"...ובוכה בלי הפסקה. במיטה, במכונית, אפילו סתם ככה בבית עם הקפה הראשון והשני והשלישי" (שרון גל "על החודשים הקשים בחייו", "7 ימים", 22.11.13)
בוכה מול הראי
"מתי בכית בפעם האחרונה?" היתה השאלה שחתמה את השאלון בתוכנית הראיונות הנודעת של יאיר לפיד – שאלה שמרואייניו השיבו עליה בקלילות מודעת היאה לנסיבות. הרי איש מן המרואיינים לא נדרש להשיב תשובת אמת לשאלה שכזו – לחשוף מצוקה פנימית עמוקה שמתבטאת באופן בלתי נשלט בבכי, ועוד בתוכנית הבידור של הפריים השבועי – אלא לפטפט על דמעות של אושר, דמעות מנצחים ומובסים או דמעות מזככות הזולגות על צער העולם, לנוכח מקרה מרגש או למשמע סיפור נוגע ללב.
מהו חלקה של שאלת הבכי השבועית ההיא בהפיכת הבכי מביטוי פרטי מאוד למעשה פומבי, מתוקשר, לעתים מניפולטיבי? ומה חלקן של ההלוויות הצבאיות המצולמות, שמתוכן צמח המושג "לוחמים בוכים"? ודאי שבכיים של חיילים הלומים שאיבדו את חבריהם אינו מעשה פומבי. התקשורת המצלמת היא שהפכה אותו לכזה, בספקה הצצה פורנוגרפית לאנשים בכאבם המר, ובכך עיוותה את מהותו. צרכני התקשורת עלולים להתבלבל בין בכי הבוקע מנבכי הנפש לבכי המגורה על-ידי האור האדום שבמצלמת הטלוויזיה.
כצרכן בררן, אני נזהר מלקנות דמעות שמספקים כלי התקשורת. אני מודע לכך שמישהו מבקש להפעיל עלי גירוי רגשי, לפעמים בתחכום, לעתים בבוטות. לתעל אותי, חבילת יצרים ותגובות, לכיוונים שייצרו בי תודעה כוזבת. ואני מתקומם, הניחו לי לנווט את הרגש שאני מבקש להרעיף בכוחות עצמי.
כצרכן תקשורת בררן, איני מזדהה עם משפט כמו "בכיתי בלי הפסקה" שכותב שדר הטלוויזיה שרון גל ל"ידיעות אחרונות", עשרה ימים אחרי ההודעה שתיק החקירה המשטרתית בעניינו נסגר והותיר בעינן שאלות מטרידות. איני מטיל ספק בכך שגל עבר תקופה קשה בעקבות השעייתו מהנחיית התוכנית הפופולרית שהגיש, אבל אני מתקומם נגד השימוש בבכי של מי שבונה את הקאמבק התקשורתי שלו על כותרת מניפולטיבית לצד צילום סטודיו מבוים על פני עמוד שלם במוסף "7 ימים" של "ידיעות אחרונות", הבמה של המדינה, כשבידו האחת רימון ובשנייה נִצרה שלופה ומבטו הקשוח אומר: "אני שוב בעניינים".
מן הסיגר ועד לרימון
ב-29 במאי 2013 פירסם "העין השביעית" כתבה שעסקה בהתנהגותו ובהתנהלותו המקצועית של שרון גל במקום עבודתו, ערוץ 10, ובתוכנית שהגיש, "לילה כלכלי". הכתבה הזו, כמו כתבה שפורסמה באותו שבוע ב"ידיעות אחרונות", קדמה לפתיחתה של חקירה משטרתית. המשטרה פתחה בחקירה מיוזמתה והחליטה לסיימה ללא המלצה להגשת כתב אישום, "בהעדר תשתית ראייתית מספקת כנגד החשוד בגין העבירות שיוחסו לו", כדברי גורמי החקירה.
הפעם, שרון גל נבחן כאן בכלי ביקורת התקשורת, לאחר שקיבל שישה עמודים על במה תקשורתית רבת תהודה כמוסף "7 ימים", כדי לתאר את "החודשים הקשים בחייו". שרון גל הוא אותו שרון גל, אבל "ידיעות אחרונות" החליף זהות. עכשיו אינו העיתון החוקר, כי אם הטבלואיד המזדרז להביא (בלעדית) סיפורי דם ודמעות לקוראיו, כדי שיוכלו לגעת בגיבוריהם הנופלים או הקמים.
גליון "ידיעות" מיום חמישי האחרון הביא בעמודו האחורי קדימון לכתבת המחרת ב"7 ימים", שכותרתה "בכיתי בלי הפסקה", וכותרת המשנה אומרת: "מיוחד: רגע אחרי שהתיק נגדו נסגר, כותב איש הטלוויזיה על השמועות, על החקירה ועל רגעי השבירה".
ידיעת הפרומו, "ידיעות אחרונות", שער אחורי, 21.11.13
בקדימון מובאת דגימה בת כ-200 מלה מן הטקסט בגוף ראשון שכתב שרון גל, מתחת לדיוקן הסטודיו שלו כשבידו הרימון הלא נצור. הקדימון שובץ במתחם הלוהט שבקונטרס החדשות היומי, היכן שבדרך כלל נוהג העיתון להציג בפני קוראיו להיט חדש של זמר מפורסם, כשלטקסט מצורף קוד סריקה לצפייה והאזנה.
הפעם, קונטרס החדשות עוּבָּה לכדי 36 עמודים כך שיוכל להכיל בהרחבה הראויה את שבעת העמודים המוקדשים לסיפורו של נחקר חדש, הזמר המפורסם המפוקסל-לשעבר אייל גולן. סתם יום חמישי. עוד פרשה מאזורי הספר שבין הפלילי הקשיח לנורמטיבי הפגום מעסיקה באובססיביות את הציבור. זה נכנס בשער הקדמי עם שערורייה טרייה וזה יוצא בדלת האחורית. זה בא מדרך ישנה, וזה יוצא לדרך לחדשה.
ביום חמישי, ה-30 במאי 2013, פירסם "ידיעות" את האחרון בסדרת הקדימונים לכתבת התחקיר הצפויה להתפרסם במהדורת שישי-שבת על אודות שרון גל, בראש עמודו הראשון וצמוד לכותרותיו הראשיות: "מחר במוספים של 'ידיעות אחרונות' – שרון גל: התחקיר המלא. המכות [...], התמונות המביכות והדיווחים על הטרדות מיניות".
שרון גל על שער "7 לילות", 31.5.13
כתמונת דיוקן לקדימון ההוא נבחר צילום המגלם סיאוב הדוניסטי. מי בריכה/ים תכולים, ומהם מבצבץ ראשו של שרון גל ומפיו מזדקר בהתרסה סיגר. בחירה לא פחות מצוינת מדיוקן האיש עם הרימון הלא נצור, שייעשה לאחר הפסקת הבכי של אותו כוכב. אותה תמונת תכלת מים וסיגר ואותו קדימון יפארו את ראש מהדורת סוף-השבוע דאז: "גל עכור: כל הפרטים על הפרשה שהסעירה את התקשורת. רז שכניק חושף מדוע פוטר שרון גל מ'לילה כלכלי'".
ביום חמישי האחרון בישר "ידיעות" לקוראיו כי שרון גל זכה במתנה נדירה, ואין הכוונה לסגירת תיק החקירה. במקום לראיין אותו לרגל סגירת התיק, העיתון איפשר לו לכתוב אלפי מלים של טקסט אישי במו ידיו. המניעים לכך אינם ברורים ובוודאי לא התשובה לשאלה איזה משא-ומתן התנהל מאחורי הקלעים על אופן הפרסום. למחרת, עם קריאת המונולוג של שרון גל במוסף השבת, יתברר כי מדובר בטקסט ממוקד מטרה של כותב מיומן. מעין עדות אופי מתוצרת עצמית. דיוקן עצמי מיופייף, הפונה ישירות אל הלב והבטן של הקוראים והקוראות ומיועד לפעול עליהם כפצצת רגש.
ואם אין די באינטימיות המלאכותית שבאמצעותה מבקש הכותב למוסס את חומות ההתנגדות של קוראיו, משולבים בה תיאורי ילדיו והשיח שלו עימם, וזאת כדי להמחיש את עוצמת הייסורים שאביהם עבר, לא רק כאדם פגוע, אלא גם כאב מודאג. מי שלא הכיר את הילדים בשמם זוכה לכך עכשיו בתפוצה מרבית. ואשר לנושאים הבעייתיים שהוצגו בפירוט בכתבות שנעשו בענייניו, אלה גומדו ורוככו על-ידי בעל הטקסט לכלל "רכילות צהובה ועסיסית ותו לא".
מחלקת החקירות ואגף השיקום
"ידיעות אחרונות" עודנו הבמה המשפיעה החשובה בעיתונות המודפסת. עם זאת, עלי התאנה שמספקים הפרשנים הוותיקים אינם יכולים עוד להסתיר את היותו הטבלואיד של המדינה. "ידיעות" הוא עיתון מגובש, העושה את מלאכתו בתחום הזה במיומנות רבה. מאז ש"מעריב" ויתר, בשלהי ימי עופר נמרודי, על המאמץ המתמשך להיות תואם "ידיעות" בתחום הריגוש הריק, אין ל"ידיעות" עוד מתחרים במיצוי החומר הצהוב. המופע המגושם ורב-התפוצה של "ישראל היום" אינו מגיע לקרסוליו.
בטור ביקורת התקשורת "מי נגד מי" באתר mako טרח בחמישי האחרון אביב הורביץ למדוד את השטח שהקדישו ארבעה עיתונים (עמודים ראשונים ופנימיים, כולל הפניות) לפרשת "הזמר המפורסם" בשבוע שבין חמישי לחמישי האחרון: על-פי מדידתו (בסנטימטרים רבועים), ב"ידיעות" טיפלו בפרשה בהיקף הגדול פי עשרה מזה של "הארץ", כמעט פי ארבעה מזה של "מעריב" ופי שניים מזה של "ישראל היום". בסך-הכל, מסכם הורביץ, היקף הסיקור ש"ידיעות" הקדיש לנושא גדול מהיקף הסיקור המשותף של שלושת מתחריו גם יחד.
הזמר אייל גולן לפני הסרת צו איסור הפרסום, 14.11.13 (צילום: פלאש 90)
הדומיננטיות האבסולוטית של "ידיעות" בכיסוי השערורייה התורנית מאפשרת לו למצות את התחום באופן מעורר השתאות. לתת לא רק את השערורייה עצמה מכל זווית אפשרית, אלא ליהנות מבלעדיות לקאמבק של גיבוריה, מעין "אחד פלוס אחד" טבלואידי. מהדורת יום חמישי האחרונה ממחישה בבירור את המנגנון הכפול שהעיתון השכיל לפתח: בידו האחת הוא חושף במלוא העוצמה את ערוותם של גיבורי התרבות שבנה וטיפח, ובידו האחרת הוא מספק להם את הבמה המתאימה כדי לחזור לתמונה ולהמשיך לצבור כותרות.
בעוד שבועות או חודשים ייצא הזמר של המדינה אייל גולן למסע הקאמבק שלו. ייתכן שלא יהיה ניתן להוכיח באופן שיאפשר הרשעה כי היה מודע בעליל לגילה של קטינה זו או אחרת, וייתכן כי כלל לא יוגש נגדו כתב אישום. בשני המקרים יתבע לעצמו "הזמר של המדינה" את כבודו האבוד – וכדי להצליח במסע, זאת יאמרו לו כל יועציו, יהיה עליו לעבור ב"עיתון של המדינה".
גם אם ציבור רחב מבין כבר היום שבמקרה אייל גולן מדובר בדקדנס מגונה, בין אם פלילי מובהק ובין אם ציבורי בלבד, הדבר לא ימנע, בוודאות קרובה, מ"ידיעות אחרונות" לזכות בראיון הקאמבק הבלעדי. הלוא הטבלואיד של המדינה הוא גם יחידת החקירות וגם אגף השיקום של גיבורי הישראליות בת-זמננו.
* * *
מאמר זה מתפרסם במסגרת הפרויקט "סריקת מערכות". חלקו הראשון של הפרויקט מוקדש לעיתון "ידיעות אחרונות"