תכתובות שדלפו לרשת חשפו טפח ממערכת היחסים בין עמית סגל, הפרשן הפוליטי של חדשות 12, לבין יונתן אוריך, יועץ התקשורת של המסוקר הבכיר ביותר של סגל: ראש הממשלה בנימין נתניהו. היחסים שהתגלו נדמו יותר ככאלה של קולגות: העיתונאי מעניק ליועץ התקשורת ייעוץ תקשורתי.
הרשתות געשו, מועצת העיתונות גינתה וסגל הודה בעובדות - אך טען כי אין בכך כל פסול. אבי וייס, לעומת זאת, העורך הראשי של חדשות 12, מילא פיו מים. חברת החדשות סירבה להתייחס לאירוע מטוב ועד רע.
כשאמינותו של עיתונאי בכלי תקשורת נפגעת, האחריות להסביר זאת אינה מוטלת רק עליו. מנהיגות עיתונאית מחייבת את העומדים בראש כלי תקשורת להתייצב בפני הציבור, לברר את הטענות ולהסביר כיצד בכוונתם לפעול.
כלי התקשורת דורשים דרך קבע תשובות ממי שעומדים בראש מערכות ציבוריות, פוליטיות ועסקיות. הם אינם מסתפקים בדרך כלל בתגובתו של העובד שביצע את המעשה או של הדובר שניסח את ההודעה. בצדק הם מבקשים לדעת מה ידעה ההנהלה, כיצד התאפשרו הדברים, אילו מסקנות הוסקו ומה בכוונתה לעשות כדי למנוע את הישנותם.
הם דורשים נטילת אחריות, התייחסות עניינית, בירור והפקת לקחים. אלא שכאשר שאלות דומות מתעוררות ביחס לעיתונאים בכירים, לעורכים ולדרכי הפעולה של כלי התקשורת עצמם, נדמה לעיתים שהכללים משתנים.
הדיון מתנהל לרוב ברמת העיתונאים המעורבים, הזירה הציבורית מופקרת לחילופי האשמות ולפולמוסים בין עמיתים ומתחרים, ומי שאמורים לעמוד בראש המערכת, לקבוע את אמות המידה המקצועיות ולהגן על אמינותה, אינם נדרשים לתת דין וחשבון ציבורי ממשי.
הפער הזה אינו רק עניין של מראית עין או יחסי ציבור. הוא נוגע לעצם יכולתה של העיתונות למלא את תפקידה.
עמית סגל מסביר מדוע סיפק ייעוץ תקשורתי ליועץ התקשורת של רה"מ הנאשם נתניהו (לצידו: העיתונאים קרן מרציאנו ובן כספית), צילום מסך מהתוכנית "שבע עם" בחדשות 12, 11.10.26
כאמור, בעקבות דליפת ההתכתבויות וחשיפת היחסים בין סגל לאוריך, טען סגל שיחסים בין עיתונאי למקור הם "טנגו עדין" שבמסגרתו מתקיימים חילופי מידע ודעות, והצהיר כי לאורך השנים לא רק אוריך אלא גורמים מכל קצוות הקשת הפוליטית ביקשו את עצתו בנוגע לטיוטות נאומים ותוכניות קמפיין.
נכון, לא כל חילופי דעות הם בהכרח ייעוץ, ולא כל שיחה שבה עיתונאי מחווה את דעתו על התנהלותו של פוליטיקאי הופכת אותו ליועץ פוליטי. השאלה היא היכן עובר הגבול, ובאילו נסיבות חילופי המידע והדעות יוצרים תלות, מחויבות או שותפות החורגות מן היחסים העיתונאיים המקובלים. תשאלו את יעקב ברדוגו.
גם הטענה של סגל לפיה התנהל באופן דומה עם גורמים פוליטיים נוספים אינה פותרת את העניין. אם התנהלות היא פסולה, אי אפשר להכשיר אותה באמצעות חזרה סדרתית עליה. סגל גם טען ש"כך עושות כולן". אבל אם מדובר בפרקטיקה רחבה, אדרבא: ראוי עוד יותר לבחון את גבולותיה במישור המקצועי והמערכתי ולא להסתפק בדיון על התנהלותו של עיתונאי יחיד.
האם וייס בחן את טיב הקשרים שהתגלו בין הפרשן הפוליטי הבכיר שלו והיועץ הבכיר של ראש הממשלה, ואת האפשרות שהם חורגים מגבולות העבודה העיתונאית?
כאן בדיוק אמור להיכנס לתמונה וייס, מנכ"ל חדשות 12 והעורך הראשי שלה. הפתרון לפיו סגל עצמו מתייצב מול המצלמות באולפן ופוטר את הסיפור בכמה דקות, הוא היכנשהוא בין עלבון לצופים לבין בדיחה על חשבונם. וייס הוא הכתובת, והוא מי שצריך לתת דין וחשבון לציבור.
השאלה על מקורות המידע שערער את אמינותו של עיתונאי חדשות 12 היא שאלה חשובה, שסגל מעוניין כמובן שנתמקד רק בה. אבל וייס צריך לענות על שאלות אחרות: האם בחן את טיב הקשרים שהתגלו בין הפרשן הפוליטי הבכיר שלו והיועץ הבכיר של ראש הממשלה, ואת האפשרות שהם חורגים מגבולות העבודה העיתונאית? האם הוא סבור שההתנהלות שתוארה תקינה, ואם כן, מדוע?
ובכלל, האם קיימים בחברה כללים המגדירים את המותר והאסור במערכת היחסים עם מקורות פוליטיים? האם נדרשים חידוד נהלים, גילוי נאות, בקרה מערכתית או צעדים אחרים? התשובה יכולה להיות שלא נפל פגם בהתנהלות הפרשן, אבל היא לא צריכה לבוא מהפרשן אלא מהבוס שלו.
מה קורה בחדשות 13
נוח היה לעצור כאן. סגל הוא הרי דוגמה קלאסית לקיטוב המחנאי ששולט בשיח בישראל. מי שמזוהה פוליטית עם מחנה אחד מתעב אותו, ומי שמזוהה פוליטית עם מחנה אחר מהלל אותו. זה לא אומר כמובן שלא ניתן לשפוט את סגל באופן מקצועי על פי עבודתו העיתונאית, אבל זה אומר שהביקורת עליו תיפול פעמים רבות על אוזניים ערלות של מי שכבר קבעו את דעתם מראש.
לכן, על רקע פרשת סגל-אוריך והשאלות של עצמאות עיתונאית ואחריות מערכתית, כדאי להפנות את המבט מחדשות 12 לחדשות 13. גם שם מתרחשים תהליכים שמעוררים שאלות קשות, ולפעמים נדמה שבגלל הזיהוי הפוליטי של חברת החדשות - הם אינם מקבלים את תשומת הלב הראויה.
בחודשים האחרונים הושלמה החלפת השליטה ברשת ובחדשות 13, מהאוליגרך לן בלווטניק לקרן מריט והתנועה הקיבוצית. השלמת העסקה באה לאחר עיכובים מצד ממשלת נתניהו, שהאשימה את אסף רפפורט, העומד בראש קבוצת המשקיעים, בחטא הנורא מכל: שמאלנות.
אסף רפפורט, מבעלי השליטה בערוץ 13, בראיון בתוכנית "פגישה עם רוני קובן" בכאן 11 (צילום מסך)
אלא שפרסומים ב"עין השביעית" ובכלי תקשורת אחרים העלו תהיות אחרות בנוגע לבעלים החדשים: מידת המעורבות של רפפורט ואנשיו, ובראשם יועץ התקשורת זמיר דחב"ש, בפעילות הערוץ ותכניו, בענייני חברת החדשות ובפרט בגיוס עיתונאים. בין היתר דווח על מעורבות של רפפורט ו/או דחב"ש בגיוס העיתונאים סולימאן מסוודה ומיכאל שמש, בהחלפתה של העיתונאית נריה קראוס וכן - גם בניסיון (המוכחש) לגייס את עמית סגל.
יש להבחין בין הטענות לבין מה שהוכח בפועל, ולזכור כי קבוצת המשקיעים הכחישה התערבות בהחלטות עיתונאיות. גם טלי בן עובדיה, מנכ"לית חברת החדשות ועורכתה הראשית, מסרה שההחלטות מתקבלות באופן עצמאי על ידי הנהלת חברת החדשות. אמנם, מאוחר יותר הודיעה בן עובדיה על סיום תפקידה, מה שהיווה אולי הצהרה ברורה יותר אודות מצב הדברים.
כך או כך, בדיוק כמו במקרה של עמית סגל בחדשות 12, הכחשות והצהרות כלליות אינן מייתרות את הצורך בבירור מפורט של טענות קונקרטיות ומתן דין וחשבון מצד המנכ"ל והדירקטוריון: מי מוסמך לנהל את מדיניות כוח האדם המקצועי של חברת החדשות? היכן עובר הגבול בין בעלים המבקש לחזק את הערוץ באמצעות השקעה ומשאבים לבין מי שמעורב בפועל בעיצוב הרכבה העיתונאי של המערכת?
גיוס עיתונאים בכירים אינו רק עסקה מסחרית. לזהותם, לתפקידיהם ולמעמדם יש השפעה על התוצר העיתונאי ועל סדר היום הציבורי. כשהיוזמה, ככל שאכן קיימת, מגיעה מגורמים שמחוץ להנהלה המקצועית של חברת החדשות, בוודאי אם מעורב בה גורם עתיר אינטרסים כמו יועץ תקשורת בכיר, היא מחייבת הסבר על חלוקת הסמכויות ועל מנגנוני ההגנה על עצמאות העריכה.
ההסבר אינו יכול להסתכם בהודעה לקונית של דוברות החברה או בתגובה של הגורמים המעורבים. בן עובדיה עודנה נושאת באחריות המקצועית בתקופת כהונתה. גם מינויו של איתי דנקנר למי שיחליף אותה אינו מוחק את הצורך לברר ולהסביר את שהתרחש עד כה.
מי שמנהל חברת חדשות חייב להיות מסוגל לומר לציבור האם הופעלו לחצים על החלטות המערכת, האם הועלו הצעות או דרישות מטעם בעלי השליטה ואנשיהם, האם היו מקרים שבהם נדחו ניסיונות השפעה ומהם הכללים שימנעו התערבות פסולה בעתיד.
בן עובדיה חייבת לציבור גם הסברים אודות נסיבות סיום כהונתה. דירקטוריון חדשות 13 מצידו, חייב הסברים על אופן מינויו של מחליפה. ככל שמצטברות העובדות, דומה כי גם הפעם לא הופקו הלקחים מפרשת מינויה של יוליה שמאלוב ברקוביץ' ומתהליך המינוי המדמם של בן עובדיה.
שוב הדירקטוריון קיבל הודעה "מלמעלה" בסמוך לקיום ישיבת המינוי, שוב הוא ממעט להתכנס (פעם בכמה חודשים) ושוב, גם תחת בעלות חדשה, החוליים המבניים של חברת חדשות 13 – שרירים וקיימים
כמו בן עובדיה, גם חברי הדירקטוריון לא יכולים לשתוק. יש סיבה שהם שם, ושדירקטוריון חברת החדשות נשלט בידי נציגי ציבור. הם שם כדי לפקח על פעילותה העיתונאית של החברה ולשמור על עצמאותה.
חברי הדירקטוריון מודעים היטב לכשלים ולמה שנכתב פה על אופן מינוי המנכ"ל. עליהם להגדיר כללים ולוודא שיש מנגנונים אפקטיביים לטיפול בהתערבות חיצונית או בניגודי עניינים. מדובר בחלק מהותי מתפקיד הפיקוח שלהם, הדירקטוריון אינו אמור לנהל את העבודה העיתונאית השוטפת, אך הוא חייב לוודא שמי שמנהל אותה מסוגל לעשות זאת באופן מקצועי ועצמאי.
איפה העורכים
הדרישה למנהיגות עיתונאית אינה ציפייה לניהול משפטי ראווה פומביים. לעיתים דווקא עמידה של העורך הראשי לצד עיתונאי הנתון למתקפה היא ביטוי חשוב של מנהיגות. במקרים אחרים נדרשות החלטות נחושות, גם כשהמצב נוח פחות.
בכל מקרה, האחריות לקבל החלטה ולהסביר אותה אינה מוטלת רק על מי שהטענות מופנות כלפיו. אחת ההבחנות החשובות בין אוסף של עיתונאים מוכשרים לבין מערכת עיתונאית מקצועית היא קיומה של סמכות עריכתית שמפעילה שיקול דעת עצמאי, מציבה גבולות ונושאת באחריות כוללת לתוצאות.
העיקרון הזה גם אינו המצאה חדשה או דרישה מוגזמת. תקנון האתיקה של מועצת העיתונות והתקשורת בישראל מטיל אחריות מקצועית לא רק על העיתונאים עצמם אלא גם על כלי התקשורת, מנהליהם ובעליהם.
קודים מקצועיים נוספים מרחיבים את עקרונות העצמאות גם לדרישה מפורשת לאחריותיות ולשקיפות, ובכלל זה להסברת החלטות אתיות לציבור ולהתמודדות עם התנהלות בעייתית גם בתוך הארגון עצמו. הדברים נוגעים גם לתהליכי העבודה, למערכות היחסים עם מקורות ועם בעלי עניין, ולדרך שבה מתקבלות ההחלטות המשפיעות על המידע שמגיע לציבור.
הימנעותם של העורכים הראשיים מהתייחסות פומבית יוצרת נזק מעשי ממשי. היא מותירה את ההגנה על אמינות המערכת בידי מי שיש להם עניין אישי בתוצאות הוויכוח, מעניקה יתרון למי שמסוגלים לנהל מערכה תקשורתית אפקטיבית ומטשטשת את ההבחנה בין שיקול דעת מקצועי לבין נאמנות אישית או ארגונית.
היא משאירה את ציבור הצופים והקוראים ללא אמת מידה מוסמכת לשפוט על פיה את ההתנהלות שעליה נמתחה ביקורת וללא עמדה ערכית רשמית. היא עלולה גם להחליש את העיתונאים האחרים במערכת, שאינם שותפים למעשים הנטענים אך נושאים במחיר הציבורי של הפגיעה האפשרית באמון בארגון כולו. כאשר הנהגה עיתונאית נמנעת מלהגדיר את גבולות המותר והאסור, היא מותירה אותם למעשה למשא ומתן בין בעלי כוח והשפעה.
העיתונות זכאית לדרוש דין וחשבון מאחרים, אך הזכות הזאת כרוכה בנכונות לעמוד בעצמה באמות מידה דומות. אין כל הצדקה להעניק לקברניטי מערכות החדשות פטור מחובות של שקיפות, אחריות ומתן הסברים שהן מטיפות להן בכל יום ביחס לאחרים.
אתם הראש, אתם אחראים.