סקר ערוץ 13 שביקש לבחון איזו מפלגה נתפסת כ"הכי קיצונית" לא הצליח להפתיע. ספק אם ניסה. אחרי שנים של הסתה, דה-לגיטימציה ומסגור עקבי של הפוליטיקה הערבית כאיום ביטחוני ולא כייצוג פוליטי לגיטימי, ברור היה שמפלגות ערביות יככבו בראש הרשימה - במיוחד בקרב מצביעי הקואליציה.

אבל הנתון המדאיג באמת אינו מה שחושבים מצביעי הימין. הוא דווקא מה שחושבים מצביעי האופוזיציה. כשיותר מרבע מהם מגדירים את רע"ם - מפלגה שישבה בממשלה הקודמת - כ"קיצונית", וכששיעורים גבוהים עוד יותר עושים זאת כלפי חד"ש-תע"ל ובל"ד, זו כבר אינה רק תוצאה של מחלוקת פוליטית. זו עדות לכך שגם מי שמגדיר את עצמו כחלק מהמחנה הליברלי הפנים את המסר שלפיו ייצוג פוליטי ערבי הוא דבר חשוד, שיש לבחון דרך פריזמה של ביטחון ונאמנות ולא דרך תרומתו לדמוקרטיה.

זה אינו מקרה, אלא תוצאה של מערכת פוליטית שהפכה את הציבור הערבי לשק החבטות הקבוע שלה, ושל תקשורת שבמקום לאתגר את ההסתה, אימצה לא פעם את המסגור הזה. חברי הכנסת הערבים מוזמנים לאולפנים בעיקר כשהם נדרשים להתגונן, להסביר את עצם הלגיטימיות שלהם או לעמוד במבחני נאמנות. כמעט שלא מדברים על עבודתם הפרלמנטרית: המאבק בפשיעה ובאלימות, קידום תקציבים לרשויות המקומיות, חקיקה חברתית, שיפור שירותי הבריאות והחינוך והמאבק למען שוויון אזרחי.

איזו מפלגה הכי קיצונית בעיניך? צילום מסך מתוך חדשות 13

גם לסקרים שמזמינה התקשורת יש אחריות. הם אינם רק משקפים את דעת הקהל - הם גם מעצבים אותה. כששואלים שוב ושוב מי "הכי קיצוני", במקום לשאול מי מקדם שוויון, מי נאבק באלימות, מי מצמצם פערים או מי מייצג את ציבור בוחריו באופן אפקטיבי, מחזקים את אותה מסגרת מחשבתית שלפיה הפוליטיקה הערבית היא קודם כל איום שיש לדרג, ולא קול פוליטי לגיטימי שיש להקשיב לו.

המחשבה לפיה עצם הדרישה לשוויון אזרחי, לסיום הכיבוש או להכרה בזכויות הלאומיות של הציבור הערבי-פלסטיני בישראל, היא "קיצונית", לא נולדה מהאוויר. היא תוצאה של שנים ארוכות של רדיפה פוליטית, חקיקה מפלה, הסתה ממסדית וסיקור תקשורתי שבחר פעם אחר פעם למסגר את הפוליטיקה הערבית כחריגה מהקונצנזוס, במקום כחלק לגיטימי מהוויכוח הדמוקרטי.

ואולי זה הלקח החשוב ביותר מהסקר: לא רק בימין התקבע הדימוי הזה. גם חלקים גדולים ממחנה המרכז והשמאל עדיין מתקשים לראות בערבים שותפים פוליטיים שווי ערך. כל עוד מפלגות ערביות נמדדות קודם כל לפי זהותן הלאומית ולא לפי עשייתן הציבורית, וכל עוד עצם קיומן נתפס כבעיה שיש להסביר ולא כמרכיב טבעי של דמוקרטיה משותפת – קשה לטעון שהפוליטיקה הישראלית באמת הפנימה את משמעותו של שוויון אזרחי.

לכן, הסקר הזה אינו מלמד בעיקר על המפלגות הערביות. הוא מלמד על החברה הישראלית, על השיח התקשורתי ועל גבולות הלגיטימיות שהפוליטיקה היהודית עדיין מציבה לאזרחים הערבים ולנציגיהם. הוא חושף עד כמה עמוקה ההדרה, ועד כמה הדרך לשותפות אזרחית אמיתית עוד ארוכה.

ינאל ג'בארין הוא רכז דוברות של מפלגת חד"ש