ראש השב"כ דוד זיני, דיווח ג'וש בריינר ב"הארץ", הורה לפרק פינת זיכרון שהוקמה במטה השב"כ לזכר קורבנות טבח ה-7 באוקטובר מקרב אנשי השב"כ ובני משפחותיהם. לפי הדיווח, נימוקו של זיני למשפחות שכולות היה כי "עבר מספיק זמן מאז אירועי שמחת תורה".

לא ניתן, כמובן, לנתק את מעשיו של זיני מהאינטרס הפוליטי של נתניהו (שמינה אותו לתפקיד הבכיר עם אפס ניסיון) להשכיח, במיוחד נוכח הבחירות המתקרבות, את אירועי הטבח, אך לא על כך ברצוני לכתוב.

גיבורו של "פונס הזכרן", סיפור קצר שכתב בורחס, הוא נער שנפגע בראשו כשנפל מסוס ו"זכה" בזיכרון מוחלט: "שהרי פונס זכר לא רק כל עלה של כל עץ בכל יער שהכיר, אלא גם כל פעם מהפעמים שהבחין בו בחושיו או העלה אותו בדימיונו". בורחס לא זכה להכיר את דוד זיני. יתכן ואם היה שומע על האירוע היה כותב סיפור נוסף, על "זיני השכחן".

בפרק ל"ד בספר השני על המלחמה הפלופונסית שבין אתונה לספרטה, מתאר ההיסטוריון תוקידידס את טקס הקבורה של חללי המלחמה עם סיום שנתה הראשונה:

"באותו חורף עצמו ערכו האתונאים לפי מנהג אבותיהם את טכס ההלוויה של המתים הראשונים במלחמה זו. הטכס נערך על חשבון הציבור בדרך זו. עצמות הנפטרים מוצגות במשך שלושת הימים שלפני הקבורה באוהל מיוחד לכך, וכל אחד מביא למתו מה שלבו חפץ.

ביום ההלוויה מובילות עגלות ארונות עשויים עצי ברוש, ארון ארון לכל שבט, ועצמותיו של כל אחד מונחות בארון שבטו. מיטה אחת ריקה ועטופה שחורים נישאת לשמם של הנעדרים שגופותיהם לא נמצאו ולא ניתנו לקבורה.

וכל הרוצה משתתף בהלוויה זו, אחד אזרחים ואחד גרים, וגם הנשים הקרובות לחללים באות אל הקבר ומבכות אותם. הארונות מושמים בבית הקברות של הציבור, הנמצא ביפה שבפרברי העיר, ובו הם קוברים תמיד את המתים במלחמה".

אם כך כבר היוונים בעת העתיקה, הבינו היטב כי זיכרון המתים והנצחתם על ידי המדינה אינה סימן של חולשה או רפיון אלא בדיוק ההיפך מכך, זהו אחד הסמלים אשר המדינה מייצרת על מנת להתגאות באלו שהקריבו את חייה למענה.

במהלך המלחמה הפונית השנייה שבין רומא לקרתגו, הצליח המנהיג הקרתגני  חניבעל להגיע עם צבאו עד לאיטליה (כאשר הוא עובר את האלפים עם ציוד כבד כולל פילים), ובקרב קאנאי ספגה רומא את אחת התבוסות הקשות ביותר בהיסטוריה שלה.

הדרך לרומא היתה פתוחה בפני חניבעל, וההיסטוריון היווני פוליביוס כותב כך על ההפסד ומתאר את החשש של רומא לעצם קיומה: "הרומאים, לעומת זאת, בגלל מפלתם, נואשו מיד מקיום שלטונם על האיטלקים והיו שרויים בפחד גדול ובמורא לשלומם ולעצם קיומה של עירם".

סיליוס איטליקוס היה נואם ומשורר רומי שחי במאה הראשונה לספירה, וכתב שירת עלילה (אפוס) הכוללת כ-17 ספרים בשם "פוניקה", המתארת את המלחמה הפונית השניה. למרות שכתב את הדברים כמעט 300 שנה לאחר התרחשותם, מצא לנכון להתייחס לזיכרון של אותו הפסד נורא, והקדיש לו שלושה ספרים.

איטליקוס הבין, בדומה לתוקידידס, כי גם את הכישלונות של האומה יש לזכור ולהזכיר, שכן הם מהווים לא רק חלק בלתי נפרד מההיסטוריה שלה, אלא שיש בזיכרונות אלו כדי לעצב את מהותה, ולזכור ולהזכיר את המשמעות של הפסדים.

נראה שאצל זיני השכחן סיפורה של האומה הישראלית לא היה כולל הפסדים או כישלונות אלא רק הצלחות (בעיקר מדומות, כדרכו של מי שמינה אותו). ישפוט כל אחד מה המשמעות של מינוי אדם כזה לתפקיד האחראי על גוף מודיעין מרכזי.