יש לי הצעה לסדר, אם יורשה לי: איפה כתוב שכל פליטה של הרב עובדיה יוסף חייבת להפוך לנושא הממלא זמן אוויר ושטחי נייר גדולים? אולי הגיע הזמן לשבור את הדפוס הקבוע של דרשת מוצאי שבת בבית-הכנסת של היזדים, שמעוררת גלי התמוגגות אצל כל מי שמצליח להבין את הדברים בלי כתוביות, ומועברת גם מחוץ לבית-הכנסת על-ידי מצלמות ומשדר לווייניים. על דרך קבלת הדברים בבתי המנויים המחוברים לרשת אין לנו דיווחים מהימנים. יש להניח שהם מתקבלים בקריאות התפעלות ומחיאות כפיים. משם המסלול קבוע. קלטת מגיעה לידי כתבים, הופכת לכותרת בבוקר, ומשם הדרך סלולה ובטוחה ללקסיקון הפוליטי. גם המסלול של המושג הזה קבוע – דיון מורחב בשידורי הבוקר של הרדיו, בתוכניות האקטואליה של הטלוויזיה אחר-הצהריים ובערב, עד למאמר הדעות והפרשנות בימים הבאים: למה התכוון הרב ולמה, הבורות הידועה של החילונים בשפת הקודש והדימויים שלה, שעיקרה מעולם החי משום-מה, ובמחשבתו העמוקה מני ים של המרן הגאון, וגם התגובות המוכרות והצפויות של אבירי החילוניות ושונאי החרדים, וחוזר חלילה עד לקלטת הבאה.

התגובה הפבלובית הזאת בולטת במיוחד כשמופיעה המלה "שואה", שגם לה יש מסלול קבוע של דיונים ורשימה אחידה של מגיבים – טומי לפיד-אבנר שלו-יהודה באואר-הרב לאו-נציג של ארגוני הניצולים, ואיך אפשר בלי הטלפון לסניף של עמך לשמוע את התגובות הנפשיות של הניצולים ובני הדור השני והדור השלישי. גם אוצר הדימויים והמונחים שמציינים את הדיון הזה קבוע ומוכר, ומאבד את כוח הצמרור שלו מרוב שימוש.

כל מי שמנסה לפרוץ את הדפוס הקבוע הזה ולהחליט, למשל, להסתפק בדיווח חדשותי יבש על אירוע שהתרחש, ולהימנע מהתעמקות ומסיבוכי דיונים ופרשנויות אין קץ; מי שנקעה נפשו ויש לו עניינים אחרים לדון בהן, ונמאס כבר לשמוע את הביטויים השחוקים והטיעונים העייפים, מוצא את עצמו נשאב חזרה היישר לתוך המערבולת ומגייס עוד היסטוריון ועוד פרשן לענייני העולם החרדי האשכנזי והמזרחי, וכמובן, הפרשנויות הפוליטיות על ש"ס ומקומה במערכת בין קואליציה לאופוזיציה. ומדברים, איך לא, על אחדות עמישראל בזמנים הקשים האלה, עד שלא רק הנפש נוקעת.

אם יבקש העורך/השדר/בעל הטור לחמוק מהשגרה הצפויה והמייגעת הזאת ולדלג עליה, משום שאין שום סיכוי לשמוע טיעון חדש ומרענן ומרחיב דעת ומשכיל, יאמרו עליו שנושא השואה לא יקר מספיק ללבו, שלבו גס, שהוא לא מספיק ממלכתי, וימצא עצמו נדרש לגייס את הביוגרפיה האישית שלו כדי להתנצל ולהוכיח שהוא לא כזה. וחוץ מזה, השולחן מכוסה בערימות פתקים של אנשים שמבקשים להגיב ולומר דברים חריפים וקשים מאוד, שבוודאי יהפכו למטבעות לשון. אז במקום לחשוב ולחפור ולחפש נושאים לדיון בעונת מלפפונים חמה, מוטב כבר להתמסר ולמחזר את הנושאים השחוקים ולחזור הביתה בשלום. כך מוליד צירוף של בורות וקיבעון מחשבתי ויכוחים פסבדו-היסטוריים, שבהם חוזרים על קלישאות שטוחות ואין שום סיכוי לבירור יסודי ועמוק של סוגיות. הרי בירור כזה, בייחוד בנושא מורכב וכאוב כל-כך כמו השואה והגורמים לה, מחייב ידע נרחב, משפטים ארוכים ומורכבים והסתייגויות והתניות לרוב, שמקומם לא יכירם בתקשורת, בוודאי לא בחודשי הקיץ, הנחשבים לחודשים שבהם ניתנת הכרה ממלכתית לטמטום.
אז אולי הגיע הזמן לשבור את הכלים, לכל הכיוונים. להתעלם מדברי הרב ונושאי הבשורה שלו. לא לבקש תרגום והבהרות, אלא להשאיר אותם בתחומי בית-הכנסת של היזדים ומנויי הלוויין שלו. נראה מה זה יעשה לרייטינג של המנהיג הפוליטי הדגול, ונבדוק האומנם אין לו שום עניין במה שחושבים עליו מחוץ למעגל החסידים. נראה גם מה יעשו העיתונאים בשפע הזמן והמרחב שיינתן להם, ובאילו נושאים ורעיונות הם ימלאו אותם. אולי נגלה את מה שכולנו כבר יודעים, שבינינו, יכולתה המיתולוגית של התקשורת לעצב את סדר-היום הציבורי ולהעלות נושאים לדיון היא בדיוק כזו – מיתולוגית, היינו מתחום המיתוס. ויותר משהיא מעצבת, היא נגררת ונסחפת במסלול שלא תמיד יש לה שליטה עליו.

דבר אחד ברור: השיח הציבורי, הלאומי הגדול, המאחד, הנפלא, השמימי לא יינזק מהפסקת ערוץ התקשורת הפתלתול הזה, כי ממילא השיח הזה לא מתקיים כבר מזמן. רק מראית עין ואוזן מתקיימת, וחילופי מהלומות מילוליות ריקות ומושחזות, המכוונות אל תוך המחנה ולא אל המחנה האחר. מוטב, מטעמי יושר ועשיית צדק עם עצמנו, להודות בכך ולהרפות.

גיליון 28, ספטמבר 2000

תגובה: התגייסות עצמית / אוריאל בן-עמי

חבל. חבל מאוד. כרמית גיא מבקשת להחזיר אותנו לימים רעים, שכבר חלפו בעיתונות. ימים של עיתונות מגויסת שנכשלה ונסגרה, בלי דין וחשבון ציבורי ובלי חשבון-נפש מקצועי-פומבי, שנראה כמתחייב למי שחופש העיתונות יקר בעיניו.
ימים שאפיינו בחלקם את טרור המחשבה שאהרון מגד דיבר עליו, בנוסח "אם אתה לא לגמרי אתנו, אז אתה נגדנו".

אותה מגויסות שקברה את "דבר" ואת "על המשמר" – בגלל הקולקטיביות הרעיונית והבלתי סובלנית – חייבת הרי לפעול שוב כבומרנג. זה טבעה של כל התגייסות עיתונאית בלתי מתואמת: יישור קו עם איזה בון-טון אופנתי וכריזמטי, המחבל בביקורת התבונה הטהורה הבסיסית שכל עיתונאי מחויב לה עם עצמו.

התגייסות שכזו מבטיחה למתגייסים מקום רע וצפוי באמצע. היא תחיש את סכנת קבורתם של אחרוני העיתונאים שטרם הסבו עצמם לבדרנים, והמקצוע עדיין בנפשם.

הצדק, כידוע גם בעיתונות, נתון לבעלי המאה ששולטים בבעלי הדעה בצורה מעודנת יותר או פחות.

עקבתי במהלך השנים האלה אחר עיתונאים בכירים שמעמדם נשמר לכאורה; קוראיהם לא ידעו עד כמה הוא נזיל. עד כמה הוא נתון, לעתים, לגחמות העורך שניסה לגייסם לרצונותיו, ולאו דווקא משיקולים מקצועיים.
ודווקא משום כך, מצליחה כרמית גיא להדאיג במאמרה "נקעה נפשנו" ("העין השביעית", גיליון 28), ובסכנות שבדבריה, אולי מבלי משים, לחופש העיתונות. נכון שסיקור גידופיו של הרב עובדיה יוסף יצר ריטואל קבוע וצפוי של הזדעקויות ותגובות-נגד, מצד "אבירי החילוניות ושונאי החרדים, וחוזר חלילה עד לקלטת הבאה", כפי שכותבת גיא. לכאורה, ריטואל ללא תכלית. אך מה פשר הדבר "להתעלם מדברי הרב ונושאי הבשורה שלו, לא לבקש תרגום והבהרות, אלא להשאיר אותם בתחומי בית-הכנסת של היזדים ומנויי הלוויין", כפי שהיא ממשיכה וכותבת?

האם ניתן להתעלם מהאיש הקובע היום מי יהיה ראש הממשלה בישראל – ואולי הוא בעצמו ראש הממשלה בפועל – למגינת לבם של רבים מאתנו? האם גידופיו של מי ששולט ב-17 ח"כים, הסרים למרותו כמריונטות ומייצגים מאות אלפי בוחרים, הצופים בו בלוויין, הם עניין מקומי, שולי, שאינו ראוי לסיקור?

האם הפריבילגיה הזו, של עיתונאים בכירים, לקבוע את סדר-היום הציבורי – גם תוך כדי צנזורה מטעמי אנינות, או מטעמים פוליטיים – צריכה להישאר בתוקף?

האם כרמית גיא, עיתונאית בעלת מוניטין, תוכל להמשיך בתפקידה גם אם ש"ס או הליכוד ישלטו ברשות-השידור הממלכתית שבה היא עובדת? ואם יערפו את ראשה, האם יישמר לה פתחון הפה כנגד רודפיה וסותמי פיה? האם זכותם להתעלם ממנה תהיה פחותה מזו שלה להתעלם מהם היום?

עיתונאים בעלי הישגים הם מעין חיילי קומנדו אינדיבידואליסטים ובודדים. הם יכולים, לכל היותר, להתגייס למצפונם האישי ומקצועי. או כך לפחות זה צריך להיות. אף אחד אחר, גם לא איגוד מקצועי כלשהו, לא ישכב למענם על הגדר. במאבקם מול העורך או המו"ל הם יהיו, בסופו של דבר, תמיד לבד – עם הסיכוי להשפיע ועם הסיכון שיצרו את צעדיהם.

יש כאן פרדוקס: עורכים ומו"לים מתקשים יותר להיאבק בעיתונאים דעתנים אחד לאחד, מאשר כשהם ביחד. המתח והמרחק הזה שביניהם, ההתחשבות וההתשה ההדדית הם סוד כוחה של עיתונות במיטבה.

העיתונאים, להבדיל מבעלי אינטרסים אחרים בסיפור שלהם, מחויבים לקריטריונים המקצועיים בלבד. אם יתגייסו מרצונם לעבוד בעדר, יפסידו את עולמם, ביחד ולחוד. אם יבחרו בפטרונות בין טוב לרע, בשם איזו "נאורות קולקטיבית",יהיה אפשר להובילם ביתר קלות כצאן למו"ל – ולהחליפם בצמיתים נוחים יותר.

האבסורד במצב הזה יהיה שהמו"ל יטען כנגדם, בצדק, שמעלו בתפקידם המקצועי, אך ינצל את המצב בעצמו להמשך המעילה לצרכיו או נוחותו האישיים.

לפני יותר מעשר שנים, לפני שהתחלתי לעבוד ככתב לענייני המתנחלים, התלבטתי קשות בסיקורו של הרב לוינגר, שראיתי בו ובמעשיו סכנה גדולה לדמוקרטיה בישראל. הלכתי להיוועץ עם עורך ועיתונאי בכיר שהדף את התלבטותי על הסף, באמצעות דוגמה שהביא: ויליאם שיירר, שכתב את "עלייתו ונפילתו של הרייך השלישי" – להבדיל הבדלות רבות – ראיין וסיקר לשם כך את היטלר ומעשיו, בלי שום הזדהות כמובן. עיתונאי איננו יכול אפוא לבחור לעצמו את המציאות או להימנע מלסקר את אלה שאינם מוצאים חן בעיניו.

ההפך הוא הנכון: מבחנו האמיתי של העיתונאי איננו להתעלם, אלא לסקר ולבקר בהוגנות את נשוא הסיקור, להעז לפגוש אותו שוב למחרת היום – ולהתעמת אתו, פנים אל פנים, לנוכח העובדות הלא מחמיאות והביקורת שפרסם עליו. ואפילו להיות חשוף לאיומים ולהתנכלויות מצד חלק מהמסוקרים. גם זה חלק בלתי נמנע, לעתים, של התפקיד.
ודווקא משום שנקעה נפשנו, חובה לפרסם ולהתריע.

האזרחים יוכלו להגן על עצמם בעקבות אזהרות התקשורת מפני סכנות לדמוקרטיה. העיתונאים, במציאות עכורה שכזאת, יתגייסו לפרסם כל דבר הפוגע בשלום הציבור רק לא לסתימת פיות או לצנזורה עצמית משיקולים פטרוניים ופוליטיים.

הכותב הוא מרצה ויועץ תקשורת

גיליון 29, נובמבר 2000