ליסה: אני מרגישה שאני עומדת למות, בארט.
בארט (בנימה פילוסופית שלווה): כולנו עומדים למות, ליס.
ליסה: לא, התכוונתי בקרוב.
בארט: גם אני.
("משפחת סימפסון", עונה 4, פרק 1)
מאז 1976 לא פיספסה אורנלה דה-מונטרקי אפילו גיליון אחד של העיתון שעליו היא מנויה. וב"לא פיספסה" הכוונה אינה לכך שהיא עילעלה בכולם, או אפילו קראה בעיון חלק נכבד מהידיעות שהתפרסמו בהם. לא, מבחינתה של אורנלה קריאה בעיתון אינה שונה מקריאה בספר, וכמו שלא הייתם קוראים את שלושת העמודים הראשונים ברומן, מרפרפים על השלושה הבאים וקופצים לעמוד האחרון, גם אורנלה קוראת ביסודיות כל טור וטור, משמאל לימין, לפי הסדר המנומק או האקראי שהכתיבו העורכים.
לשיטת קריאה כזאת יש כמובן לא מעט תופעות לוואי, והעיקרית שבהן היא שאפילו אדם עם די הרבה זמן פנוי כמו אורנלה לא יכול לעמוד בקצב המלים הרצחני שמייצר העיתון מדי יום. כך, כבר ב-1976, השנה שבה נחשפה לראשונה למוצר העיתונאי, נוצר פער של חצי שנה בין הגיליון שבו קראה ברגע נתון לבין הגיליון האחרון שהודפס.
והפער הזה רק הלך וגדל: במהלך חלק גדול משנות ה-80 נותרה אורנלה תקועה בשלהי העשור הקודם, לנשיא רונלד רייגן היא התוודעה רק במהלך שנות ה-90, ובבוקר שבו שני מטוסים מוטטו את מגדלי התאומים, אורנלה למדה דווקא על נפילתה של ברית-המועצות. שיטת הקריאה הזו גם הביאה אותה להפחית ככל הניתן בשיחות עם בעלה, משום שזה נטה, בחוסר רגישותו, לשלב בשיחה מדי פעם פכים אקטואליים והערות על ענייני היום, או כפי שאורנלה בוודאי היתה מכנה זאת: "ספוילרים".
היום כבר אין קוראים רבים מסוגה של אורנלה, ולא רק מפני שהיא דמות שבדה העיתונאי לשעבר טום רקמן בספרו "עד סגירת הגיליון", המתאר את קורותיו של עיתון בינלאומי הנדפס ברומא ותורגם לא מזמן לעברית. כלומר, אורנלה עצמה היא כמובן הגזמה לצרכים ספרותיים, אבל קוראים כמוה, שמקבלים את הנחת היסוד שלפיה המציאות היא סך האירועים שעליהם נכתב בעיתון היומי, או שהעיתון היומי הוא סך האירועים שהתרחשו במציאות, היו בעבר רוב צרכני החדשות. הם קנו בדוכן או קיבלו הביתה מוצר הייררכי, סדור, יודע כל, שסיכם למענם את אירועי היממה החולפת, ודרש מהם להמתין 24 שעות נוספות כדי לקרוא את הפרק הבא בסיפור וללמוד על ההתפתחויות החדשות בעלילה.
בית-דפוס נטוש, דרום-אפריקה (צילום: מליקס, רשיון cc-by-nc-nd)
אבל העולם הפך כבר מזמן לתזזיתי מכדי להתעדכן בנעשה בו במרווחים של 24 שעות, והמציאות ניתקה את עצמה מדפיו של העיתון והמשיכה הלאה, מותירה אותו חבוט, מדמם, מדיף ניחוח נואשות של מי שלפחות עמוק בפנים כבר מבין שזמנו עבר. שהוא פאסה.
נכון, אפשר היה לנסות להילחם בזה, אפשר היה לנסות להמציא את עיתונות הדפוס מחדש, אפשר היה להבין שהמצב קריטי והוא דורש צעדים קיצוניים והחלטות קשות. אבל אפשר גם פשוט להמשיך מכוח האינרציה, להאשים את שאר העולם בחוסר הבנה ("אינטרנט הוא לחדשות כמו צופר המכונית למוזיקה", מתעקש באמצע שנות ה-90 עורך בכיר בעיתון, שמנהליו אכן מעולם לא טרחו אפילו להקים לו אתר) ולהאמין שאיכשהו, בסוף, הדברים הרי חייבים להסתדר. ועם יד על הלב, האם אתם באמת יכולים לומר בבטחה באילו משני השבילים הללו הייתם צועדים? כן, להשתנות זה אמיץ ומעורר הערכה, אבל לדעוך באטיות ולגווע לבסוף באוושה דקה זה אנושי. ולמה להיתמם, זו הדרך שבה רוב בני-האדם מסיימים את חייהם.
זו גם הדרך שבה מסיים את חייו העיתון הדמיוני של רקמן. הוא נולד בשנות ה-50 של המאה ה-20 כגחמה לא ברורה של איל הון אמריקאי, ומצא את מותו בצורה דומה, קצת יותר מ-50 שנה לאחר מכן, כשנכדיו של המיליונר מחליטים לסגור אותו באופן שאינו מנומק בהרבה (לפחות מבחינת ההסבר שמקבלים העובדים בו).
הקוראת הנאמנה אורנלה עוד ממהרת אל בניין המערכת כדי לתבוע שההחלטה הקשה תישקל מחדש, אבל היא כבר לא מוצאת בו איש. חדר החדשות, הלב הפועם של האופרציה הגדולה והאנכרוניסטית שנועדה לספק דיווח יומי על המתרחש העולם, נגלה לעיניה בשממונו. רגע אחד הוא עוד סער בגלל ידיעה של הדקה האחרונה שאי-אפשר היה שלא להכניס, בשל ויכוח על אופן ניסוחה של הכותרת הראשית, או על רקע שעת ההורדה לדפוס ששוב חלפה מזמן בלי שאנשי המערכת הצליחו לעמוד בה, וברגע שלאחר מכן כל אלה כבר לא היו חשובים יותר לאיש. רגע אחד לא ניתן היה להעלות על הדעת ולו יום אחד שבו העיתון לא יראה אור, וברגע שלאחר מכן הוא פשוט לא הופיע יותר. לעולם.
כולנו עומדים למות. אנחנו מוצאים נחמה בכך שאין לדעת מהו האופן המדויק שבו ייצא גזר הדין הזה לפועל וכמה זמן עוד נותר לנו. אנחנו מקפידים להדחיק את הידיעה על כך, כי אחרת ספק אם נוכל להמשיך הלאה, או למצוא טעם בכל זה. הסיפור שמגולל רקמן קורע לרגע את מסך ההדחקה ומדגים איך עשוי המוות הזה להיראות.
יונתן כיתאין הוא עיתונאי ב"גלובס"