לפני שבועיים, ב-24 בספטמבר 2013, ה' חול-המועד סוכות, נשא ברק אובמה נאום יוצא דופן בחשיבותו בעצרת הכללית של האו"ם. הנשיא האמריקאי הגיב לראשונה על נאומו של נשיאה החדש של איראן, חסן רוחאני, בפני באי העצרת (והעולם כולו שצפה בו) ושירטט את קווי מדיניותה החדשים של ארה"ב מול השלטון החדש באיראן. הקהילה הבינלאומית ציפתה בדריכות למוצא פיו של אובמה, וכך גם מנהיגי המזרח התיכון, ובמיוחד קברניטי ישראל ואזרחיה. העמדה שעמד לבטא הנשיא האמריקאי בבניין האו"ם בניו-יורק נגעה אליהם באופן ישיר: האם יתמיד בגישתו התקיפה כלפי תוכניות הגרעין של טהרן, או שהרטוריקה המתונה של רוחאני תשנה את דעתו? האם ידגיש את החזית המשותפת לארה"ב ולישראל, או שיותיר את בנימין נתניהו בודד במערכה מול האיום הגרעיני האיראני?

במהדורת החדשות המרכזית של ערוץ 2 בחרו באותו ערב לפתוח בידיעה על בריאותו ההולכת ומתרופפת של הרב עובדיה יוסף, שאושפז כמה ימים לפני כן בבית-החולים הדסה עין-כרם. יונית לוי וכתבי המהדורה הקדישו זמן לא מבוטל מראשית המהדורה לתיאור מפורט של הנתונים הרפואיים הנוגעים למצבו של הרב ולשיקוף דאגתה של סביבתו הקרובה וקריאתה לציבור הרחב להתפלל לשלומו. רק כשמוצה סיקור הנושא הזה התפנו עורכי המשדר להביא לידיעת הצופים את תוכן נאומו של אובמה, על התגובות שעורר.

לכאורה הפעילו עורכי המהדורה המרכזית שיקול דעת עיתונאי לגיטימי למהדרין: הם סברו שמצב בריאותו של הרב יוסף מעסיק את צופיהם הרבה יותר מאשר נאומו של הנשיא האמריקאי באו"ם. לא זו בלבד: הם גם החליטו שמעקב צמוד אחר הטיפול שמקבל הרב במחלקה לטיפול נמרץ חשוב יותר מהתמודדותה של ישראל מול איום הגרעין האיראני. לפיכך הקדימו את הדיווח מהדסה לסיקור מהאו"ם.

עיתונאים נעים תמיד בין שני מוקדי משיכה: המעניין והחשוב. לא תמיד יש חפיפה בין השניים. כאשר כלי תקשורת משעבד את עצמו לשיקול שתכליתו לגרום למרב האנשים למצוא עניין בתכנים שהוא מספק, הוא מועד לגלוש למחוזות אפלים (הצהבה, פורנוגרפיה, מרדף חסר עכבות אחר רייטינג). כאשר כלי תקשורת זוכר שתפקידו להציג מידע חשוב, הוא פועל בהתאם לשליחותו החברתית: לאפשר לציבור להבין את המתרחש סביבו ולסייע לו, כתוצאה מכך, לקבל החלטות מושכלות. המתח שבין שני ערכים אלה עומד ביסוד ההגנה העומדת לעיתונאים במשפטי דיבה: ניסוחיהם נמדדים על-פי המבחן – האם היה בהם "עניין ציבורי", לאו דווקא "עניין לציבור".

עורכי מהדורת החדשות של ערוץ 2 ב-24 בספטמבר יכולים אפוא לטעון כי הבחירה שעשו – באיזה היקף לדווח על אשפוזו של הרב יוסף, היכן למקם את הידיעה על כך ומה מרכיבי המידע שהחליטו לשלב בסיקור באותו ערב – היתה מקצועית לחלוטין. בעיניהם, הידיעה היתה גם חשובה וגם מעניינת. אפשר לנמק זאת בקלות רבה: הרב יוסף הוא דמות ציבורית ידועה מאין כמותה בישראל, הדאגה לבריאותו מקיפה ציבור גדול של אזרחים, להתרופפות במצבו עשויות להיות השלכות משמעותיות על הפוליטיקה הישראלית ועל החברה הישראלית בכללה. לפיכך אין פגם בשיקוליהם.

כעבור יומיים, בשמיני עצרת, ערוצי הטלוויזיה ותחנות הרדיו הציבוריות לא דיווחו מלה על מצבו של הרב יוסף במשך כל החג. אני מניח שהסיבה היתה התחשבות ברצונה של משפחת הרב (ושל הנהגת ש"ס) להימנע מחילול קדושת החג על-ידי שידור עדכונים העוסקים ברב יוסף. הח"מ, אישית, מגלה הבנה לשיקול הזה, אך האם הוא עומד במבחן העיתונאי הצרוף? כיצד הוא עומד מול ההתעניינות והחשיבות שייחסו ערוצי הטלוויזיה והרדיו (כולם) לצורך לעדכן, ללא הרף, את הציבור על מצבו של הרב בימים שקדמו לחג? אישיות כה בכירה ואהודה שחייה תלויים על חוט השערה נעלמת מהרדאר הציבורי למשך 24 שעות רק משום שזה רצונם של מקורביה?

ביום רביעי שעבר, 2 באוקטובר, חל שיפור במצבו של הרב יוסף: הוא החל נושם בכוחות עצמו. התפנית שודרה בנימה נלהבת, לא בנוסח עיתונאי צונן ("בשורה טובה" בגלי-צה"ל, "חדשות טובות" בערוץ 10).

ח"כ אריה דרעי מתראיין אחרי פטירתו של הרב עובדיה יוסף, 7.10.13 (צילום: פלאש 90)

ההפך היה היום: במשך כל שעות הבוקר ועד לרגע פטירתו של הרב, העמידו שידורי הרדיו (עקבתי בעיקר אחר רשת ב', במשדר שעליו ניצח אמוץ שפירא) את המיקרופונים לרשות אנשי הרב וחסידיו. הכתבים דיווחו באופן סימולטני על כל אחד מרגעי חייו האחרונים של הרב הגוסס. רבנים שהוזעקו לחדרו יצאו ממנו ושיתפו את הכלל בתיאורים מפורטים על מראהו, תנוחתו, והמריצו את האזרחים להתפלל לשלומו. מהרב יוסף נשללה כל פרטיות ברגעים הקריטיים והאינטימיים שבהם נפח את נשמתו. ואיש בקול-ישראל לא מצא לנכון לבלום את ההיסטריה הרדיופונית הזו.

ברשתות, לעומת זאת, היתה תמונת המצב הפוכה: בלוגים, טוקבקים וטקסטים שביטאו ניכור כלפי ההתרחשות ואף לעג ובוז לסערת הרגשות האותנטית של ציבור חסידיו הגדול של הרב.

פה ושם נעשו נסיונות בתקשורת (בעיקר ברשת) לדון במשמעות הסיקור הצמוד והמעורב שליווה את אשפוזו האחרון של הרב יוסף. היה מי שתלה זאת במרדף אחר רייטינג (אסף וייס ב"וואלה"), היה מי שייחס זאת להיענות התקשורת לרחשי לב ספונטניים של המוני אזרחים (אמנון לוי בגל"צ). הנה תובנתי הצנועה: נדמה לי שהכתבים והשדרים ברדיו ובטלוויזיה שעסקו בכך בשבועיים האחרונים התנהלו בצל צו (בלתי מוצהר) לשמור על תקינות פוליטית. הם לא רצו להיראות כמי שמגמדים את עוצמת האירוע: הרב יוסף שוכב על ערש דווי. הם נראו ונשמעו כמי ששוקדים להיענות לציפיות משפחת הרב והנהגת ש"ס – לשתף את מרב האנשים בדאגתם לבריאותו, לקרוא להם להתפלל לשלומו ולהנכיח את דמותו ומפעלותיו בתודעת הציבור עד כדי מעלת קדוש.

ב-18 ביולי 2012 נפטר הרב יוסף שלום אלישיב, מנהיגה של היהדות החרדית האשכנזית. ב-7 ביוני 2010 הלך לעולמו הרב מרדכי אליהו, אף הוא רב ראשי ספרדי וראשון לציון. גם שני רבנים אלה נכנסו ויצאו מבתי-חולים והדאגה לבריאותם אפפה את סביבתם ובאה לידי ביטוי גם בכלי התקשורת. אין כל דמיון בין הסיקור שהעניקה התקשורת למחלתם ולמותם של השניים לבין האופן שבו דיווחה על ימיו האחרונים של הרב עובדיה יוסף ועל הלווייתו.