועית של דנקנר בתוך "מעריב". אחרים אומרים שגם אם זה המצב, דנקנר לא נתן לחפץ הנחיות מפורשות את מי לפטר. "חפץ נלהב ליישם מדיניות שהוא חושב שתמצא חן בעיני נוחי", אומר גורם המכיר את הפרשה.
לבסוף, יש מי שמעריך ב"מעריב" שהסיבה האמיתית לפיטוריו של לביא אינה אישית או קשורה לדנקנר או למחאה. "חפץ פשוט חושב שכל העניין של איכות הסביבה לא מעניין אף אחד ולכן הוא החליט לקצץ במקום שלדעתו אינו חשוב מספיק", אמר גורם בעיתון. כאשר חפץ הבין שטעה לאחר שקיבל לידיו ערימות של מכתבי מחאה על פיטורי לביא, מיהר למנות את הכתבת עדי חשמונאי, המסקרת את האירועים בצפון הארץ, ואת אביעד פוהורילס, פרשן שהתמחותו כדורגל, לסקר את התחום.
כאמור, קשה לדעת איזו מבין ההשערות נכונה: ייתכן שהאופציה הרשמית (קיצוצים, קיצוצים) היא המדויקת, וייתכן שמדובר בשילוב של האפשרויות השונות או בכולן גם יחד. לביא עצמו סירב להתייחס לנושא.
העיתונאית רותי סיני נואמת בכנס למען השידור הציבורי בשנה שעברה. מימין: העיתונאית ענת סרגוסטי (צילום: "העין השביעית")
מי שדווקא מדברת בפתיחות על פיטוריה היא רותי סיני. בדומה ללביא, גם היא זומנה לשימוע וגם היא פוטרה. לדבריה, כאשר דנקנר קנה את העיתון פנה אליה עורך "מעריב" דאז, אבי משולם, וסיפר לה שבכוונתו להפוך את העיתון לבעל ערך מוסף בתחום החברתי. "הוא הציע לי כפולה בחדשות פעם בשבוע, טורי פרשנויות וניתוחים ועוד. על הבסיס הזה התקבלתי לעבודה. החוזה שלי החל ב-20 באוגוסט". ירח הדבש של סיני ומשולם לא נמשך אפילו 30 יום; שבוע מרגע חתימת החוזה, משולם הודח. "יחד איתו הודחו כל התוכניות שלו, ובעצם הוכנסתי להקפאה עמוקה", מתארת סיני.
להקפאה, כך נראה, היו צדדים מטרידים מבחינה עיתונאית. סיפורים נקודתיים של סיני על עוול זה או אחר פורסמו, אבל טורי פרשנות רבים הנוגעים לנושאים שברומו של הקשר שבין כלכלה וחברה נפסלו, נדחו ולא פורסמו.
כך, לדוגמה, טור ששאל מתי גם בישראל יגידו אילי ההון שאינם משלמים די מיסים מעולם לא הודפס; טור אחר שתהה אם המחאה החברתית עומדת להתחדש לא ראה אור; טקסט שנגע ביחס הקשה שהמטפלים הזרים מקבלים ממעסיקיהם (א-פרופו פרסומו של מקרה המטפלת שסעדה את אביה של שרה נתניהו) לא פורסם; טור שהיה אמור להתפרסם בערב חג ותהה אם המתנחלים יחלו לעסוק בדמותה החברתית של המדינה נפסל לפרסום; טקסט שעסק בשביתה בחיפה-כימיקלים נדחה; טקסט שעסק ברופאים המתמחים נפסל גם הוא.
כאשר סיני היתה אמורה לכתוב טקסט על עובדי קבלן (שלא פורסם בגרסה המודפסת של העיתון), סימס לה אחד העורכים: "אל תעשי רומנטיזציה למחאה". כאשר כתבה על המלצה בדו"ח טרכטנברג לפירוק המונופולים והביאה כדוגמה את מפעל המלט ברמלה, שעליו דיבר הדו"ח, "ביקש אחד העורכים רשות למחוק את הדוגמה הזאת, משום שהמפעל שייך לדנקנר. שיכנעתי אותו שאין צורך וזה נשאר ופורסם, אבל זו דוגמה לרוח מפקד ששורה על המקום", נזכרת סיני.
בסופו של דבר נואשה סיני. היא ביקשה להיפגש עם חפץ, ובפגישה הזו הבהיר לה העורך הראשי כי אנשים שמשתכרים 20-15 אלף שקל בחודש ויוצאים לרחובות למחות לא מעניינים אותו ומחאתם אינה רצינית. "'אצלי לא יכתבו עיתונאים פוסט-ציונים', הוא אמר לי והוסיף שהוא רוצה שאכתוב על המנקה מדימונה שמקבלת 4,000 שקל בחודש".
"מעולם לא נתקלתי בעיתון שבו העורך הראשי אומר מה לא יהיה בעיתון", אומרת סיני. "אני מכירה עיתונים שבהם מדברים במונחים פוזיטיביים, והנה עורך שמבהיר מה לא יהיה. כאשר אמרתי לו שאני לא מנוצלת כראוי וביקשתי לכתוב טור, הוא ענה מיד: 'טור לא תקבלי'. הצעתי לכתוב פיילוט ושאז יחליט לגביו. כתבתי, והוא דחה את הפיילוט", מספרת סיני.
לאחר הפגישה עם חפץ הגיעה הקפאתה של סיני לשיאה, עד שנקראה לשימוע שבו הובהר לה כי כאשר דנקנר נכנס לעיתון, גדלה המערכת ב-25%, וכעת, זמן קצר לאחר מכן, מגלגלים את הגלגל לאחור ומקצצים 25%. "זו טכניקת הפרטה קלאסית: לא נותנים לך אמצעים לעבוד, ואז אומרים לך שאתה לא תורם שום דבר ומפטרים אותך. הטענה שפיטרו אותי מסיבות תקציביות, כאשר באותה התקופה בדיוק שכרו מנכ"ל בעלות שכר שנתית של שני מיליון שקל ומענק חתימה של מאות אלפי שקלים, משעשעת אותי. אני הרווחתי 15 אלף שקל בחודש – ברוטו".
לאחר שפוטרה, התלבטה רבות ואז החליטה לנקוט צעד יוצא דופן: היא כתבה מכתב לבעל השליטה בעיתון, נוחי דנקנר. "כתבתי לו שאי-אפשר לעשות הפרדה בין חברה לכלכלה. אתה לא יכול לומר, אני אפרסם רק סיפורים על המסכנים, בלי לתת הקשר ופרשנות לסיבה שבגללה הם הגיעו למסכנות. גם אם אתה רוצה את המנקה מדימונה, צריך להסביר למה היא מרוויחה רק 4,000 שקל".
לדבריה, "עמוס שוקן, מו"ל הארץ, לא אהב את דעותי, אבל הוא מעולם לא מנע ממני לכתוב, לא מנע מעורכים למקם את הטקסטים שלי בעמוד ראשון, ובגלל הבולטות הזו זכיתי בפרס סוקולוב. קרה משהו לעיתון 'הארץ' בגלל זה? הרי זה משדר עוצמה, ואת זה בדיוק כתבתי לדנקנר: ריבוי של דעות משדר עוצמה".
סיני, בעלת תואר שני בתקשורת מאוניברסיטת קולומביה ולשעבר כתבת בסוכנות הידיעות AP, אומרת שככל הנראה נזרקה מהמקצוע לתמיד. "אני יודעת שיש לקול שלי חשיבות, אני משוכנעת שיש לי מה לתרום, אבל אין אף עיתון שמוכן להעסיק אותי".
ב"מעריב" בחרו שלא להגיב.