לא פחות מ-14 פעם כתב מתי גולן, בעל טור נחשב ב"גלובס", על התנהלותה של אילנה דיין בסיקור התקרית שבה מצאה את מותה הילדה אימאן אל-האמס ושבגינה הועמד לדין סרן ר' באשמת וידוא הריגה ושימוש לא חוקי בנשק. גולן לא אהב את תחקיר "עובדה" שערכה והגישה דיין והבחין בו מגמתיות ועמדה מוטה מראש ("אג'נדה") שהובילו את העיתונאית הבכירה להציג לציבור את סרן ר' כקצין שאצבעו קלה על ההדק ושכתוצאה מהתלהמותו קיפדה הילדה הפלסטינית את חייה.
גולן לא ברר מלים כדי לבטא את שאט נפשו מתפקודה המקצועי של דיין במקרה זה: הוא קבע כי יש להרחיקה לחלוטין מהתוכנית "עובדה" (לאחר שהשופט נעם סולברג מצא כי הוציאה את דיבתו של סרן ר'); כי יוזמתה לקיים את התחקיר, נשוא תביעת הדיבה, נבעה ממניעים של רדיפת סנסציות וקידום עצמי, מניע שעלול להסתיים, לעתים, בהתאבדות מושא התחקיר, ואף הגיע למסקנה כי אילנה דיין אינה ראויה להגיש יותר תוכניות טלוויזיה בכלל.
את מאמרו האחרון בסוגיה זו פירסם גולן שלשום ובו רמז במשתמע שקשריה של דיין עם בית-המשפט העליון הם שעמדו לצדה בהחלטת השופטים אליעזר ריבלין, עוזי פוגלמן ויצחק עמית לקבל את ערעורה ולהפוך על פיה את הכרעת הדין של השופט סולברג.
מתוך "המשמר הסקוטי", ריצ'רד סימקין, 1850–1926
גולן אינו יחיד. שורה של עיתונאים ידועים ביטאו עמדה דומה בשנתיים האחרונות, מאז פסק השופט סולברג כי על דיין ו"עובדה" לפצות את סרן ר' ב-300 אלף שקל משום שפגעו קשות בשמו בהציגם באופן מטעה את התנהלותו במוצב גירית, באוקטובר 2004, בנסיבות שבהן מצאה אימאן אל-האמס את מותה.
אחד הבולטים שבהם היה בן-דרור ימיני מ"מעריב", שבשורה של מאמרים אימץ ללא עוררין את קביעותיו העובדתיות של השופט סולברג, שהצביע, לשיטתו, על עריכה מגמתית ורשלנית של תחקיר "עובדה" שתוצאתה היא הכתמת שמו של סרן ר'. ימיני גם תקף בשצף קצף את התגובות הביקורתיות של חלק הארי של התקשורת על ממצאיו ומסקנותיו של סולברג וייחס להן דעה קדומה ועוינות אידיאולוגית ואישית כלפי השופט, הנמנה עם ציבור המתנחלים.
כך נהג גם עמיתו לעיתון קלמן ליבסקינד, שקיבל ללא סייג את קביעותיו של השופט סולברג ותקף בחמת זעם את העיתונאים שחלקו על ממצאיו ומסקנותיו. זו היתה גם גישתם של בעלי הטורים נדב העצני, דרור אידר ואחרים. מנגד התייצבה שורה ארוכה של עיתונאים שתייגו את פסק דינו של השופט סולברג כנגזרת של השקפת עולם ימנית שיוחסה לו ושל עוינות בסיסית שהוא רוחש כביכול לכנופיית העיתונאים השמאלנים השולטת בתקשורת, שאילנה דיין היא המייצגת המובהקת שלה.
העיתונאים שחלקו על פסק דינו של סולברג נימקו את אבחנותיהם בהטיה מוקדמת (אג'נדה) שזיהו אצלו, בדומה לתפיסתם של בעלי הטורים שתמכו בפסק הדין ושראו בתגובות המסתייגות ממנו שרשור של השקפת עולם שמאלנית וסולידריות קליקאית הנשענת אף היא על מכנה משותף אידיאולוגי.
ועל כך בוכה המשורר. שהרי האופן שבו נשקפת בתקשורת תביעת הדיבה של סרן ר' נגד אילנה דיין הוא המחשה חדה להשתלטות האג'נדה על הדיווחים העיתונאיים – עד כדי סיכול יכולתו של הציבור להבחין בין אמת לשקר, בין שחור ללבן, בין ידיעה לדעה. כי מה אומר, למשל, בן-דרור ימיני בסקירות שכתב על הפרשה הזו? שלאילנה דיין יש אג'נדה ושהיא באה לבחון את התקרית החמורה שבה נהרגה הילדה הפלסטינית כמי שסימנה מטרה מראש. ועוד הוא כותב שרוב העיתונאים שתקפו את פסק דינו של סולברג מונעים מאג'נדה אנטי-ימנית.
וכאילו לא די בכך, שלשום, לאחר שבית-המשפט העליון קיבל את ערעורה של דיין ופסל רבות מקביעותיו העובדתיות של השופט סולברג, הוסיף ימיני וכתב ב"מעריב" כי האופן שבו הציגה העיתונאית בתחקירה שלבים שונים בהתרחשות במוצב נבע מקונספציה ואג'נדה שבהן היא אוחזת. "השקר ניצח אתמול בבית-המשפט", פוסק הכהן הגדול של האמת העיתונאית, ואין הוא שואל את עצמו מדוע הוא מאמין ליושרתו של השופט סולברג ואינו מאמין ליושרתם של השופטים ריבלין, פוגלמן ועמית. ואין הוא נותן את דעתו לכך שכפירתו בכושרם של שופטים לדון בתיקים לגופם מובילה מיניה וביה למסקנה שיש לתהות גם על קנקנו האידיאולוגי, ועל שייכותו המגזרית, של השופט הצבאי שזיכה לחלוטין את סרן ר' מהאישומים החמורים שהוגשו נגדו. ואין ימיני חש שגישתו מחשידה אותו עצמו (ואת יתר העיתונאים הסבורים כמוהו) בהצגת עובדות באופן מוטה, תואם אג'נדה – אם ביודעין ואם כתוצאה מהשתעבדות בלתי נשלטת לקונספציה.
כך נוהג גם קלמן ליבסקינד. הוא כל-כך משוכנע בתוקפם של ממצאי השופט סולברג שהוא אינו מהסס לקבוע, אתמול ב"מעריב", כי לשופטי העליון שקיבלו את הערעור יש אג'נדה – ויש לו גם הוכחה: השופט פוגלמן הוא "בן טיפוחיה של דורית ביניש". במלים אחרות, העיתונאי הלוחמני הזה (במובן הטוב של המלה), שוחר האמת, מניח מלכתחילה שלא פסק דין צדק יצא מתחת ידיהם של שלושת שופטי הערעור, אלא מרשם זיכוי שנרקח מראש כתוצאה מתפיסת עולמם השמאלנית של השופטים שישבו בדין ו/או מקשריהם החברתיים עם המערערת.
ליבסקינד וימיני אינם נבוכים להעלות את הטיעונים האלה, המטילים דופי מלכתחילה ובאופן גורף בכל מערכת המשפט: הם מצהירים שלהם כעיתונאים יש אג'נדה, שלכל אדם יש אג'נדה, ולכן גם לשופטים יש אג'נדה – והיא שמכתיבה את התנהלותם המקצועית.
התפיסה המסוכנת הזו הביאה את השניים לטעון בזמנו כי פסיקה של השופטת רות רונן בתיק עמותת גישה נגד המדינה (שדרשה להציג את התיעוד הנוגע להחלטות שקיבלה מערכת הביטחון בעת ניהול המצור הכלכלי על רצועת עזה) נבעה מהשקפה פוליטית שמאלנית שהם ייחסו לה, מהיות בעלה תורם לקרן החדשה לישראל ומהיותה בעברה הרחוק עוזרתו של יוסי שריד.
מאלף שבאותה נשימה שבה העיתונאים הללו תוקפים את פסק הדין של העליון בערעור אילנה דיין, כשהם נסמכים על אג'נדה פוליטית/אידיאולוגית שהם מייחסים לשופטים, הם גם מקוננים על אובדן האמון של הציבור במערכת המשפט ובתקשורת. באופן דומה הגיבו שלשום נדב העצני בקול-ישראל על הכרעת העליון ("זה פסק דין עם אג'נדה") ודרור אידר ב"ישראל היום" ("כמו במקרה של בית-המשפט, גם כאן מה שהוצג כשיקולים עיתונאיים 'טהורים' נובע מהשקפת עולם קודמת"). וכל אחד מהעיתונאים הנכבדים האלה, מקטרגי אילנה דיין ומצדדיה, משוכנע בצדקת עצמו ובזדונם של יריביו לדעה (בין אם הם פרשנים ובין אם הם שופטים) כשהוא מסתמך על העמדה הפוליטית שהוא מזהה אצלם ומתעלם מהאפשרות שעיתונאים ושופטים דנים, לפעמים, בעניינים לגופם.
כל חוויה ניתנת להבנה באופנים שונים, בכלל זה התרחשויות הנדונות בבתי-משפט ופסקי דין. כל התנהלות אנושית, בכלל זה הליך שיפוטי וסיקור עיתונאי, מושפעת מהמטען האידיאולוגי, הרגשי והנפשי שהאדם אוצר בתוכו. ובכל זאת, החברה העניקה תפקידים הן לשופטים והן לעיתונאים, המבוססים על אמונה ביושרתם וביכולתם להתנהל בגישה חסרת פניות ככל האפשר.
התפיסה שמבטאים ימיני, ליבסקינד ודומיהם (משני צדי המתרס) מערערת מן היסוד את סדרי החברה משום שהיא קובעת כי לא תיתכן התנהלות שיפוטית ועיתונאית עניינית. לשיטתם, כל פסק דין, כמו גם כל טקסט עיתונאי, נגוע במידה מכרעת בהטיה מוקדמת. עם תפיסת עולם כזו מקעקעים עיתונאים אלה את מעמדן של מערכת המשפט ושל התקשורת – ומפנים, בלי להסמיק, אצבע מאשימה אל זולתם.