מערכת הביטחון מתירה עתה לפרסם כי ישראל התנקשה לפני 18 שנים בגנרל הסורי מוחמד סולימאן, שניהל את המיזם הסודי של הקמת הכור הגרעיני בסוריה, בזמן משטרו של בשאר אסאד. עד כה הדיווחים על החיסול היו בפרסומים בחוץ לארץ, וישראל לא קיבלה אחריות על המבצע.

סולימאן היה יד ימינו של בשאר אסאד, ושימש איש הקשר למשמרות המהפכה באיראן ולחיזבאללה. ההתנקשות אירעה באוגוסט 2008, כתשעה חודשים לאחר שחיל האוויר השמיד את הכור הגרעיני בסוריה, שנבנה בידי יועצים צפון קוריאנים במדבר במזרח המדינה והוסווה כפרויקט חקלאי.

ההתנקשות התאפשרה לאחר מעקב של לוחמי מוסד, שהצליחו להשיג מידע על תנועותיו ושגרת יומו של סולימאן. ביום שישי, ה-1 באוגוסט, הוא חזר מאזור הכור ההרוס בדיר א-זור, ממשימת פיקוח על עבודות טשטוש ראיות ושרידים של חומר רדיואקטיבי. המטרה היתה להונות את פקחי הסוכנות הבינלאומית לאנרגיה אטומית (סבא"א) ולדבוק בגרסה כי סוריה לא ניסתה לפתח נשק גרעיני.

כשהתברר למודיעין הישראלי שפניו מועדות לשוב לווילה שלו על חוף הים בעיר טרטוס במקום למשרדו בדמשק, הפליג כלי שיט של חיל הים לקרבת החוף. לוחמי שייטת 13 (הקומנדו הימי) נחתו בחוף והצלפים מהשייטת ומסיירת מטכ"ל התמקמו על גג בית, בסמוך לווילה. כשסולימאן הגיע לארוחת ערב, בחברת אשתו וזוג חברים, הם ירו בו והרגו אותו. אשתו וזוג חבריו לא נפגעו. הלוחמים שבו לכלי השיט שלהם והפליגו בשלום לבסיסם בחיפה.

הנשיא אסאד מיהר להורות על קבורתו בחשאי של סולימאן, כדי שדבר מותו לא ייוודע לציבור הסורי.

הסיפור הזה הופיע לאחרונה בספר חדש, של רה"מ לשעבר אהוד אולמרט, שהצנזורה אישרה לפרסם. חבל שכתוצאה מתקלה, או מסיבה אחרת, עיתונאים שהכירו את הסיפור לא יודעו בו זמנית בידי הצנזורה על כך שהוסר הווטו מעל הסיפור, והוא קיבל קדימות.

הספר "אריזונה כולנו – הסיפור המלא מאחורי תקיפת הכור הגרעיני" (הוצאת ידיעות ספרים) – חושף כמה פרטים חדשים ומעניינים על מאחורי הקלעים של ההכנות לתקיפת הכור הסורי, ועל מאבקי הכול הפוליטיים בין אולמרט שהיה אז ראש ממשלה, לבין שר הבטחון שלו אהוד ברק, שמונה במקומו של עמיר פרץ בעקבות מלחמת לבנון השנייה.

בין הנקודות המעניינות, אולמרט כותב כי בניגוד לכל הפרסומים, עימאד מורנייה, "שר הביטחון" של חיזבאללה ואיש הקשר למשמרות המהפיכה של איראן, לא עבר שום ניתוח פלסטי. המודיעין הישראלי פשוט לא ידע איך מורנייה נראה. אך בסופו של דבר סוכני המוסד הצליחו לצלם אותו, כשהגיע לדמשק בחברת אשתו ובנו ותיעדו אותו. זו היתה "ראית הזהב".

זמן מה לאחר מכן יצא לפועל מבצע ההתנקשות, שהיה משותף למוסד ול-CIA.  מורנייה, שהיה מיודד עם גנרל סולימאן ויעץ לו כיצד להעלים ראיות מהכור, הגיע בסוף ינואר 2008 לדירת הסתר שלו בדמשק, הפעם כדי להתראות עם הפילגש שלו, רקדנית בטן סורית.

המוסד וה-CIA מלכדו מבעוד מועד ג'יפ שהוחנה ליד דירת הסתר. נשיא ארצות-הברית ג'ורג בוש, שאולמרט התחבב עליו בגלל נכונותו לקבל החלטות קשות, הציב תנאי: רק מורנייה יחוסל ואף לא אחד נוסף, ובמיוחד לא חפים מפשע.

אולמרט כותב כי לראש המוסד מאיר דגן היה חשבון פתוח עם מורנייה. בצעירותו נמנה מורנייה עם שומרי ראשו של ראש אש"ף יאסר ערפאת. דגן, שהיה אז אלוף משנה ומפקד יחידת הקישור ללבנון, עצר את מורנייה בראשית שנות השמונים - אך לאחר זמן מה הורה לשחררו בסוברו כי מורנייה הוא דג רקק. מורנייה הצטרף לחיזבאללה ועד מהרה הפך לכריש טרור, ולטרוריסט המבוקש ביותר בעולם - ארצות-הברית הציבה על ראשו את הפרס הכספי הגדול ביותר.

כשמורנייה ירד בשעת לילה מדירתו, שתי קצינות מודיעין של המוסד זיהו אותו בוודאות על סמך התמונה שהושגה קודם לכן. מחדר הפיקוד של המוסד, שבו ישבו גם נציגי ה-CIA, ניתנה הוראת "פעל", ומורנייה ושומר ראשו נורו למוות.

שעות לפני ההתנקשות הגיעו לדירתו של מורנייה גם גנרל סולימאן ומפקד כוח אל-קודס, קאסם סולימאני, שלארה"ב היה חשבון ארוך גם איתו, בגלל הפיגועים שיזם ושגרמו למותם של מאות אמריקאים. אבל חזקה היתה על ישראל הנחיית בוש ולכן השניים לא חוסלו באותו מפגש בדמשק.

אולמרט כותב כי בזמן שהמבצע יצא לפועל הוא מצא את עצמו בין שמיים לארץ, בטיסה חזרה מפגישה עם הקנצלרית אנג'לה מרקל. הוא סבור כי אם היה יכול להתקשר ישירות עם בוש היה מצליח לשכנע אותו לאשר כבר אז את ההתנקשות בסולימאן, שההתנקשות בו יצאה לפועל מספר חודשים לאחר מכן; ובסולימאני, שארה"ב התנקשה בו רק ב-2020, בעת שהיה בבגדד.

גילוי נוסף בספרו של אולמרט הוא שלאחר השמדת הכור הגרעיני בסוריה, ניסו לוחמי המוסד לחטוף את איברהים עותמן, יושב ראש הוועדה לאנרגיה אטומית של סוריה. עותמאן היה במשך כמה שנים על הכוונת של המוסד, ולפי פרסומים זרים, לוחמיו עקבו אחריו ופרצו לדירתו ולחדרו בבית המלון בווינה, כדי להשיג ראיות שאכן סוריה בונה כור גרעיני.

בסופו של דבר הראיות אכן הושגו באחת הפריצות האלה. עותמן השאיר את הנייד שלו בחדר, ולוחמי המוסד בפיקודו של תמיר פרדו תפסו אותו וחילצו מתוכו את המידע. כשפוענחו הקבצים נמצאו הראיות: תמונות מתוך הכור ותמונה של יועץ צפון קוריאני.

אבל למודיעין הישראלי היה עניין להבין כיצד במשך שנים בנו סוריה וצפון קוריאה כור, שלקהילות המודיעין של ישראל וארה"ב לא היה מושג על הקמתו. לפיכך דגן הורה על מבצע חטיפה של עותמן על מנת לחקור אותו. המבצע היה בפיקודם של יוסי כהן ורם בן ברק, אך ההיתכנות ירדה מן הפרק ולכן הוחלט לעשות נסיון שנקרא בעגה המודיעינית "גיוס מצח". כהן הגיע לדירתו של עותמן בווינה, דפק על הדלת וביקש לשוחח אתו. "אני יודע מי אתה", היתה התגובה של עותמן, שאמר לכהן שאין לו עניין לשוחח איתו וטרק את הדלת.

הספר גם מתאר את היחסים בין אולמרט לברק, שדמו לגלגל ענק בלונה-פארק. אולמרט כותב כי ברק ביקש שוב ושוב לדחות את מועד תקיפת הכור בסוריה, אולי בתקווה שאולמרט יתפטר מתפקידו בעקבות מלחמת לבנון השנייה ודו"ח ועדת הבדיקה בראשות השופט אליהו וינוגרד. או אז, ברק היה מי שהיה אמור לכאורה לזכות בכל התהילה.

פה ושם בספר אולמרט עוקץ ומקניט את ברק, אך גם משבח אותו. בסופו של דבר ברק הצביע בעד התקיפה. אולמרט יכול להתגאות בכך שגילה אומץ לב ומנהיגות, בהחלטה להורות על השמדת הכור וגם כשלקח סיכונים ואישר את ההתנקשויות במורנייה ובסולימאן.