הוויכוח המתפתח סביב הפסקות השתייה במונדיאל (חידוש שאומץ בטורניר הנוכחי והנהיג הפסקה מתוזמנת באמצע כל מחצית לשתיה והתרעננות) מקפל בתוכו שאלה חשובה הנוגעת לעתידו של הכדורגל: מה יותר חשוב, המשחק או השידור שלו, או ליתר דיוק - הפרסומות המשודרות במהלכו?
טיעון ההגנה המנצח שליווה את ההחלטה על הפסקות השתיה, נגע לבריאות השחקנים. מי יכול להתנגד לכך ששחקנים ישתו מים בתנאי חום קשים? מי רוצה לראות כדורגלנים קורסים בגלל תנאים פיזיים מאתגרים? זו כמובן נקודה חשובה, אבל השאלה היא אם זו אכן הסיבה להפסקות או דווקא התפאורה שעליה תולים את שלטי הפרסומת, והאם הכסף הוא זה ששוב מדבר, בזמן שכולם שותים.
כדורגל הוא אולי ענף הספורט האחרון שהצליח לשמור על רצף משחקי. בניגוד לכדורסל, פוטבול או בייסבול, אין בו פסקי זמן. אין עצירות יזומות. אין אפשרות למאמן ללחוץ על כפתור ולעצור את המשחק ברגע שבו המומנטום בורח לו מהידיים. במשך 90 דקות המשחק אמור לזרום, לנשום, להתפתח ולפעמים להתפרק ולהתפוצץ.
לכן, ההתנגדות להפסקות השתייה אינה נובעת רק מנוסטלגיה. היא מבטאת חשש אמיתי שכל עצירה כזאת תשנה משהו יסודי במבנה המשחק. פתאום המאמן יכול לכנס את שחקניו באמצע המחצית. פתאום קבוצה שנמצאת תחת לחץ כבד מקבלת הזדמנות להתארגן מחדש. פתאום מומנטום שנבנה במשך 20 דקות נעלם.
לא סתם התלוננו מאמנים, כמו מאמן ארגנטינה סקאלוני ומאמן אורוגוואי ביילסה, על השינוי המתודי שההפסקות האלה גורמות לתכנון המשחק ולרצף.
פיפ"א יכולה היתה לקבוע שהפסקות יתקיימו רק כאשר מדדי החום חוצים רף מסוים ולפי צורך ושיקול דעת שיפוטי, ואולי למנוע את הוויכוח. אבל היא בחרה להפוך את ההפסקות לחלק מובנה בכל משחקי הטורניר, גם כאשר התנאים אינם חריגים במיוחד וגם כאשר המשחקים נערכים באצטדיונים מקורים ומבוקרי אקלים.
סוכנות רויטרס דיווחה כי גופי השידור רואים בהפסקות השתייה הזדמנות מסחרית משמעותית, וכי הן משתלבות במגמה רחבה יותר של אימוץ מאפיינים המזוהים עם מודל הספורט האמריקאי. במשך עשרות שנים התקיימה בכדורגל עסקה לא כתובה. הטלוויזיה משלמת סכומים נכבדים עבור זכויות השידור, אבל המשחק נשאר בעל הבית. הכדורגל מכתיב את לוח הזמנים, והשידור מסתגל אליו. זהו בדיוק ההבדל בינו לבין ענפי הספורט האמריקאיים הגדולים, בהן הפסקות המשחק הן חלק מהמודל העסקי. לא תוצר לוואי של המשחק אלא חלק מהתבנית.
העצירות יוצרות בדיוק את מה שהיה חסר לשידורי הכדורגל: חלונות פרסום מובנים וצפויים מראש. התגובה מהיציעים לא איחרה לבוא. במשחקים אחדים נשמעו קריאות בוז בזמן ההפסקות, במיוחד במשחקים שבהם מזג האוויר כלל לא הצדיק עצירה מיוחדת. מאמן פנמה העיר לאחר משחק גשום וקריר שאם יש הפסקה בתנאים כאלה, כנראה צריך להכיר בעובדה שגורמים נוספים נהנים ממנה מלבד השחקנים. מאמן פרגוואי כינה את ההפסקות האלו פשוט "הפסקת פרסומות".
הוויכוח על הפסקות השתייה חשוב הרבה יותר מכפי שהוא נראה. לא משום שמדובר בהפסקת של שתי דקות ועצירת המשחק, אלא משום שכל שינוי גדול מתחיל בשינוי קטן שנראה סביר לחלוטין. עוד חסות. עוד חלון פרסום. עוד עצירה קטנה. עוד התאמה לצרכי השידור.
בסופו של דבר, השאלה אינה אם שחקנים צריכים לשתות מים. הם צריכים והם שותים גם בלי הפסקות השתיה ובהתאם לפרוטוקול שקיים כבר לא מעט שנים כפי שהעיר עוזי דן. השאלה היא האם המשחק צריך להשתנות, כדי ליצור עוד הזדמנויות מסחריות.
האם הכדורגל ימשיך להיות משחק שהטלוויזיה משדרת, או יהפוך בהדרגה למוצר טלוויזיוני שהכדורגל ממלא בו תפקיד. השאלה הזו גדולה הרבה יותר מהפסקת שתייה. זו שאלה על האותנטיות של המשחק ועל המטרה שלו. בעצם, השאלה היא מי באמת שורק לפתיחת המחצית הבאה: השופט, או מנהל המחלקה המסחרית.