טבלואיד: 1. דחוס או מרוכז אל מרחב קטן; 2. של, המתייחס ל, או מדמה טבלואידים. במיוחד: כולל סיפורים של אלימות, פשע או שערורייה המוצגים בצורה סנסציונית"
הגדרת "טבלואיד" על-פי מילון "מרים-וובסטר" המקוון, תרגום חופשי
שברי בקבוק חלב
מי שקורא "ידיעות אחרונות" יודע איך נראה המוצץ של אסף מנור בן עשרת החודשים. מוצץ לבן, פטמתו שקופה וטבעת כחולה מקובעת אליו. למען הסר ספק נכתב מפורשות לצד תמונת המוצץ המונח על כביש האספלט בנתניה: "המוצץ של אסף".
מי שקורא "ידיעות אחרונות"?
נכון יותר לומר שהכתבה על תאונת הדרכים שבה נהרגה אשה בת 62 ונפצע תינוק כאשר מכונית סטתה מנתיבה ופגעה בהם בעודם חוצים את הכביש כחוק לא נועדה לקריאה טקסטואלית. מי שיתעקש יוכל לקרוא את הסיפור עמוס הפרטים וחסר הפשר הזה, אבל אין בכך צורך. סדרה מרשימה של המחשות גרפיות וטיפוגרפיות מייתרת את הטקסט הליניארי והופכת את הכרוניקה הנדושה למערכת מסרים שתכליתם לחולל חוויה רגשית קצרה וריקה.
מתוך כפולת העמודים 10–11 של "ידיעות אחרונות", 29.10.13
חוויה רגעית של סקרנות, מציצנות, חמלה, הזדהות, תהייה דתית (אלוהים, למה?) או קיומית (איזה גורל אכזר), כעס על הרשויות (תשתית לקויה, אי-מניעה), זעם ותוכחה כלפי הפוגע. וכמובן, תחושת אין אונים (אם זה קרה להם, זה יכול לקרות גם לנו) וזיכוך (מזל שזה לא קרה לנו) – וכל זה כהרף עין, לפני שמדפדפים הלאה, לריגוש הבא.
"קריאה" היא מושג שנשחק. הפעולה המאפיינת הפנמה של מסר טבלואידי היא דפדוף, רפרוף, תוך דילוג בין "שדות משיכה" שונים. זוהי פעולה חזותית תחילה, טיפוגרפית בהמשך וטקסטואלית לבסוף, אם בכלל. אפשר לכלול את סדרת הפעולות הללו תחת הערך "קריאה", אבל אז מתעורר צורך להגדיר מחדש את מהותה של קריאת טקסט רציף. אולי דווקא הפועל "ראה" הוא המתאים ביותר לכך. "ראיתי בעיתון" כמו "יצאנו לראות סרט", כמו "ראית אתמול בטלוויזיה?". "לראות" היא פעולה אינטואיטיבית, מכנית, שאיננה תובעת בהכרח מאמץ מחשבתי.
דמעות של שוטרים
מי שנוהג לראות "ידיעות אחרונות" מזהה מיד כי כפולת העמודים 10–11 במהדורת יום שלישי, 29.10.13, עוסקת באסון ובמוות. "שדה משיכה" מס' 1 הוא תמונת עגלת תינוק מעוכה מתחת לגלגל של מכונית בהירה שחרטומה חבוט, ולימינה תצלום דיוקן התינוק (שזו אכן עגלתו).
מי שרואה "ידיעות" לא צריך לשער כי במקום מסוים קרה למשפחה מסוימת דבר נורא. זה מוכרז בענק, על השליש העליון של עמוד ימין, בלבן על שחור, באדום על שחור, ב"שדה משיכה" 2: "עגלה מעוכה. מוצץ על הכביש. הטיול של אסף וסבתא נגמר באסון". טיול שמתחיל בשמחה ונגמר באסון הוא החדשה העיתונאית הבסיסית ביותר.
האם זו קינה על מות תינוק? ממש לא. המעלעל היסודי יותר צריך לבחון שוב את שדות המידע המילולי, וקודם לכך להציץ בשדה 1ב, שבו מופיע הכיתוב לדיוקן התינוק, כדי להבין שהתינוק נפצע, אבל בהחלט בין החיים. זו הסבתא, ציפורה צרור, בת 62, שנהרגה, כמתברר מכותרת המשנה (באותו "שדה משיכה" 2).
מתוך כפולת העמודים 10-11 של "ידיעות אחרונות", 29.10.13
הכתבים איתן גליקמן וירון קלנר אינם מספרים על תינוק, ובוודאי לא על סתם תינוק. זהו "נכד". הוא "רק" בן 10 חודשים, והוא נפצע קשה. ואין זה סתם נכד. יש לו שם, אסף מנור, ומספרי הסיפור מקפידים לקרוא לו בשמו. המלה "תינוק" מושמעת רק מפי גורמים מקצועיים, כמו מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים ובוחן התאונה.
כשאסף אינו מוזכר בשמו הוא מוגדר "נכד", שכן הקשר המשפחתי הוא ציר הסיפור. ציר סבתא-נכד. סבתא שנהרגה, נכד שניצל. הייתכן כי הסבתא היא שהצילה את הנכד? כך לפחות סבורה בתה לילך, אמו של אסף, שתצלומה מתייפחת בהלוויית האם (ב"שדה משיכה" 3א) והכיתוב הצמוד לו (3ג) מתארים את ההספד ומביאים, ככותרת, את דבריה: "אמא, הצלת בגופך את בני".
למעשה לא ברור מה בדיוק קרה שם. ב"שדה משיכה" 4 מופיעים שני ציטוטים נבחרים, מודגשים, וביניהם תמונה של זירת התאונה. מכאן ברור כי המכונית הפוגעת, שגלגלה השמאלי רומס את עגלת התינוק, ניצבת על אי תנועה, לאחר שמוטטה עמוד רמזור ונבלמה בו. עכשיו ברור כי התצלום הבולט בשדה משיכה מס' 1 הוא פרט מוגדל מתוך תצלום הזירה.
אחד משני הציטוטים הנבחרים, בלבן על שחור, אומר: "הנהג, בן 76, עלה על אי תנועה, המשיך לכיוון אי תנועה שני ושם פגע בסבתא ובנכד", סיפר רפ"ק אליהו ברמי, קצין הבוחנים מאגף התנועה. "הוא הסביר לנו שהוא [הנהג] לא מבין מה קרה. הוא עדיין בהלם".
הציטוט הנבחר השני אומר: אביו וסבו של אסף הקטן עובדים בחנויות פרחים ובשרים. "הם רצו לכאן בטירוף וגילו שהסבתא נהרגה והנכד נפצע", סיפרה אסתר שוקר, עדת ראייה. "זה היה מחזה מחריד".
בכיתוב לתצלומו של אסף מנור, שכותרתו "הנכד שנפצע", נמסר: "האב נשאר לצדו בבית-החולים במקום ללכת להלוויית הסבתא".
בכיתוב לתצלומה של ציפורה צרור, שכותרתו "הסבתא שנהרגה", נכתב: "אשה נדירה ומסורה בעלת לב רחב".
שלוש כותרות ביניים עושות את שאר העבודה: "שברי בקבוק חלב", "דמעות של שוטרים" ו"מתפללים למען אסף".
ועוד לא קראנו אף שורה אחת מטקסט הכתבה.
מכונת ברזל מול סבתא ותינוק
מי שמתעקש לקרוא, ממש לקרוא, את הטקסט עצמו, מגלה כי בטיול הבוקר שלהם חצו סבתא ציפורה והנכד אסף בעגלתו את הכביש במעבר חצייה והגיעו אל אי התנועה שמפריד בין הנתיבים. הכותבים איתן גליקמן וירון קלנר ועורכיהם, שהם מספרים יודעי-כל, משתפים את קהלם בצפוי לקרות: "[...] הם לא שיערו שאחרי שייפרדו ממנו [מן הסב, ויקטור, באטליז], על אי התנועה הסמוך, תארוב להם טרגדיה".
ואכן, טרגדיה: "רגע לפני שהתכוונו לחצות את מעבר החצייה השני [כלומר את חלקו השני של מעבר החצייה], הגיחה לכיוונם מכונית סוזוקי אפורה. היא פגעה בהם בעוצמה – מכונת ברזל מול סבתא ותינוק...".
עוצמת הדריסה היתה כה עזה, לדברי הכותבים, עד כי הרמזור שלידו עמדו נתלש מאי התנועה, ו"כשרעש הפגיעה התחלף בדממת מוות, התגלתה תמונה מצמררת. עגלה מחוצה מתחת לגלגלי המכונית, מוצץ מוטל על הכביש, שברי בקבוק חלב – וביניהם אסף הקטן". "התינוק עף מהעגלה ונלכד בינה לבין צמיג הרכב", סיפר עד ראייה. הרושם הוא שאיש לא היה יכול לעשות דבר להגנת הסבתא או התינוק.
מתוך כפולת העמודים 10–11 של "ידיעות אחרונות", 29.10.13
מקריאת הטקסט עולה כי זו אחת מאותן תאונות שקשה יהיה להטיח בעקבותיהן אשמה מובהקת במישהו. נהגת יונדאי צעירה התנגשה מסיבה לא ברורה בצדה של מכונית סוזוקי ונהגה בן ה-76 הוסט ממסלולו, איבד שליטה ועלה על אי התנועה שהשניים המתינו בו לאור ירוק. הנהג הפוגע שרוי בהלם ולא מבין מה קרה.
כששמעו על התאונה מיהרו האב והסב להגיע למקום. הם "קיוו שחששותיהם אינם מוצדקים – שהנפגעים אינם יקיריהם – אך לשווא". האם לילך קיבלה את הבשורה במקום עבודתה. "היא התעלפה ושפכו עליה מים", סיפר קרוב משפחה.
ואשר למצבו של אסף התינוק: רגלו שבורה, אך מנהל היחידה לטיפול נמרץ ילדים מסר כי הרופאים מוטרדים יותר מהחבלה בראשו ועוקבים אחריה. "נכון לעכשיו, מצבו יציב".
מתפללים למען אסף
סיפורים כמו סיפורו של אסף הקטן ידועים כמרכיב מרכזי בטבלואידיות ומוגדרים כ"סיפורים מבוססי ריגוש" (Emotionalized Stories). בהקשר הזה, "ידיעות" פועל כטבלואיד קלאסי. סיפורים מבוססי ריגוש, כמו היצף של סיפורי בידור ורכילות (Infotainment) ושערוריות (Scandalized Stories), דוחקים את העיתונות הקשיחה אל השוליים ומכרסמים בחובותיה לחברה האזרחית ולתרבות הפוליטית.
על-פי תבניות מוכרות בעיתונות העולם מתפותח, סיפור התאונה בנתניה אינו עומד בקריטריונים של עיתונות ארצית. סיפור כזה היה מתקשה לעמוד אפילו בקריטריונים של עיתונות מקומית (אלא אם המנוחה או משפחתה היו תושבים ידועים ומוכרים בקהילה). בנסיבות אלה, ובהעדר חומרים המצדיקים הרחבה, נדרש מכותבי הסיפור ומעורכיו שימוש לא מבוקר בקלישאות ובפרטים טפלים, שתכליתם היא לשמר ריגוש – באופן מגושם וללא הצלחה.
סיפור אסונן של משפחות צרור-מנור הוא הרחבת יתר של אסון אישי ומשפחתי, שאין בו לקח ציבורי. הפקעת הסיפור מתחום המשפחה והידידים והעלאתו לרמת ידיעה מורחבת בעיתון יומי רב-תהודה אינן מעשירות את הקורא שאינו ידיד או קרוב משפחה בשום תובנה חדשה על אודות עצמו ועל אודות החברה. ידיעה כזו היא תקלה, אם מדובר במקרה יחיד, ובעיה, אם היא מבטאת מדיניות. את השטח שהידיעה תופסת ואת המשאבים המערכתיים שהוקצו לה ניתן היה לנתב לאפיקים משמעותיים יותר, מעניינים לא פחות ואפילו מרגשים.
העיניים נותרו יבשות
כמה מבוחני התאונה בנתניה, על-פי הכתבה, הם "אנשים שכבר ראו תאונה קשה או שתיים בחייהם". והנה, אף אנשי המקצוע הקשוחים הללו "מחו דמעה". זה יפה ונוגע ללב ומעלה שאלה מעניינת: האם הכתבים עצמם מוחים דמעה בעת עבודתם על הכתבה? ומה עם העורכים? האם גם הם מוחים דמעה בכל משמרת שבה הם מעמידים את סיפורה של התאונה הקשה היומית?
קשה להעלות על הדעת מצב שבו עיתונאי ועורך ראוי לשמו יהיה ציני עד כדי עיגול פינות וריבוע מעגלים במטרה להעצים את האירוע ולאפשר כותרת מלודרמטית יותר. אבל דבר אחד ברור: הם יודעים לצמצם, לכווץ ולנכר סיפור, אם רק צריך. יד המקרה סיפקה דוגמה לכך. לא רק באותו יום, אלא באותו עיתון, באותה משמרת ובאותה כפולת עמודים.
מתוך כפולת העמודים 10–11 של "ידיעות אחרונות", 29.10.13
ביום שבו קרה האסון למשפחת צרור-מנור בנתניה, נדרס ילד בן ארבע על-ידי אביו. לתיאור המקרה הוקצה טור אחד, מאה ומשהו מלים, בחלקה התחתון של הכפולה, ממש ליד הטקסט המספר על התפילות לשלומו של הנכד הפצוע אסף.
"טרגדיה ברהט", מכריזה כותרת-העל, והכותרת מתחתיה מפרטת: "האב דרס למוות את בנו בחצר".
גיבורי הטרגדיה הם אנשים ללא שם. "האבא, בשנות השלושים לחייו", "הילד הקטן" ששיחק בחצר, "הקרובים" שסייעו, "הרופאים" שנאלצו לקבוע מוות, "כוחות המשטרה" שעיכבו לחקירה. עניין שבשגרה. ערבים הרי נוטים לדרוס את ילדיהם המשחקים בחצר, כפי שיהודים נוטים לשכוח את ילדיהם במכונית הנעולה בחום יולי-אוגוסט.
אף כי על הידיעה חתום הכתב מתי סיבר, אין כל תיאור של הזירה או לפחות של הדמויות המרכזיות. אין מה לדבר על תיאורים פלסטיים, עשירים בדימויים כמו "מכונת ברזל מול ילד קטן", ואף לא על אזכור, ולו מאופק ומנומס, של הכאב והאבל.
עיניהם של עורכי כפולת עמודי תאונה א' נותרו יבשות כשדיווחו על תאונה ב'.