איך באמת הגיב הרב עובדיה יוסף למשמע הכרעת-הדין של אריה דרעי?
לפי גרסה אחת שהגיעה ממקורביו, הוא ישב בביתו עם עו"ד דוד גלאס וקיבל ממנו הסבר מפורט על הנאמר בהכרעה. בדקה הראשונה, כך סופר, הוא פרץ בבכי. הגרסה השנייה היא שבנו, הרב דוד יוסף, היה איתו, ומדי פעם הפריע לו בשעת הלימוד כדי להסביר לו מה נאמר בהכרעת-הדין. את הגרסה השלישית מסר דרעי. הוא סיפר כי הרב יוסף הסתפק בהאזנה לשתי הדקות הראשונות של הכרעת-הדין, ולאחריהן כיבה את הרדיו וחזר ללמוד תורה. ביום הכרעת-הדין התקשו העיתונאים לבחור בין הגרסאות. גם הימים שלאחריו לא קירבו אותם אל האמת.

הסיפור השולי לכאורה על תגובת הרב הוא עדות טובה לכללי המשחק שהצליחה לקבוע ש"ס בכל הנוגע לקשר של הרב עובדיה יוסף עם התקשורת. המידע שמקבלים הכתבים על עמדותיו, דבריו ומעשיו של הרב לעולם אינו מגיע ממקור ראשון אלא עובר סינון וניפוי, בדרך-כלל מחושב היטב, על-ידי האנשים המקיפים אותו: בני משפחה, פוליטיקאים מש"ס ומקורבים.

אין הפרדה בין ה"משפחתי" ל"פוליטי" בש"ס: אריה דרעי הוא פוליטיקאי אהוב יותר מבן; הרב דוד יוסף הוא בן שמתפקד כפוליטיקאי מאחורי הקלעים. יהודית יוסף היא כלה, דיירת הבית, אחראית על הטלפונים ועל סינון האורחים, והיא אמצעי גישה חשוב אל הרב. איציק סודרי הוא קרוב משפחה שמונה באחרונה לדובר המפלגה. לרשימה זו מצטרפים בני משפחה אחרים, אנשי ש"ס (בעיקר אלי ישי, אלי סוויסה וצביקה יעקובסון), עוזריו של הרב, וכולם קרובים ובוחשים בקדירה. חלקם בעלי עניין גדול בפוליטיקה, חלקם פחות, חלקם אמינים יותר על הכתבים, חלקם פחות.

לגבי הכתבים, יש משמעות אחת לתופעה: האנשים המקיפים את הרב עובדיה יוסף מנתקים ומבודדים אותו מכלי התקשורת ושולטים על הצגת עמדותיו. הכתבים יכולים לנסות להצליב בין המקורות השונים, אבל לא ניתנת להם הזדמנות לאמת את המידע עם הרב עצמו.

במערכת היחסים שנוצרה עם הכתבים, אנשי ש"ס הם המכתיבים את הכללים, והכתבים מקבלים זאת ללא עוררין

דוד לנדאו, "הארץ", העיתונאי היחיד שהצליח עד היום להשיג ראיון לעיתונות הכתובה עם הרב עובדיה יוסף ופרסם אותו ב"מעריב" ב-1990, מתקומם נגד המציאות הזאת: "מה שקורה בתחום הסיקור הזה הוא אנטי-עיתונות. עיתונאים מסקרים אנשים בתחום הסיקור שלהם מדי יום, מבלי שהחליפו אתם מלה אפילו פעם אחת. זה לא קיים בשום ברנז'ה אחרת. אפילו עיתונאים שמסקרים את המוסד ואת השב"כ זוכים לתדרוכים עם הגורמים שאותם הם מסקרים. הם לא היו מעלים על דעתם להסתמך על מאכערים, מתווכים או דוברים למיניהם החוצצים בינם לבין המקורות הראשוניים שעליהם הם כותבים".

במערכת היחסים שנוצרה עם הכתבים, אנשי ש"ס הם המכתיבים את הכללים, והכתבים מקבלים זאת ללא עוררין. כאשר כתבי המפלגות הדתיות מגיעים אל בית הרב עובדיה יוסף לסיקור אירועים, נאמר להם חד-משמעית שאסור להם להציג שאלות לרב. הרב יוסף מרבה להיחשף אל מצלמות הטלוויזיה, אולם לעולם אינו עונה על שאלות של כתבים.

עובדיה יוסף מצביע בבחירות לכנסת, 10.2.2009 (צילום: אוליבייה פיטוסי)

מאז הקמת ש"ס (1983) רשם הרב 288 הופעות טלוויזיוניות בערוץ 1 בלבד, ומתוכן רק אחת היא ראיון עיתונאי. היחס המספרי הזה הוא עדות למשחק הכפול של ש"ס בדמותו של הרב עובדיה יוסף: הוא הפוליטיקאי הכי קדוש והקדוש הכי פוליטי. רוב ימות השנה, בדומה לרבנים אחרים המזוהים עם מפלגות פוליטיות, הוא איש תורה והלכה שכל קשר עם כלי התקשורת הוא למטה מכבודו, ועמדותיו האמיתיות לא פעם לוטות בערפל. אבל בעת משבר או מצוקה הוא נקרא אל הדגל ומתייצב אל מול המצלמות כפוליטיקאי לכל דבר ועונה בצורה בהירה, צלולה ועניינית לשאלות המוצגות לו.

בשתי ההזדמנויות שבהן החליטו בש"ס לשלוף את הרב עובדיה יוסף הפוליטיקאי כדי להציל את כבודה של ש"ס, נרעשו מכך ערוצי הטלוויזיה כל-כך, כל אחד בתורו, עד שהעניקו לו זמן חשיפה יוצא דופן באורכו, כמעט ללא עריכה, כאילו מדובר בנאום חגיגי של נשיא אל בני עמו.

הראיון הראשון ניתן לערוץ-1 ב-18 במרץ 1990, ימיה האחרונים של ממשלת האחדות בראשות יצחק שמיר, ימי "התרגיל המסריח", לאחר שחמישה מתוך ששת חברי-הכנסת של ש"ס נמנעו בהצבעת האי-אמון והביאו בכך לנפילת הממשלה.

הראיון הבלעדי שקיבל יגאל גורן, אז הכתב המדיני של ערוץ 1, היה גם תוצר של מזל, אבל בעיקר של הצורך הדחוף של ש"ס להסביר את מהלכיה. באותו בוקר תקף הרב יוסף בחריפות את ממשלת שמיר בדברים שנשא במלון "תמיר" החרדי בירושלים. יגאל גורן שמע את דברי הרב ברדיו בדרכו למערכת. כשהגיע, הסתבר לו שהיתה תקלה במצלמת הטלוויזיה במלון ושום קטע מהמעמד לא צולם. "הרב אמר דברים מאוד חשובים, ולי היה ברור שלא יכול להיות שדבר כזה לא יופיע בערב ב'מבט'", הוא מספר. "הרמתי טלפון לאריה דרעי ואמרתי, 'אל תשאל, קרה לנו אסון'. סיפרתי לו על התקלה. דרעי אמר לי, 'הרב אף פעם לא נתן ראיון יזום'. אמרתי לו, 'בחיים לא ביקשתי ממך שום דבר ואתה יודע שאתה חייב לי לא מעט, אני מבקש ממך בכל לשון של בקשה שתסדר לי ראיון עם הרב עובדיה. רק שיחזור על מה שאמר כבר'. לתדהמתי, אחרי עשר דקות הוא חזר אלי ואמר לי, 'רוץ לבית של הרב'".

בראיון שקיבל גורן תקף הרב יוסף את שמיר במלים קשות אף יותר מאשר במלון, הסביר בפירוט את המהלכים שקדמו להצבעת האי-אמון, והאשים את שמיר כי הוא מעמיד את ישראל בסכנה של מלחמה ובידוד עולמי. הוא הציג באופן חד-משמעי את עמדותיו היוניות, לפיהן פיקוח נפש דוחה מדיניות "אף שעל". 11 וחצי דקות ארך הראיון שפתח את המהדורה ושודר ללא עריכה, זמן חסר תקדים במהדורת חדשות שאורכה שלושים דקות.

הראיון השני ניתן למתי כהן, כתב החרדים של חדשות ערוץ 2, בשיאה של פרשת בר-און (3.2.97). גם כאן התעורר צורך דחוף ביחסי-ציבור, הפעם כדי להציל את תדמיתו של דרעי. ערב לפני כן הודלף לכהן שהוא עומד לקבל למחרת ראיון עם הרב עובדיה יוסף. למחרת בבוקר התקשר אליו הדובר יהודה אבידן וביקש ממנו לעלות לבית הרב בירושלים. בזמן שהכין שאלות, באחד החדרים בבית, נכנס אליו דוד יוסף, בנו של הרב, ודרש לראות את השאלות. כהן סירב, ואז דרש יוסף שהראיון ישודר ללא עריכה כלל. כהן ניסה לסרב, אבל נכנע בסופו של דבר והבטיח שישתדל שלא לערוך את הראיון.

כשהגיע למערכת, התקשר אל בנו של הרב וביקש את רשותו לקצר את הראיון בשתי דקות. הראיון שודר בסופו של דבר כמעט ללא עריכה, פתח את המהדורה ונמשך עשר דקות תמימות. זה היה שירות מצוין לאריה דרעי. הרב יוסף אמר על דרעי: "הוא אהוב שלי", "הארי שבחבורה", "מאז שהכרתי אותו אני הולך איתו יד ביד ורגל ברגל". הוא אישר שהציע את מועמדותו של השופט צבי טל לתפקיד היועץ המשפטי לממשלה, והכחיש את גרסת ערוץ 1 על עסקת "בר-און תמורת חברון". "תמכתי בהסכם חברון ממילא", הוא אמר, "מה זה קשור ליועץ המשפטי?".

מלבד השירות שעשו לש"ס, היו שני הראיונות הללו מרתקים מפני שסיפקו הזדמנות נדירה להציץ אל דמותו האמיתית, ללא צעיפי תיווך, של הרב עובדיה יוסף, ולבחון באופן בלתי אמצעי את מידת בקיאותו במהלכים הפוליטיים ואת מידת שליטתו במפלגתו. הם חשפו איש נחרץ, ממולח ומפוכח המתמצא היטב בחיים הפוליטיים, גם מחוץ למפלגתו. התשובות הישירות והברורות שנתן הרב בסגנונו הייחודי על עמדותיו בשתי הפרשות העידו עד כמה חסר לעיתונות הקשר הישיר עימו בשאר ימות השנה. בכל הנוגע לעמדות הרב עובדיה יוסף, נמצאים הכתבים במצוקת מידע קבועה.

"כשהשיח' יאסין השתחרר מהכלא, עטו עליו עיתונאים ישראלים כדי להשיג, בכל מיני תעלולים, ראיון אתו. אז השיח' יאסין נגיש והרב יוסף לא?"

לדעת דוד לנדאו, אשמים הכתבים במצב: "העיתונאים חינכו את הרב עובדיה יוסף במשך השנים שהוא יכול ליהנות מכל העולמות: גם להקים תנועה פוליטית וגם לא להתראיין ולהיחשף בפני עיתונאים. במשך השנים הם הוכיחו לראשי תנועת ש"ס שהם יסקרו אותם גם אם הם ישלחו את המסר על-ידי עושי דברו של הרב יוסף. הם החליטו לתת למגזר הזה הנחה שהם לא נותנים לשום מגזר אחר. הם לא נותנים הנחה כזאת לחמאס! כשהשיח' יאסין השתחרר מהכלא, עטו עליו עיתונאים ישראלים כדי להשיג, בכל מיני תעלולים, ראיון אתו. אז השיח' יאסין נגיש והרב יוסף לא? זה לא מתקבל על הדעת. אבל דעתם של העיתונאים ושל הצרכנים טומטמה לגמרי, ואנחנו כבר מקבלים את זה כאילו שזה ככה. זה לא ככה".

מי שיוצא נשכר ממדיניות "ההרעבה" התקשורתית הזאת היא, כמובן, תנועת ש"ס. מיעוט התבטאויותיו של הרב בתקשורת קשר לו הילה של קדושה ומסתורין, לא רק בקרב מאמיניו, אלא גם בין הצופים החילונים. בכלי התקשורת יש צמא כה גדול למידע השמור רק עימו, שכל ערוץ או עיתון יאמר מיד "הן" לראיון איתו, בכל מקום וזמן, וכמעט בכל תנאי. וכמובן, מיעוט החשיפה מאפשר לש"ס ליצור ערפל סביב עמדותיו של הרב בשאלות מכריעות, ובכך להרוויח מכל הכיוונים.

מימין: דוד לוי, עובדיה יוסף, בנימין נתניהו, אהוד אולמרט ואריה דרעי, בביתו של הרב, 4.4.1996 (צילום: פלאש 90)

הדוגמה הבולטת ביותר היא שאלת המועמד לראשות הממשלה: על מי ימליץ הרב? אי-יכולתם של העיתונאים להציג לרב את השאלה ולקבל תשובה כלשהי, גם אם מתחמקת, מאפשרת לש"ס "למשוך" את המתח עד הרגע האחרון ולשפר את עמדת המיקוח שלה - כאילו מוצא פיו של הרב, ימים ספורים לפני הבחירות, הוא-הוא הקלף שיכריע את הבחירות בישראל.

הכתבים לענייני המפלגות הדתיות מודים כי כללי המשחק של ש"ס הם בעייתיים, אבל הם התרגלו לקבל אותם ללא ערעור, מחוסר ברירה. שחר אילן, כתב החרדים של "הארץ": "איך אפשר להכריח מישהו להתראיין? לכאורה, אם הוא לא מתראיין, אמור הבוחר להעניש אותו בקלפי. במקרה של הרב עובדיה יוסף, הבוחרים שלו סבורים שאין עם זה שום בעיה".

מצב העניינים הזה מסביר את ההתרחשות המוזרה שאירעה בביתו של אריה דרעי ביום שבו ניתנה הכרעת-הדין בתיקו. כמה כללים עיתונאיים מקובלים נשברו באותו יום, עוד לפני שפתח הרב עובדיה יוסף את פיו ואמר, "אל תענה לו, זה עוין".

מסיבת העיתונאים כונסה, ללא שום הצדקה אמיתית, בביתו של אריה דרעי. זאת בניגוד להנחיות אגודת-העיתונאים ולנורמה המקובלת. ניצן חן: "דרעי החליט על הלוקיישן, הוא היה הסיפור העיתונאי המרכזי באותו יום, ולכן לא השקענו הרבה מחשבה במיקום של מסיבת העיתונאים. מבחינתי, אם אני מקבל את האיש המרכזי של אותו יום בשידור חי ב-8.00 בערב, אין מקום להתחיל להתלבט על המיקום של המסיבה".

יגאל גורן חושב שהיתה זו טעות חמורה: "מה פתאום עושים מסיבת עיתונאים בסלון של אריה דרעי ושני הערוצים מסכימים לזה? מה קרה? מה, הוא חולה? הוא לא יכול לצאת מהבית? שיבוא לבית-אגרון או לבית-סוקולוב. העיתונאים היו צריכים להגיד לאריה דרעי איפה לעשות את זה, לא הוא להם! עצם זה שעושים מסיבה בביתו של אדם כבר יוצר מצב שבו הכתבים הם אורחים של המזמין. לעיתונאי אסור להיכנס לסיטואציה כזו. הם אורחים, הם צריכים להיות מנומסים, הם לא יכולים לשאול שאלות פרובוקטיביות. האדם הזה הורשע בגניבה באותו בוקר!".

מלבד המיקום החריג, הצטופפה בסלון של דרעי חבורה של אוהדי ש"ס שהיסתה את קולות הכתבים ואת דבריו המביכים של הרב עובדיה יוסף במחיאות כפיים ובשירים לכבוד אריה דרעי. בסופה של אותה מסיבה הם גם היו אלה שירקו את היריקה האחרונה בפרצופם של העיתונאים כאשר כיסו בידיהם את המצלמות וניתקו באלימות את כבליהן.

הנחיה שהוציאה לאחרונה אגודת-העיתונאים אוסרת על השתתפות אוהדים ותומכים במסיבות עיתונאים, לאחר כמה מקרים שהפכו להפגנת תמיכה קולניות במועמד, למשל מסיבת העיתונאים שערך אביגדור ליברמן.

אבל במסיבת-העיתונאים בביתו של דרעי איש לא חשב לדרוש מהאוהדים לצאת, ולאחריה נאלם קולה של אגודת-העיתונאים ושום מחאה לא הועברה לש"ס. מסתבר שגם בבית-סוקולוב חושבים שלא ניתן לקרוא תיגר על כללי המשחק שקבעו אריה דרעי והרב עובדיה יוסף.

אריה אבנרי, יו"ר איגוד העיתונאים הארצי: "יש לנו בעיה לקרוא לכלי התקשורת להחרים אדם מסוים. במצב הנוכחי, במצב של ריבוי כלי-תקשורת ותחרות, אנחנו יכולים לכפות על עיתונאי לא לסקר את ש"ס? נניח שהיינו אומרים להחרים את עובדיה יוסף, האם העיתונאים היו נענים לזה? כל מה שאנחנו יכולים לעשות זה למחות. התלבטנו והחלטנו להסתפק בהנחיה שאם יש החרמה של עיתונאי מסוים, כל העיתונאים יפרשו מהמסיבה. אני חושב שהיה צריך להגיב בצורה יותר חריפה ולשלוח מחאה לרב עובדיה יוסף או לדרעי, אבל לצערי אנחנו נמצאים במציאות כזו, שמחאה כזו לא עוזרת. עיתונאים היום לא מוכנים להיענות לאתגר של החרמה, ואני מצר על כך".

דוד לנדאו חושב שצעד כזה הוא אפשרי והכרחי כדי לשפר את מעמדם של הכתבים ולאפשר סיקור חופשי ונאות של הרב עובדיה יוסף: "אם כתב אחד היה אומר למאכערים שחוצצים בינו לבין הרב, 'התנועה שלכם לא עולה יותר אצלי לשידור, אלא אם כן אתם מסדרים לי שיחה בארבע עיניים, אפילו לא לפרסום, עם האיש שאני מסקר מדי יום ומסביר את מניעיו'. הכתב צריך להגיד שהוא לא יכול להמשיך בשקר כזה מול ציבור הצרכנים שלו, ולכן הוא מפסיק את הסיקור. היה לוקח 24 שעות עד שהכתב היה מוכנס אחר כבוד אל הקודש פנימה והיה יושב מול אותה הדרת קודש. אני מכיר היטב את היהדות החרדית, ואני קובע זאת בביטחון. יתייחסו אליך כמו שאתה תתייחס לעצמך. אם אתה מקבל תנאי משחק שלא היית מוכן לקבל בשום מקום אחר, יתייחסו אליך בהתאם: ילעיטו אותך בהבלים וישתמשו בך הרבה יותר מאשר לו יכולת להגיע אל המקור המרכזי ולעשות את ההערכה לעצמך".

יגאל גורן: "ש"ס יצרה מציאות שבה היא מחזיקה את המקל משני קצותיו: גם הופכים את הרב לדמות תורנית, והוא גם פוליטיקאי שלא מתראיין. מאז ועד היום לא קם אף עיתונאי שבא לאריה דרעי ואמר לו, תשמע, חביבי, אם אתה לא נותן לראיין את הרב עובדיה יוסף, גם אתם לא תדברו. צריך לעשות את זה, ואפשר להגיע לראיון כזה בקלות יחסית. אתה צריך להיות מחויב לשליחות העיתונאית, ובאותה מסיבת עיתונאים אנחנו צפינו בפשיטת-רגל עיתונאית".

הרב עובדיה יוסף, 13.9.2009 (צילום: אביר סולטן)

אלא שלכתבים המסקרים כיום את ש"ס, ההמלצות האלו נראות בלתי מציאותיות. התחרות בין כלי התקשורת מחייבת כל אחד מהם לדאוג לענייניו. שלומי צזנה, הכתב לענייני חרדים של "מעריב": "להציב אולטימטום זה נראה לי דבר בלתי אפשרי. זה לדבר במושגים אחרים. זה נראה לי לא אחראי, זה רב שמנהיג תנועה, והוא לא מעוניין להתראיין. מי שיעשה דבר כזה לא מבין את השפה שמדברים שם".

רמי חזות, כתב החרדים של "ידיעות אחרונות": "התחום הזה שונה מתחומים אחרים, ומעבר למה שנעשה, אין מה לעשות. הוא פשוט לא מתראיין, אלא אם כן לש"ס יש אינטרס שהוא ידבר. לעשות חרם זה דבר בלתי אפשרי, בוודאי בזמן מערכת בחירות".

"האיש הזה, חלק מהשקפת עולמו זה לא להתראיין, וזה עובד טוב מבחינתו. הוא לא חייב לנו כלום, רק לבוחרים שלו"

שחר אילן: "אין ביכולתם של העיתונאים שמחויבים לספק חומרים למערכת להחליט על חרם על אובייקט הסיקור שלהם. האיש הזה, חלק מהשקפת עולמו זה לא להתראיין, וזה עובד טוב מבחינתו. הוא לא חייב לנו כלום, רק לבוחרים שלו. חוץ מזה, האנשים האלה רגילים שיפנו אליהם בכבוד, בהתרפסות, ושלא יתווכחו איתם, ושום עיתונאי שמכבד את עצמו לא יכול להשלים עם זה, ומה קורה כשהוא מנסה למלא את תפקידו - ראינו במסיבת העיתונאים".

דווקא ניצן חן, שהלך לעשות סולחה עם הרב, נמלא כעת רוח קרב. לאחר מסיבת העיתונאים, הוא מספר, שוחחו הכתבים ביניהם והחליטו להקים תא כתבי דתות שידאג לאינטרסים המשותפים שלהם.

"מסיבת עיתונאים כמו שעשה דרעי לא תהיה יותר, כי אנחנו לא נסכים. הבנו שהכוח שלנו הוא באיחוד שלנו. עד עכשיו הם (אנשי ש"ס) שיחקו מאוד על הקטע של התחרות. אם מישהו נתן עליהם ידיעה לא חיובית, מיד היתה פעולת תגמול של ראיון לערוץ המתחרה. הפכנו כלי לשימוש מניפולטיבי. אחרי מסיבת העיתונאים הזאת נפל לנו האסימון, אצלי, ולפחות ביני לבין מתי (מתי כהן; ע.ב.) יש תיאום ראשוני, ומניפולציה כזאת לא תהיה יותר. לא נאיים בסנקציה אם לא נקבל בתמורה ראיון עם הרב עובדיה, אבל בהחלט יכול להיות מצב שנבהיר שכדי שהדיווח העיתונאי שלנו על ש"ס יהיה אמין ומדויק, אנחנו דורשים ראיון עם הרב עובדיה או לפחות שיחה לרקע, בלי מצלמה. אני מאמין שילכו לקראתנו בעניין הזה".

דובר ש"ס, יצחק סודרי, אמר בתגובה שדלתה של התנועה פתוחה לתקשורת ולציבור. בכנסת יש לסיעת ש"ס מזכיר שגם מגיב לעיתונאים. לשרים ולסגני השרים של ש"ס יש דוברים משלהם. כך הדבר באירגונים הגדולים המסונפים לש"ס. סודרי ציין כי לקראת הבחירות הוקם מטה הסברה כדי לשרת את כלי התקשורת. אריה דרעי מופיע בכנסת, באירועים פומביים, ובתוכניות בטלוויזיה ואפשר לשמוע את עמדותיו ותגובותיו בכל נושא - כך שאין סיבה לטעון שש"ס חסומה לעיתונאים. באשר להרחקתו של הרב עובדיה יוסף מהתקשורת, אומר הדובר שהרב, כמנהיג רוחני עולמי, אינו מגיב לעיתונאים וכך ימשיך להיות. הרב, לשיטתו, מעביר לתלמידיו, ולציבור הרחב, את מסריו, דעותיו, ברכותיו ופסיקותיו באמצעות שיעוריו. שליחיו הפוליטיקאים הם שמגיבים לכלי התקשורת.

ענת באלינט היא סטודנטית לתואר שני בפסיכולוגיה

"צדקנו כשנשארנו במסיבת-העיתונאים"

לאחר שנקטע השידור החי מביתו של אריה דרעי בשני ערוצי הטלוויזיה, נשארו העיתונאים במקום. כתבי הרדיו, בתחילה קול-ישראל ואחר-כך גם גלי-צה"ל, ערכו ראיון חי עם אריה דרעי. ניצן חן אף הוא נשאר, בין השאר כי חשש לרדת אל המוני פעילי ש"ס שהתגודדו למטה. האם העיתונאים היו צריכים להפגין חזית אחידה ולעזוב ביחד את המקום לאחר שהרב עובדיה יוסף ציווה על ניצן חן "לצאת בחוץ"?

רוב הכתבים שהיו במקום חושבים כי האירוע היה חשוב מכדי לקום וללכת. ניצן חן דווקא היה מצפה לסולידריות.

דני זקן, קול-ישראל: "היה חשוב לשמוע מה יש לאריה דרעי להגיד באותו יום ולהציג לו שאלות, ולכן לא היינו צריכים לעזוב, לחלוטין לא. אחרי שהטלוויזיות הפסיקו לשדר, דרעי התקדם לעברנו, והיה לי ראיון בלעדי איתו במשך כמעט חצי שעה. עם ישראל היה צריך לשמוע אותו עונה לשאלות קשות. אם העיתונאים היו נמצאים בסכנה אישית, או אם היו מוציאים את ניצן חן בכוח מהמקום, אז כולם היו צריכים לקום וללכת, אבל זה לא היה כך".

נדב אייל, גלי-צה"ל: "הפעילים ניתקו את כתבי הטלוויזיה ואנחנו המשכנו לשדר, כי זה הפך לאירוע חדשותי בפני עצמו. אני לא חושב שהיינו צריכים לעזוב. הדרך הנכונה ביותר להמחיש את העוינות כלפי הכתבים היתה להמשיך בשידור. המטרה שלהם היתה להפסיק את המסיבה, ואנחנו לא יצאנו. אריה דרעי הראה לי את הדלת בשידור חי. זו היתה הדרך הנכונה להראות עד כמה האירוע הזה מביך לש"ס. הרב שלהם הפך מרם ונשגב לדלת העם. מבחינה זו, זה היה שירות לציבור".

שלומי צזנה, "מעריב": "הדבר הנכון היה להישאר ודווקא להמשיך את המסיבה. כולם היו צריכים להמשיך לשאול שאלות, להקשות ולחקור. גם אם הרב עובדיה יוסף אומר שנגמרה מסיבת העיתונאים וגם אם הטלוויזיות הפסיקו לשדר בחי, העיתונאים מהרדיו ומהעיתונים היו צריכים להמשיך ללחוץ, כי לדעתי הרב עובדיה יוסף היה ממשיך לדבר ואולי היינו מקבלים ממנו תשובות ארוכות יותר עם חומר טוב. אם הוא לא היה מדבר, אז לפחות אריה דרעי. מה, בגלל שהם אמרו אז נגמרה מסיבת-העיתונאים?".

צבי אלוש, "ידיעות אחרונות": "באופן עקרוני, כשמתפרצים על אחד הכתבים במהלך מסיבת עיתונאים, הדבר הנכון לעשות הוא לקום וללכת. אבל בבית של דרעי הכל קרה בשניות, וממילא המסיבה לא נמשכה בסופו של דבר. נשארתי במקום כי ראיתי שמתפתחת דרמה עם ניצן חן, שהסתיימה בסולחה. ניצן חן בעצמו לא עזב, אז מה היו אמורים לעשות השאר? באופן עקרוני, כתבים צריכים להגיב על התפרצויות מהסוג הזה ופשוט לעזוב את המסיבה".

ניצן חן, ערוץ 1: "אם היתה אחווה בין הקולגות, בהחלט הייתי מצפה שכולם יקומו וילכו, אבל אין אחווה כזו. אין כמעט תקדים לזה שכתוצאה מהחרמה של כתב, שאר העיתונאים יישרו קו וקמו ועזבו, זה פשוט לא קורה. זה, לצערנו, המקצוע".

גליון 20, מאי 1999