התקשורת הישראלית יודעת להזדעזע כשפניה של אישה נמחקות משלט. אבל כשהיא מגיעה לסקר את החברה החרדית ומפנה שוב ושוב את המיקרופון לגברים, היא מתקשה לזהות את ההדרה שהיא עצמה מבצעת.
יש סוג של הדרת נשים שקל מאוד לזהות. מישהו משחית בשחור שלט חוצות ועליו תמונת אישה, פנים נמחקות מפרסום, והכותרות מגיעות מיד. ובצדק. התקשורת הישראלית יודעת להצביע על התופעה ולשאול מה היא אומרת על מקומן של נשים בחברה החרדית.
אבל יש גם הדרה שלא משאירה סימני מחיקה. אפשר להגיע לרחובות בני-ברק כדי לברר מה החרדים חושבים, לדבר עם שורה של גברים ולחזור למערכת עם כתבה שלמה. הנשים שהיו שם כל הזמן פשוט אינן חלק מהאייטם.
לא צריך למחוק אישה מהתמונה כדי להעלים אותה. מספיק להשאיר אותה בפריים ולהעביר את המיקרופון לגבר שלידה.
בכתבה של אלי הירשמן בחדשות 12 על המבוכה הפוליטית והתסכול ברחוב החרדי בבני ברק, נשים נראו ברקע, אבל את דעתן לא שמענו. הפעם היחידה שבה נשים חרדיות נכנסו לדיון הייתה בהקשר של טענות להטרדות מיניות מצד אדם הקשור לאחת המפלגות החדשות. את עמדתן הפוליטית, כבוחרות שיש טעם לשאול מה הן חושבות, לא שמענו.
בכתבה של שאול אמסטרדמסקי נשים קיבלו קול, אך גם שם ספרנו שישה גברים ושתי נשים. שתי כתבות אינן מחקר, אבל הן ממחישות הרגל שאנחנו פוגשות שוב ושוב: כשמערכת תקשורת מבקשת להבין "מה קורה אצל החרדים?", נקודת המוצא שלה היא כמעט תמיד גברית מאוד.
בחלקים מהתקשורת החרדית ההיעלמות עמוקה בהרבה. נשים אינן מופיעות בתצלומים, לעיתים גם לא באיורים, ובחלק מהפרסומים כותבות מזוהות בראשי תיבות בלבד. אנחנו יכולות להיות הקוראות, הכותבות, העובדות והמפרנסות, ובכל זאת כמעט לא להיראות.
אפשר היה לצפות שבתקשורת הכללית הדלת תהיה פתוחה יותר. אלא שגם שם אנחנו פוגשות את התוצאה של אותה היעלמות: בבית מוחקים אותנו, ובחוץ רגילים לכך שאנחנו חסרות.
יש הבדל בין לבחון את עמדותיה של אישה לבין להעמיד לבחינה את זכותה להשמיע אותן
וכשאישה כבר נכנסת לדיון הציבורי, לא פעם היא נדרשת להסביר קודם את עצם נוכחותה. בריאיון שלי (פייני סוקניק), למשה מנס ב"כיכר השבת", הוא סיפר בשידור שבטרם נפגשנו אמרו לו שמדובר ב"נשים ממורמרות, גרושות ובעייתיות", ושאלו אותו "למה בכלל לתת לזה מקום?". עוד לפני שהתווכחנו על רעיונות, כבר היה צורך להתמודד עם השאלה מה לא בסדר בנשים שמשמיעות את קולם.
לריאיון של יעקב גרודקה עם ד"ר נחומי יפה ברדיו קול-ברמה נבחרה הכותרת: "מי האדמו"ר שיגרום למתמודדת במפלגה החרדית לפרוש מהריצה לכנסת?". בריאיון נשאלו גם שאלות על גיוס ומדיניות, אבל הבחירה העריכתית הייתה להבליט דווקא את השאלה איזה גבר יוכל לגרום למועמדת לחזור בה.
אנחנו לא מבקשות ראיונות נוחים. תשאלו שאלות קשות, תאתגרו, תבדקו מספרים ותחשפו סתירות. מי שמבקשת כוח ציבורי צריכה לעמוד בביקורת ציבורית. אבל יש הבדל בין לבחון את עמדותיה של אישה לבין להעמיד לבחינה את זכותה להשמיע אותן.
התקשורת הכללית אינה מחויבת לכללים של העיתונות החרדית. ובכל זאת, כשהיא מחפשת רבנים, פוליטיקאים, עסקנים ופרשנים שיסבירו לה "מה החרדים חושבים", היא משעתקת לעיתים קרובות את אותה מפת כוח. הגבר החרדי נעשה ברירת המחדל של "החרדי". כדי להזמין אישה חרדית צריך, כנראה, סיבה מיוחדת.
הגבר החרדי יכול לדבר על פוליטיקה, כלכלה, חינוך, גיוס ויחסי דת ומדינה. האשה החרדית מוזמנת לדבר על "נשים חרדיות". הוא מומחה לחברה החרדית, היא מומחית לחוויה הנשית שלה. גבר חרדי רשאי לייצג ציבור. אישה חרדית נדרשת שוב ושוב לייצג את המגדר שלה.
הדפוס הזה אינו מסתכם בבחירת מרואיינים לכתבת רחוב. הוא ניכר גם בבמות הקבועות. את התוכנית "שחור לבן" בערוץ הכנסת הגישו העיתונאים החרדים אבי בלום ומשה גלסנר. בכאן רשת ב' קיבלו יוסי אליטוב ואריה ארליך במה קבועה לפרשנות ולאקטואליה. אלה מקומות שבהם עיתונאים חרדים יכולים לצבור לאורך זמן קהל, אמון ומעמד. השאלה היא אילו הזדמנויות מקבילות ניתנות לנשים חרדיות.
"קשה למצוא" לא יכולה להיות תשובה קבועה. העבודה העיתונאית כוללת גם חיפוש אחר קולות שאינם כבר ברשימת אנשי הקשר
הפער הזה מורגש במיוחד ברגעים שבהם מתקבלת החלטה פוליטית שנוגעת לחיי נשים חרדיות. כשצריך תגובה מהירה, במערכת כבר מכירים את הפרשן החרדי שעלה לשידור אתמול ובשבוע שעבר. יש לו מספר טלפון, יש לו תואר מתחת לשם, ויש מי שסומך עליו שיסביר מה הציבור חושב. אישה חרדית שעוסקת באותו נושא שנים יכולה לדעת יותר ממנו על השלכות ההחלטה, אבל כדי לשמוע אותה צריך קודם למצוא אותה, להכיר אותה ולהשתכנע שגם היא כתובת. לרוב, האייטם כבר יסתיים לפני שזה יקרה.
כיסא קבוע באולפן הוא הרבה יותר מזמן שידור. מי שמופיע נעשה מוכר, מי שמוכר מוזמן שוב, ומי שמוזמן שוב הופך לכתובת הטבעית לשאלות על הציבור שלו. כך התקשורת בונה את מאגר הסמכות שאליו תחזור באייטם הבא. וכשאישה מבקשת להיכנס לזירה הציבורית, שואלים: מי היא בכלל? למה שנקשיב לה? אף אחד לא מכיר אותה.
איך יכירו אותה אם כמעט לא ניתנה לה הזדמנות להישמע?
יש קושי אמיתי למצוא נשים חרדיות שמוכנות להתראיין. חשיפה יכולה לגבות מחיר חברתי, ובתחומים מסוימים, מספר הנשים הפעילות בפומבי קטן עוד יותר. אבל "קשה למצוא" לא יכולה להיות תשובה קבועה. העבודה העיתונאית כוללת גם חיפוש אחר קולות שאינם כבר ברשימת אנשי הקשר.
כשאנחנו פונות למערכות ושואלות איפה הנשים, אנחנו שומעות לעיתים קרובות: "אין", "לא מצאנו", "הן לא רוצות". לכן הכנו רשימה מסודרת של נשים חרדיות שאפשר לפנות אליהן. נשים שמוכנות להתראיין ושיש להן מה לומר. כן, הגענו למצב שבו אנחנו צריכות לספק לתקשורת שמות כדי להוכיח שנשים חרדיות קיימות.
יש בינינו מנהלות, חוקרות, יזמיות, נשות חינוך וטיפול ופעילות ציבור. נשים שמכירות מקרוב את שוק העבודה, מערכת החינוך, הבריאות, הדיור והרשויות המקומיות. הידע הזה רלוונטי גם כשנושא הכתבה אינו מעמד האישה.
אישה חרדית אינה רק נושא לסיקור. היא גם מקור.
וכשנציג חרדי אומר ש"הנשים לא רוצות", יש לעיתונאי כמה שאלות מתבקשות: אילו נשים? מי שאל אותן? ומה הן אומרות כשפונים אליהן ישירות? גם הטענה הזאת צריכה להיבדק, כמו כל טענה של מי שמבקש לדבר בשם ציבור.
הנשים החרדיות כבר משלמות מחיר כבד על היעדרן ממוקדי ההחלטות בחברה שלהן. לתקשורת יש אחריות משלה: היא מעניקה הכרה, בונה סמכות ומשפיעה בשאלה מי יוכל להפוך לדמות ציבורית. כשהיא מקבלת את ההיעדר שלנו כמובן מאליו, היא מסייעת להנציח אותו.
אז בפעם הבאה שאתם מגיעים לבני ברק, למודיעין עילית, לאלעד או לירושלים כדי להבין "מה החרדים חושבים", שימו לב גם למי שלא נמצאת ברשימת המרואיינים שלכם.
הנשים כבר נמצאות בפריים. הגיע הזמן שהן יהיו חלק מהסיפור עצמו.
פייני סוקניק היא יזמת חברתית חרדית הפועלת לקידום נשים חרדיות, מצרכים בשטח ועד לשינוי מערכתי. אפרת שוקרון היא אשת תקשורת ומנחה. שתיהן מיוזמות "פריימריז הנשים החרדיות"