כמו כל דבר בחיים, גם הפונדמטליזם הוא יחסי. ראש השב"כ דוד זיני עדיין לא הגיע לדרגת, או שמא לשפל, של נשיא איראן לשעבר מחמוד אחמדינג'אד, שקבע כי בארצו אין הומוסקסואלים. זיני לא אומר זאת כי הוא יודע שבישראל יש להט"בים, אך אפשר להניח שהוא, כמו רבניו סבורים שזו סטיה.
אבל כפי שפורסם השבוע בערוץ 12, ראש השב"כ השנוי ביותר במחלוקת שעמד אי פעם בראש הארגון, אישר הנחיה שיצאה לעובדים לבטל את אירועי הגאווה, ולשלול את התקציב הקטן שהוקצה לקבוצה הגאה בקרבם.
אף שהשב"כ אינו מפרסם נתונים לגבי מספר מועסקיו, הערכות שונות מדברות על קרוב ל-10,000. ברוב המחקרים במדינות מערביות (כולל ישראל), אחוז האנשים שמזהים את עצמם כלהט"ב נע בערך סביב 3%–7% מהאוכלוסייה הבוגרת. כשכוללים גם משיכה מינית או התנסות חד-מינית (לא רק זהות מוצהרת), המספרים עולים בדרך כלל ל-15%. אפשר לגזור מכאן הערכה לגבי מספר הלהט"בים בארגון.
לא שהלהט"בים קיימו מצעד גאווה בחצר המטה הצפוף השוכן ברמת אביב, או במשרדי הארגון האחרים הפזורים ברחבי המדינה. אבל הם בהחלט ציינו את האירוע במחוות קטנות כמו הצבת דגל הקשת על שולחן עבודה, באנר במחשב, סטיקרים, או בהקרנת סרט בנושא או הרצאה.
מדובר בהוצאה זניחה של כמה אלפי שקלים. אולי כמה עשרות שקלים מתקציב הרווחה ומשאבי אנוש. כמו הקצאות לציון חגים, אירועים למסיבות בר מצווה בכותל, מסיבה קראת גיוס ילדי עובדים, ומסיבות לפנויים ופנויות.
עד לפני 50 שנה היתה בארגון הלכה שאין לגייס הומוסקסואל - מספר הנשים בארגון בכל מקרה היה מועט. החשש היה שהוא עלול להיות נתון לסחיטה. זו הלכה שנבנתה על יסוד אירועי "חמישיית קיימברידג'" - חבורה של עובדי מודיעין ומשרד החוץ בבריטניה, שחלקם היו הומוסקסואלים, וריגלו בשליחות הק.ג.ב של ברית המועצות. גם מי שנחשד כי צרך סמים נפסל אוטומטית.
בשנים 1975-76, אמר לי מי שהיה אז בכיר במחלקת הסינון הבטחוני, הוחלט לבדוק את הסוגייה והובא פסיכולוג שיבחן את הנושא. בעקבות זאת גובשה מסקנה כי לא ניתן כלל לאשש את הטענה כי הומוסקסואלים סחיטים יותר מהטרוסקסואלים. בעקבות זאת נקבעה הלכה חדשה, שכל מקרה ייבחן לגופו. אם המועמד לגיוס סיפר על נטייתו הוא תודרך בהתאם, והתקבל לעבודה, אם עמד באמות המידה כמו שאר המועמדים.
אגב, מבחינה זו השב"כ, בניגוד לצה"ל, היה סובלני יותר ומכיל. אף שהאחריות לכאורה על הסינון הבטחוני בצה"ל היתה בידי השב"כ, הצבא פסל מי שנחשד שהוא הומוסקסואל, בין אם בארון או מוצהר, ולא גייסו. האפליה הזו נפסקה רק בשנות התשעים.
ליאור אקרמן, לשעבר ראש אגף בשב"כ וקודם לכן ראש לשכתו של ראש השב"כ אבי דיכטר, נזכר כי ב-2001 קיבל פנייה לאשר גיוס של עובד שהצהיר כי הוא בזוגיות עם בן זוג.
"הבהרתי כי זה לא מתפקידי, ומעתה אין עוד צורך לאשר גיוס עובדים הומוסקסואלים ולסביות שמזדהים בגלוי ככאלו. הבעיה היתה רק עם מי שהצהיר בבדיקות על נטייתו אך נותר בארון. כאן היתה סכנה שעובד כזה יהיה סחיט מבחינה ביטחונית. אך כל מי שהיה מוצהר וגלוי אושר ללא כל בעיה גם לפני תקופתי".
לימים, חלק מהלהט"בים הגיעו לעמדות בכירות בארגון, כולל בתפקידי שטח מבצעיים, אבל מכיוון שאיש אינו עוקב אחר נטייתם של העובדים, הדיסקרטיות נשמרת ולא מתייחסים אליה. העקרון המנחה את השב"כ הוא שקיפות ואמירת אמת. אקרמן זוכר שהתוודע למקרה שבו ראש מחלקה הודיע כי הוא מתגרש מאשתו ועובר לחיות עם בן זוגו. הוא נשאר לעבוד בארגון. להט"ב אחר שעבד בשירות כשש שנים הוא יושב ראש הכנסת אמיר אוחנה. פנייתי לקבלת תגובתו לא נענתה
אלא שכעת נראה שאת ההלכה, מחליפה מדינת ההלכה. בתגובה לפנייתי בנידון, נמסר לי מהשב"כ: "בראשית הדברים נציין למען הסדר הטוב כי כל בקשה רשמית בנושא זה לא הגיעה ללשכת ראש השירות. יחד עם זאת ושלא בשולי הדברים נבקש לחדד כי ככל שקבוצה מסוימת מבקשת להתכנס ולשמוע הרצאה לבחירתה, הרי שלא קיימת כל מניעה ובתנאי שהדבר עומד בנהלי השירות שלא שונו בתחום זה מאז כניסתו של ראש השירות הנוכחי לתפקידו".
שאלת המשך ששאלתי, מי אם כן נתן את ההוראה, לא נענתה. בכל מקרה ברור כי כל צעד חשוב, בוודאי ששנוי במחלוקת או שמבטל הסדרים קודמים, לא נעשה בלי ליידע את ראש הארגון. כך שהתגובה הזו היא בין היתממות להתחמקות.
צריך לראות את הנושא הזה בהקשר רחב יותר. זיני מטמיע את עולמו התרבותי וערכיו בארגון. הוא תוצר ברור של בית המדרש הדתי-לאומני, ולכן יש הגיון "חרד"לי" בהתנהלותו. הוא הפך את הר הבית, והמסגדים שארגוני הימין הקיצוני מגדירים כ"טומאה" והמחתרת היהודית רצתה לפוצצם, לשומר המסך של מחשבו בשב"כ. לאחר זמן מה הוא נבהל, שינה אותו וטען כי לא ידע שמסך הבית צריך להיות לוגו הארגון.
אחר כך סירב ללחוץ את ידיהן של עובדות שקודמו לדרגת ראשי מחלקות. בהמשך איפשר לאשתו לפרסם מניפסט חרד"ליסטי על "ערכי משפחה" לבנות הזוג של העובדים, תוך התעלמות מבני הזוג.
שלא לדבר על החלטותיו המהותיות, ולא הסמליות. סירובו להגדיר את אלימות המתנחלים הפורעים כ"טרור" אלא "אירועי חיכוך". תמיכתו בעונש מוות למחבלים בניגוד לעמדה המגובשת, המנומקת והעקבית של הארגון. התמהמהותו להתייצב להגנת עובד איש המבצעים של השב"כ, בן זוגה של הפעילה הפוליטית שקמה ברסלר, שח"כ טלי גוטליב חשפה את שמו תוך עבירה על חוק השב"כ. וגם החלטתו לנסות לסייע לראש הממשלה בנימין נתניהו שלא להתייצב להמשך עדותו בתואנות "ביטחוניות".
אתמול (24.6) פרסם ג'וש בריינר ב"הארץ" כי זיני גם הורה להסיר את פינת הזיכרון שהוקמה במטה השב"כ לזכרם של הנופלים והנרצחים ב-7 באוקטובר. כמו הבוס שלו נתניהו, נראה שגם זיני מבקש לשכתב את ההיסטוריה ולגמד את מימדי הטבח.
מכל אלה ברור שזיני מקדם אג'נדה פוליטית, אידאולוגית ודתית-פונדמנטליסטית, שנועדה לעצב את השב"כ בצלמו, תוך כדי חנופה וריצוי של ראש הממשלה נתניהו שמינה אותו.
בכיר לשעבר בארגון אמר לי: "אמרתי כבר את דעתי לגבי התאמתו לשרת בארגון ש'ממלכתיות' היא זהותו".
יו"ר הדמוקרטים יאיר גולן, ואפילו נפתלי בנט, כבר הבהירו כי נאמניו של נתניהו שמונו על-ידו לתפקידים בכירים (זיני, מפכ"ל המשטרה דני לוי וראש המוסד רומן גופמן) ידרשו להיות ממלכתיים - אחרת יודחו ויוחלפו. יש לקוות כי זה אכן יקרה, במיוחד אם גדי איזנקוט ירכיב את הממשלה הבאה.
כאשר איזנקוט היה רמטכ"ל, הוא בחר בזיני לעמוד בראש חטיבת הקומנדו החדשה. זו הייתה אחת היוזמות המרכזיות של איזנקוט, והמינוי נחשב אז לביטוי של אמון מקצועי גבוה בזיני. מעניין יהיה לדעת אם הוא מתחרט על כך.