נטל המסים

הודעה של שר האוצר יאיר לפיד, ולפיה חרף הצהרות קודמות החליט לבטל חלק מהעלאות המסים שאמורות היו להיכנס לתוקפן בתחילת 2014, כובשת את שערי העיתונים. כל העיתונים, ובכללם "ישראל היום", מצמידים לדיווחים המובלטים על ההודעה את דיוקנו של השר, וממסגרים את ההחלטה כתולדה של יוזמה אישית שלו.

"זאת בשורה טובה", קובע חזי שטרנליכט, הפרשן והעורך הכלכלי של "ישראל היום", במאמר שכותרתו היא "התעשתות חיובית". "נראה שלשר האוצר צמחה ההבנה שממשלה רחבה היא נטל על כתפי מעמד הביניים, ולכן צריך להוריד את המסים ולהוריד את הוצאות הממשלה", קובע שטרנליכט, המשבח את שר האוצר על מה שהוא מפרש כדבקות בערכים אולטרה-קפיטליסטיים.

טור נוסף, מאת הכתב הפוליטי מתי טוכפלד, מחדד את האפשרות שטפיחת העידוד שמקבל כעת לפיד מהיומון של ראש הממשלה קשורה לגופו של עניין, ולא לגופו של אדם. "לפיד הוא אשף במה עם רטוריקה מושלמת וצחות לשון חריגה באיכותה. אבל כל אלה לא עמדו לו אתמול, כשהסתער על הפחתת המס כנווד במדבר על שלולית מים", כותב טוכפלד. "לצד ההחלטה הכלכלית הנבונה, שהביאה רבים, יש להניח, לתחושת עליצות וחדווה מול המסכים בשמונה בערב, חשפה מסיבת העיתונאים של שר האוצר טפח או טפחיים של היסטריה".

לפיד ונתניהו משוחחים במליאת הכנסת, כחצי שנה לאחר הבחירות (צילום: מרים אלסטר)

"על חשבוננו", קובעת כותרתו של מאמר הפרשנות המתפרסם בשער "כלכליסט", ומספק גם הוא הסבר לרוח הגבית מכיוון נתניהו. "שר האוצר, שבזמנים אחרים ידע לדבר אל אחיו העבדים ולספר להם כיצד המדינה צריכה להשקיע בשירותים שהיא נותנת להם, הודיע הלכה למעשה כי הקול קול יאיר והידיים ידי נתניהו", כותב שאול אמסטרדמסקי, המסביר כי אתמול התברר סופית שלפיד דוגל במדיניות של מסים נמוכים ושירותים ציבוריים רזים. "זו תפיסת העולם הכלכלית שלו. היא אינה נכונה או לא נכונה. היא לגיטימית. אבל זו תפיסת עולם ביביסטית", הוא כותב.

סבר פלוצקר, בכפולה הפותחת של "ידיעות אחרונות", כותב כי עדיף היה לו נמנע לפיד מביטול העלאת מס ההכנסה, ובמקום זה מוריד את שיעורי מס ערך מוסף. "בכל השוואה בינלאומית ישראל בולטת כמדינה עם עומס כבד של מסי הוצאה – מע"מ, מס קנייה ומכס – ועומס קל מאוד של מס הכנסה. לו רק מטעם זה ראוי היה הרבה יותר להפחית את שיעור המע"מ בחצי אחוז מאשר לבטל את ההעלאה במס ההכנסה", כותב פלוצקר. "טעם נוסף לכך הוא חברתי: מע"מ רגרסיבי, מס הכנסה פרוגרסיבי. במלים אחרות, מס ערך מוסף מעמיק את האי-שוויון, מס הכנסה מצמצם אותו".

בשער "הארץ" זוכה הודעת שר האוצר לידיעה בינונית בגודלה, מתחת לקפל. מאמר פרשנות מאת מירב ארלוזורוב, שתמציתו מתפרסמת על שער "הארץ" וגם על שער "דה-מרקר", נושא את הכותרת "הסבר מפוקפק" ומוקדש לחישובים ולתמרונים הפוליטיים שמאחורי ההחלטה.

"החשד המיידי הוא כי משרד האוצר, מרוב הפאניקה שאליה נכנס לפני כחצי שנה, יצר רזרבות סמויות בתקציב בסכום מוגזם, ועכשיו אין לו ברירה אלא לחשוף את קיומן של הרזרבות הללו ולרוקן אותן. אפשרות אחרת היא שמשרד האוצר, ברוב זהירות, יצר רזרבות בתקציב – ועכשיו הוא בוחר להתפרק מהזהירות שלו ולרוקן את הרזרבות, על אף החששות מפני הירידה בצמיחה ב-2014. משמע, השמרנות אבדה בלחץ הפוליטי של השר וראש הממשלה", כותבת ארלוזורוב. "מהו ההסבר הנכון? כנראה שלעולם לא נדע".

אפשר להשוות

ראש ממשלת ישראל בנימין נתניהו נוהג לנמק את מאמציו לבידוד המשטר האיראני בסכנה הנשקפת לדעתו מהאפשרות שהמדינה התיאוקרטית תחזיק בנשק הגרעיני. המשטר האיראני, גורס נתניהו בהופעותיו הפומביות ובמסרים שהוא משגר למערכות כלי התקשורת ולקהל הבוחרים, משול לגרמניה הנאצית שלפני מלחמת העולם השנייה, ומאמציה הדיפלומטיים והצבאיים של ישראל נועדו למנוע "שואה נוספת".

השימוש התעמולתי שעושה ראש הממשלה באירוע ההיסטורי מובן: כל קהל בוחריו יודע מהי השואה ומדוע יש להישמר מהישנותה. כמו "סופר טנקר" – מטבע הלשון שנתניהו מגייס לשיווק רפורמות בתחומים שונים – אבל הרבה יותר גדול, ובתוספת מטען כבד של חרדות וטראומות.

בימים האחרונים, על רקע גיבושו של הסכם ביניים מערבי-איראני המבטא הכרה בינלאומית בתוכנית הגרעין של הרפובליקה האסלאמית, דף המסרים של ראש הממשלה משלים תהליך של חלחול אל בין שורותיהם של מאמרי הפובליציסטים, תהליך העשוי להתפתח ככל שיתקדם המשא-ומתן לגיבוש הסכם קבע עם האיראנים.

נתניהו נואם ביד-ושם, יום השואה 2013 (צילום: יונתן זינדל)

"יש אגדה שלפיה אסור להשוות ואסור להזכיר את השואה בכל מה שנוגע לגרעין האיראני", כותב בן-דרור ימיני, הפובליציסט הרב-תכליתי של קבוצת "מעריב" ו"מקור ראשון", במאמר המוקדש לזכותו של אדם להדביק את הכינוי "נאצים" לקיצונים מוסלמים הקוראים להשמדת מדינת ישראל, וזאת על רקע הסכם הביניים שנחתם עם איראן.

"יש בעולם הרבה קמפיינים של הסתה ושנאה. אבל יש רק אחד, והוא הגדול והבולט, שכולל קריאה להשמדה", כותב ימיני במאמרו, שכותרתו היא "לקרוא לנאצים בשמם". "יש רק עם אחד מכל העמים שקריאות השמדה כלפיו הן עניין של שגרה, והן אפילו זוכות ללגיטימציה מצד 'כוחות הקִדמה'", מוסיף ימיני, אך אינו מפרט מי הם אותם "כוחות קִדמה" המאשררים קריאות להשמדת ישראל.

"יסלחו לי חסידי אסכולת ה'מספיק עם השואה', אבל מי שמדבר כמו נאצי ונשמע כמו נאצי הוא נאצי. וכשקריאות להשמדה הופכות לפומביות, כשהפוסק השיעי העליון מפיץ תוכנית מפורטת להשמדה, וכשהפוסק הסוני העליון מצדיק את השואה וקורא לחסידיו לבצע שואה – האסכולה הזאת מגוחכת", כותב עוד ימיני, ומציין כי אף שיש מקום למתוח ביקורת על התנהלותו של ראש הממשלה נתניהו ("הרחבת התנחלויות, ובאמצע משא-ומתן, כבר אמרנו"), "שום טעות שלו אינה סותרת את העובדה שישראל מתמודדת עם תופעה שהתואר שלה הוא נאציזם".

"נו, באמת. יש לכם ספק שהאיראנים עובדים עליכם?", שואל-מאשים אורי אליצור במאמר המערכת הנדפס הבוקר ב"מקור ראשון", שהתפרסם כבר אתמול ב"מעריב". אליצור מבקש להשוות בין ההסכם שחתמו המעצמות עם איראן ובין הסכם מינכן מ-1938, שסלל את הדרך להשתלטותה של גרמניה הנאצית על חבל הסודטים. "זו לא מינכן כי ישראל של 2013 איננה צ'כוסלובקיה 1938. היא מסוגלת להתמודד צבאית ולשרוד גם אם תישאר לבדה במלחמה עם איראן, ואפילו מול איראן גרעינית. אבל מבחינת המעצמות ומבחינת המשטר האיראני זו ממש מינכן, לא פחות".

בשבוע שעבר, על רקע התגבשותו של הסכם הביניים עם איראן, נדרש גם הפובליציסט הבכיר של "ישראל היום" להשוואה מסוג זה. "ייחוס אי-אנושיות ליהודי הוא שיא הפירמידה", כתב דן מרגלית במאמרו, תחת הכותרת "הכי קרוב שאפשר לנאציזם". "העולם מסרב להתבונן. אינו כורה אוזן. קרי ואשטון מעמידים פנים שאינם מבינים את המשמעות הפסיכולוגית התת-מודעת של מסע הזדון היוצא מטהרן", כתב מרגלית.

הטענה הישראלית השגורה כלפי פובליציסטיקה היסטרית ותעמולה דמגוגית מהצד השמאלי של המפה, כזו הכורכת את יחסה של מדינת ישראל לפלסטינים ולתושבים זרים עם ערכים ודימויים נאצים, היא ש"אסור להשוות". זוהי גם התפיסה העומדת מאחורי שורה של הצעות חוק שנועדו למנוע מישראלים לעשות שימוש אלגורי בשואה. בשם קדושת השואה, או אולי בשם קדושה אחרת, גורסים בעלי דעה (בן-דרור ימיני עשה זאת בעצמו רק לא מזמן, וגם מרגלית לא נותר חייב) כי אין להשוות מעשי אלימות ותיוג עכשוויים למעשי האלימות והתיוג שנעשו נגד קורבנות המשטר הנאצי באירופה של אמצע המאה הקודמת.

זוהי טענה הפכפכה, וכמובן פרובינציאלית למדי, הפוגמת באפשרות להפיק מאירוע היסטורי מרכזי לקח אוניברסלי: אם אי-אפשר להשוות כלום לשואת יהודי אירופה, מה כבר אפשר ללמוד ממנה על ההווה? למרבה המזל, לא נראה שיש מישהו הסבור שבאמת אי-אפשר ללמוד מהשואה. מאמרים דוגמת אלה שעליהם חתומים ימיני ודומיו מבקשים לשכנע אותנו שבעצם מותר להשוות, אבל רק כל עוד משבצת הקורבנות נותרת בידיים יהודיות; המסקנה המתבקשת היא כי זו לא בהכרח השואה שמקודשת, אלא האומה היהודית.

עוד ידיעה

"רק אחרי 11 מתאבדים – מע"צ מציבה מעקות למניעת קפיצות מהגשר הגבוה בישראל", מודיעה כותרת בולטת על שער "מעריב" (יאיר קראוס), היומון הישראלי היחיד העוקב בשבועות האחרונים באדיקות אחר מעשי התאבדות לסוגיהם.

השטחים והכסף

"מחריף המשבר עם האיחוד-האירופי; נתניהו כינס את השרים לדיון חירום", נכתב בכותרת המופיעה במעלה שער "הארץ", המוקדשת לאפשרות שממשלת ישראל תסרב להצטרף למיזם שיתוף הפעולה המדעי Horizon 2020, בגין ההתעקשות האירופית להחריג מהסכמי שיתוף הפעולה גופים הפועלים בשטחים שכבשה ישראל ב-1967. אי-חתימה על ההסכם, מציין כתב "הארץ" ברק רביד, עלולה להוביל להפסד של כספי תמיכה בהיקף של כ-2.5 מיליארד שקל.

ב"ידיעות אחרונות", הטבלואיד ההמוני החצוי בין פטריוטיות צעקנית ובין שמחה לאידו של ראש הממשלה, הסיקור, כצפוי, חצוי: מצד אחד דיווח המייחס לאירופה התנהלות דרקונית שנועדה להחתים את המדינה על "הסכם משפיל" שמשמעותו הכרה בחרם על ישראל (איתמר אייכנר), ומצד שני ביקורת על הרכבה וקיצוניותה של ממשלת נתניהו, הקולעים אותה למשברים מסוג זה (נחום ברנע).

אם לשפוט לפי "ישראל היום", המשמש כלי לשיקוף והפצת עמדותיו של ראש הממשלה, נתניהו כבר ויתר על הקרב. כתב הבית של נתניהו, שלמה צזנה, מקדיש להתפתחות הדיפלומטית ידיעת 100 מלה הזוכה להיקבר בשולי עמ' 11, שמקריאתה ניתן להבין כי העמדה הרשמית של ראש הממשלה היא כי אין ביכולתו לקבל את תנאי האיחוד-האירופי, וכי "נראה שהניסיון לגשר על הפערים לא צלח".

לא לצאת המוני

מדור הצרכנות של "מקור ראשון" (נעמי גוטקינד-גולן) מוקדש היום לאביזרי לבוש שעליהם הדפסים בדוגמאות המדמות עור של נמר. "חברבורות הן טרנד לוהט כרגע: בכובעים, ארנקים, חגורות, חולצות, נעליים, אפילו משקפיים", קובעת כותרת המשנה. "אבל שימו לב: לובשים רק פריט מנומר אחד. אחרת זה גדוש והמוני מדי".

צביקה הדר מגלם את ז'וז'ו חלסטרה, מתוך פרסומת לחטיף מתוצרת עלית, שנות ה-90 (צילום מסך)

ענייני תקשורת

טלוויזיה מסחרית. ב"דה-מרקר" מתפרסמת הבוקר הכתבה הראשונה בסדרה שתעסוק בטלוויזיה המסחרית בישראל, המציינת שני עשורים לקיומה. "ללא מודל עסקי בר-קיימא, נזקקו הערוצים להסתמך על ספונסרים עשירים שנכנסו לענף מסיבות מגוונות, שהמכנה המשותף להן הוא הרצון להשפיע", כותבים נתי טוקר ואמיר טייג על המלכוד שבו נתונות הזכייניות בשנים האחרונות, לאחר זכייתן במכרז השני. "הטלוויזיה המסחרית הישראלית איבדה את עצמאותה לטובת הצורך העז של קברניטיה להשפיע על דעת הקהל".

קבוצת בן-צבי. ב"מקור ראשון" לא מתפרסם הבוקר כל סיקור של החלטת משרד האוצר לבטל את העלאת מס ההכנסה. על ההחלטה הודיע שר האוצר במסיבת עיתונאים שנערכה אתמול בשעה 19:45, ושתכניה הודלפו מבעוד מועד בשעות ובימים שקדמו לה. ב"מקור ראשון", וגם ב"מעריב", לא מתפרסמים הבוקר גם דיווחים כלשהם על ההתפתחות האחרונה במשבר הדיפלומטי בין ישראל לאיחוד-האירופי סביב תוכנית Horizon 2020.

מוכרחון (1). "לוח WinWin", נכתב במובלט מעל ידיעה פרסומית בלתי חתומה שנשתלה ב"ממון", מוסף הכלכלה של "ידיעות אחרונות". העילה: שיתוף פעולה מסחרי עם אתר הרכב "Carsforum".

שלמה ארצי רוכן לעבר ראש הממשלה בנימין נתניהו ורעייתו שרה, בטקס הפתיחה לחגיגות יום ההולדת של שמעון פרס. ירושלים, 18.6.13 (צילום: קובי גדעון, לע"מ)

מוכרחון (2). "חמישה מאלבומיו המצליחים של שלמה ארצי יוצאים בימים אלה לחנויות במארז מיוחד על-ידי חברת NMC–הד-ארצי, הכולל את 'גבר הולך לאיבוד', 'דרכים', 'חצות', ואת אלבום ההופעה הכפול הגנוז מההופעה בצוותא עם אצ'י. אלבום שהאגדה עליו מספרת כי נאסף מהחנויות מספר ימים לאחר הפצתו ולא ראה אור עד היום", כותב רז שכניק, כתב הבידור של "ידיעות אחרונות", בידיעת קידום מכירות נוספת המקדמת את הזמר ובעל הטור ב"ידיעות אחרונות".

שכניק, שפירסם בשנים האחרונות ידיעות רבות מסוג זה על ארצי, היה יכול בוודאי לפנות אל האיש עצמו ולברר מדוע נאספו העותקים; אם היה עושה זאת, היה שומע אולי על בעיות הסאונד שבהן ככל הנראה לקה האלבום, ואולי אף שומע מארצי כיצד כזמר צעיר שטרם הפך לכוכב גדול, היה עליו ללכת בעצמו לכל אחת מהחנויות כדי לאסוף את האלבומים. במקום זה, העדיף לייחס את המידע לאגדות, כמנהג הקומוניקטים.

אייל גולן והעיתונים. "ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום" הם העיתונים היומיים היחידים המפרסמים היום ידיעות על התפתחותה של החקירה נגד הזמר אייל גולן, או יותר נכון על התפתחותה של תחילת הרהביליטציה שלו, לפחות בכל הקשור להחשדתו בביצוע עבירות מין (חקירתו בנוגע לעבירות המס שנקשרו בשמו זוכה גם היא לסיקור הבוקר). שני העיתונים מבליטים בדיווחיהם את קיומה של "הפגנת תמיכה" מחוץ לבית-המלון שבו הוא מתגורר ואת התייצבותו של הזמר למופע בר-מצווה פרטי בתל-אביב.

"הקהל המשלוהב לא נתן לפרשת להשפיע, ונהנה משיריו של גולן כמו תמיד" (השגיאות במקור), קובעים אבי כהן וערן סויסה, החתומים על הידיעה בנושא ב"ישראל היום", הנדפסת בעמ' 17, ללא הפניה מהשער. "בהפגנה השתתפו בין השאר נערות בגילים של אלו שגולן חשוד שקיים עימן יחסים", מדגישים ב"ידיעות אחרונות" שכניק, מאיר תורג'מן ואדוה כהן, בדיווח הכובש, שוב, את כפולת האמצע של קונטרס החדשות. עורכי "ידיעות אחרונות" לא מתאפקים ומפרסמים על השער את תמונתו של הזמר, החשוד בקיום יחסי מין אסורים עם נערות, במחיצתה של ילדה קטנה.