"הוא נחשב בעיני רבים 'הזמר הלאומי' [...], אך אתמול [...] מצא את עצמו בחדר חקירות"; "משה דץ משתף פעולה ב'מותק של פסטיבל' עם הגרושה אורנה, אבל משלים עם זה שלא יהיה לו פרק ב' בקרוב"; "נתניהו החליף חיוכים עם פוטין [...], אך באותה שעה התכנסו בז'נבה נציגי איראן והמעצמות [...] והביעו אופטימיות"; "בזמן שאמריקה משבחת את הרצינות האיראנית, האייתוללה חמינאי נשא נאום שטנה נגד ישראל".
או שאייל גולן מלך, או שהוא אפס. או שאיראן היא שטן המדבר במתק שפתיים, או שהיא שטן שכוונותיו גלויות. או שמשה דץ יחזור לאורנה, או שיפסיק להעמיד פנים שיש לו עימה יחסים הרמוניים
הציטוטים שלפניכם לקוחים מתוך כותרות משנה שהופיעו בגליון "ידיעות אחרונות" מיום חמישי האחרון. המשותף לכל המשניות המצוטטות, עיניכם הקוראות, הוא התבנית הניגודית "מצד אחד X, אבל מצד שני Y". זו אחת התבניות השימושיות בארגז הכלים של עורך החדשות. כל אימת שנקרה בדרכו של אותו עורך היפותטי סיפור שיש בו קונפליקט, נשלפת התבנית ומסייעת לסמן את שני קטביו ולהבליט אותם. כך, תמונת המציאות הסבוכה בהכרח, מרובת הפרטים והניואנסים, מתמצית לכדי דיכוטומיה אחת ברורה. כזאת שאי-אפשר לטעות בה.
אורך חייה של התבנית הניגודית הוא קרוב לוודאי כאורך חייו של מוסד הטבלואיד, והיא משרתת נאמנה עורכים בכלי תקשורת ברחבי העולם, לא רק ב"ידיעות". גם השימוש החורג שעושה בה "ידיעות" אינו לב הבעייתיות שביקשתי לדון בה, אפילו בהתחשב באי-הנעימות האסתטית הכרוכה בכך. אז מה, אם כן, הרבותא?
אם התנאי להצגת סיפור עיתונאי באמצעות התבנית הניגודית הוא, כאמור, קיומו של קונפליקט, הרי שב"ידיעות" התנאי הזה רופף למדי, שלא לומר בטל. כשהקונפליקט אינו קיים – פשוט יוצרים אותו יש מאין. ואחרי שעושים זאת פעם אחר פעם אחר פעם, באופן מלאכותי, מכני, מתחילים בשלב מסוים לראות כך את המציאות. התודעה מתחילה לתפוס את העולם דרך התבנית הניגודית.
וכך, או שאייל גולן מלך או שהוא אפס. או שאיראן היא שטן המדבר במתק שפתיים או שהיא שטן שכוונותיו גלויות – יהיו התהליכים הפנימיים שהיא עוברת מורכבים ככל שיהיו, ואפילו אם ראש הממשלה וראש אמ"ן אינם מסכימים על המשמעות שלהם. או שמשה דץ יחזור לאורנה או שיפסיק להעמיד פנים שיש לו עימה יחסים הרמוניים. מה זאת אומרת זוג גרוש המנהל יחסים הרמוניים?
מאחורי המכבש
אמת: מטרתן של כותרות המשנה, באשר הן, היא לארוז את הסיפור באריזה אטרקטיבית, ולכן הן מעצם טבען מכלילות. אלא שב"ידיעות" המשניות הן סימפטום לראיית העולם הכוללת של העיתון, לתפיסה הבסיסית ביותר שלו.
שימו לב לכתבה מאותו גיליון, על משפטנית צעירה שמביתה נגנב מחשב המתרגם טקסטים לכתב ברייל. כותרת המשנה שלה נפתחת במשפט הבא: "אף שהיא עיוורת מלידה, דועא אבו-אליונס סיימה לימודי משפטים בהצטיינות". כבר כאן מובלע שעצם העובדה שבחורה עיוורת סיימה לימודי משפטים בהצטיינות נוגדת כל אינטואיציה, ולכן יש לתת עליה את הדעת. לכל הפחות, להכריז עליה בקול גדול בכותרת. הניגודיות, במקרה הזה, היא בין המגבלה (העיוורון) להישג (בוגרת משפטים בהצטיינות).
הדיכוטומיה ממשיכה גם בפתיח הידיעה עצמה: "דועא אבו-אליונס (24) מעולם לא נתנה לעיוורון שלה לעצור אותה. אבל הגנבים שפרצו לביתה בראשית השבוע הציבו בפניה מכשול מסובך במיוחד: הם גנבו את המחשב שלה, שממיר טקסטים לכתב ברייל".
ראו איך עיתונאים מעבירים את המציאות דרך מכבש ענק, ובצדו השני ממתינה קריקטורה מן המוכן. אשה עיוורת ש"מעולם לא נתנה לעיוורון לעצור אותה" – איזו מין דרך זו לתאר חיים רצופי מאבקים, קושי ותסכול? איך נראה לצורך העניין אדם שכן "נותן לעיוורון לעצור אותו"? יום אחד הוא פשוט נעצר? ומי הם אותם גנבים רשעים ש"הציבו בפניה מכשול" – האם הם החליטו באופן מודע ומכוון להעמיד אותה באיזשהו מבחן? לנהל נגדה דו-קרב? מובן שלא, אבל קיומו המדומיין של הדו-קרב מאפשר לעיתון להציג מקרה שרירותי לחלוטין של גניבת מחשב כמשחק מוחות בין השודדים לקורבן.
"ידיעות אחרונות", 21.11.13
תאמרו: "כמו המשניות – כך גם פסקת הפתיחה. היא חלק מהאריזה של הסיפור. זו בסך-הכל טקטיקה למכור אותו". אבל האם הסיפור היה פחות אטרקטיבי לו הפסקה המגוחכת הזאת לא היתה נכתבת? אולי דווקא ההפך הוא הנכון? אולי היא מוזילה אותו? ומי בכלל קהל היעד ש"ידיעות" רואה לנגד עיניו כשהוא מנסח פסקה כה מגוחכת? על אילו אנשים הוא חושב שהיא עובדת?
התשובה היא ש"ידיעות" לא רואה איש לנגד עיניו, משום שהוא אינו מנסח את הפסקה הזאת לקהל שלו. הוא מנסח אותה לעצמו. זו הדרך שלו להיות מובן לעצמו. המציאות, בעיני "ידיעות אחרונות", נחווית כדיכוטומיה, ולכן כזה גם התיאור שלה.
כשפסקה כזאת נכתבת במסגרת ידיעה חדשותית אזוטרית, היא מוגשת במצב הצבירה הגולמי שלה, ללא שום עידון, ולכן היא מעוררת גיחוך. אבל אותן קטיגוריות מחשבתיות שיצרו אותה, אותה תפיסת מציאות דיכוטומית, תקפה גם בסיקור הנושאים הרציניים. ושם, הנזק שהיא מחוללת משמעותי בהרבה: היא כופה רדוקציה חריפה על שלל סוגיות מורכבות, מסובכות להבנה.
לכן, למשל, העיסוק של "ידיעות" בשדה הפוליטי תמיד יהיה דרך פריזמת יחסי הכוחות הפרסונליים: מי הרוויח ומי הפסיד, מי יצא גדול ומי יצא פראייר. הוא לא ילווה תהליכים מורכבים, מרובי פרטים. הם אינם מובנים לו, ואת אי-ההבנה הזאת הוא משליך על הקוראים. לכן פרשת אייל גולן כל-כך חביבה על העיתון. לכן הפשטנות, הנחרצות, החד-ממדיות. זהו מעגל הקסמים הטבלואידי: שיקוף תמונת עולם שטוחה, המסייעת בתורה בהשטחת תפיסותיו ודעותיו של הקורא. כך זה נעשה בפועל.
* * *
מאמר זה מתפרסם במסגרת הפרויקט "סריקת מערכות". חלקו הראשון של הפרויקט מוקדש לעיתון "ידיעות אחרונות"