כל החיים אני מסתכל למעלה, לא רק במובן המילולי של הביטוי, ולא רק במובן החולמני, אלא גם במובן המטאפורי - המובן שנרמז בשם הסרט "אל תסתכלו למעלה", המובן שבו אדם מסתכל לאמת ולסכנות בעיניים ושואל: מה אפשר לעשות? מה צריך לעשות? איך אני יכול להוביל שינוי?
הסרט החדש והמדובר הוא סאטירה על הצומת שבין מדע, תקשורת ופוליטיקה, אם כי לא סאטירה רחוקה כל כך מהמציאות. הוא מציג אלגוריה בין אסטרואיד שמאיים על כדור הארץ - ובסוף גם מקיים - ובין משבר האקלים. הרבה כוכבים מעטרים את הסרט, ממריל סטריפ וקייט בלאנשט ועד לאונרדו דיקפריו. הרבה טורי ביקורת קטלו אותו.
אבל אני ניגשתי לסרט בעיניים אחרות, בתור מסמך על החיבור בין המדע והמדענים לבין המידע בתקשורת, המידע שמשמש להציג חלופות ולספק פתרונות לבעיות; ובתור מסמך על החיבור בין התאגידים הכלכליים לבין המודעות של הפוליטיקאים והציבור הרחב - חיבור שאני באופן אישי מנסה לפצח.
הסרט מציג את הכישלון של המדענים, של התקשורת, של הפוליטיקאים ושל הציבור להתמודד עם המציאות - כישלון שנחשף בימים אלה בהתמודדות הקלוקלת של האנושות עם משבר האקלים
בלב הסרט עומדת העובדה הפשוטה שרובנו בוחרים לא להסתכל למעלה, וגם לא לצדדים, אחורה או קדימה, ובדרך כלל עוצמים עיניים נוכח המציאות המשברית שבה אנו חיים. הסרט מציג את הכישלון של המדענים, של התקשורת, של הפוליטיקאים ושל הציבור להתמודד עם המציאות - כישלון שנחשף בימים אלה בהתמודדות הקלוקלת של האנושות עם משבר האקלים.
אבל השורה התחתונה בסרט מאכזבת. כן, המדענים לא יודעים להנגיש את המדע; כן, התקשורת מחפשת אייטמים עסיסיים ולא מטרידים מדי; כן, הפוליטיקאים רוצים לעשות הון פוליטי מהיר; כן, אנשי עסקים מחפשים כסף בכל מחיר. אבל מה חדש?
חבר'ה, הלך עלינו
מילא שהסרט לא מחדש הרבה, אבל הוא מציף את הבעיות בלי להציע פתרונות. מה שנדמה בו כפתרון - האסטרואיד פוגע בכדור הארץ למרות כל האזהרות ומחריב אותו - הוא אולי סוף בלתי נמנע בעלילה המתוארת, אבל לא פתרון שאנחנו יכולים להרשות לעצמנו במקרה של משבר האקלים. אם אין מחר, למה שלא נשתה ונאכל עד דלא ידע?
מיטל לוקוף, שצפתה בסרט בעיניים סביבתיות חרדות, הלינה במאמר ב"עין השביעית" על מבקרי הקולנוע, שטורי הביקורת שכתבו על הסרט נעו בין התעלמות מההקבלה המתבקשת למשבר האקלים ובין גיחוך על המשבר. לוקוף ראתה בביקורות האלה הוכחה לכך שהתקשורת אוטמת את אוזניה לאיום האמיתי והגדול ביותר על האנושות, ובטח ובטח לא מהדהדת אותו.
גיא רולניק, שהקדיש לסרט את טורו השבועי ב"דה-מרקר" ופתח את הטור בדיון במשבר האקלים העולמי, קשר את הדברים למשבר הדמוגרפי בישראל. רולניק התייחס לכל השותפים לעבירה, לרבות הפוליטיקאים, האוליגרכים והעם, אבל לא חסך ביקורת גם מהתקשורת - "מגוחכת, צינית ורקובה במיוחד", לדבריו, בפרט "רשתות הטלוויזיה, שהעניין שלהן באסון המתקרב מתמצה בשאלה כיצד אפשר להפוך אותו לסקסי, מושך, שנוי במחלוקת ומייצר רייטינג, כיצד להתאים אותו לתרבות הסלבריטאים ולשווק אותו ברשתות החברתיות".
מתוך הסרט "אל תסתכלו למעלה" (2021)
משם, כיאה למייסד עיתון כלכלי, מחבר רולניק את משברי האקלים וצפיפות האוכלוסין לפולחן התמ"ג (תוצר לאומי גולמי), אותו מדד שהציג הכלכלן האמריקאי סיימון קוזנץ, זוכה פרס נובל, לפני למעלה מיובל שנים, ונעשה מאז לכלי העיקרי למדידת צמיחה כלכלית - כלי שמקדש את הייצור והצריכה על פני הרווחה, הבריאות, השוויון והאושר. "אנחנו צריכים דרך חדשה למדוד את עצמנו, את הפוליטיקאים שלנו ואת המגזר העסקי", מסכם רולניק. "אנחנו צריכים למצוא כלים למדוד את ההון החברתי וההון האזרחי ולמצוא דרכים חדשניות להחדיר אותם לתרבות שלנו".
אבל גם רולניק לא מציע פתרון; הוא לא רומז מה תהיה "הדרך החדשה" הזו, איך היא תשנה את ההון, השלטון והעיתון, וכיצד היא תשפיע על היחסים ביניהם.
כרמל הורוביץ, שבמאמרו על הסרט ב-ynet עושה מיד את החיבור למשבר האקלים, שואל את השאלה המתבקשת: מה עושים? "אנו צריכים להבין את הקשר הסביבתי לנושאים האלו, ולהבין שיש לנו את הכוח והבחירה בין לשנות אותם לטובתנו או לתת להם להתדרדר", עונה הורוביץ. "זו המשמעות של להסתכל למעלה ולהבין מה הסכנות העומדות בפנינו".
אל ייאוש
אבל נדמה שהבעיה העיקרית שהסרט מעלה היא אחרת: הנסיגה בתפקיד המדע בחיינו והעובדה שהפסקנו להאמין למדע ולמדענים. אף שהנגישות למידע ולידע גבוהה יותר בימים אלה, עקומת המידע הכוזב עולה בקצב אקספוננציאלי, הסבלנות לקרוא ולהתעמק צוללת בקצב דומה, ודווקא חוכמת ההמונים הולכת ותופסת יותר ויותר מקום.
מתוך הסרט "אל תסתכלו למעלה" (2021)
במקביל עוברים המדע ומוסדותיו תהליכי פוליטיזציה שבהם הכסף משחק תפקיד מרכזי, ומעודד השקעה בפיתוחים טכנולוגיים שיביאו רווח ולאו דווקא רווחה, איכות חיים מדומה ולאו דווקא איכות סביבה. אפילו המדענים עצמם, שנשענים לא פעם על מימון מחברות ענק ומחפשים את האקזיט, נזהרים מלדבר או להרגיז את מי שלא צריך.
מה בכל זאת צריך לעשות? להקצות הרבה יותר כסף ממשלתי למחקר ופיתוח, לעודד מדענים לעסוק בסוגיות שיש להן נגיעה בטוב המשותף ובקיום של העולם שלנו, ולהכשיר את המדענים להנגיש את המדע לציבור. אבל בראש וראשונה, אנחנו מוכרחים לשקם את האמון של הציבור במדע.
אלה משימות מורכבות, אבל כדי לנצח משבר אקלימי חייבים לגייס את כל התותחים הכבדים.