בשבוע שעבר התקיימה בתל אביב ועידת השלום העממית 2026 - מעל 80 ארגונים, מאות דוברים יהודים וערבים, ביניהם מומחיות ומומחים, פעילים ומנהיגות, חברי כנסת ואמנים. אלפי אנשים בקהל מילאו עד אפס מקום את גני התערוכה. בוועידה הוצגו חזון מדיני, פתרונות מעשיים, דמיון פוליטי. נאמרו אמירות אמיצות, היתה אנרגיה מחשמלת באוויר.

אלא שאם הסתמכתם על הסיקור בתקשורת המרכזית, כמעט ולא הייתה דרך לדעת שזה קרה.

זו לא פעם ראשונה. זה דפוס. אירועים שמבקשים לערער על הנחת היסוד של "אין פרטנר" ו"אין אלטרנטיבה" מתקשים לעבור את סף הכניסה למה שנחשב ראוי לסיקור. התוצאה היא לא רק עיוות של המציאות ומצג שווא לפיו אין מחנה שלום בישראל - אלא צמצום של גבולות הדמיון הפוליטי, ונזק של ממש בעולם האמיתי.

כי מה כן מסוקר בנדיבות? אלימות, הסלמה, פרובוקציות, כישלונות. כל אירוע קיקיוני של קיצוני המתנחלים המשיחיים מקבל כותרות ראשיות; כל פרובוקציה של מרדכי דוד או רועי סטאר זוכה לתיעוד. המלחמה זוכה לנוכחות כמעט אוטומטית. השלום וההסכמים המדיניים - לעומת זאת - נדחקים לשוליים, כאילו אינם אפשרות פוליטית עם תומכים, תוכן ותשתית, כאילו אינם ריאליים לא פחות מהזיות על כיבוש מחודש של עזה ולבנון.

ובינתיים, בשטח, מתרחשת מציאות אחרת.

כבר משעות הבוקר נוצרו תורים בכניסה לוועידת השלום. בצהריים, אולמות המושבים התמלאו עד אפס מקום, ורבים נותרו בחוץ. בערב, אלפי משתתפים מילאו את האולם המרכזי. מה שבלט במיוחד לא היה רק הגודל, אלא ההרכב: צעירות וצעירים - תלמידי תיכון, מכינות צבאיות ומתנדבי שנת שירות - שהגיעו, נשארו שעות ארוכות, והקשיבו. לא כקהל פסיבי, אלא כמי שמחפשים שפה פוליטית אחרת.

על הבמה נשמעו אמירות חדות וברורות. חברי כנסת אמיצים התחייבו לשותפות פוליטית יהודית-ערבית, לבלימת הסיפוח, להקמת מטה מאבק בטרור היהודי. לא עוד ניסוחים זהירים שנזהרים מלהרגיז, אלא ניסיון להציע דרך אחרת, כזו שמדברת על סיום הסכסוך, על שוויון ועל צדק. והקהל הגיב בהתאם, הריע והריע. היה ברור שהוא צמא להנהגה שמדברת באופן ישיר, אמיץ, לא מתנצל.

הוועידה לא ניסתה לייפות את המציאות. להפך. היא התמודדה איתה ישירות, גם דרך תכנים קשים. מיצג אחד הציג את שמות הילדים שנהרגו בשנתיים האחרונות בעזה, בגדה ובישראל. מושבים עסקו במציאות בשטחים ובמלחמה בעזה בשפה שאינה מתחמקת. לא כהצהרה אידיאולוגית, אלא כהבנה פשוטה: בלי התמודדות עם עומק העוול, אין דרך לדבר על תיקון.

לצד זאת, הוצגו גם תכניות עבודה קונקרטיות. לא רק חזון, אלא אסטרטגיה: מה ניתן לעשות כבר עכשיו, מה תלוי בשינוי מדיניות, ומה מצריך שינוי פוליטי רחב יותר. על הבמה המרכזית הופיעו ישראלים ופלסטינים - חלקם פיזית, אחרים באמצעות מסך, משום שלא הורשו להגיע. עצם הנוכחות המשותפת, גם אם חלקית, הייתה תזכורת למה שנעדר כמעט לחלוטין מהשיח הציבורי: האפשרות לראות את הצד השני כשותף.

המסר שחזר לאורך היום היה פשוט: יש בישראל ציבור שמסרב לקבל את המשך המלחמה כגזירת גורל. ציבור נחוש, שדורש אלטרנטיבה, ומוכן להיאבק עליה. אלא שהציבור הזה כמעט ואינו קיים בנוף התקשורתי.

כינוס של אלפי אנשים סביב חזון פוליטי אלטרנטיבי הוא, בכל קנה מידה עיתונאי, אירוע חדשותי. נוכחותם של עשרות עיתונאים זרים מלמדת על כך. העובדה שהוא כמעט לא סוקר בישראל איננה מקרית - היא עדות לבחירה מערכתית. בחירה שלא רק משקפת את המציאות, אלא גם מייצרת אותה.

כי התקשורת אינה רק מראה - היא גם מסגרת. היא קובעת מה נראה, ומה נעלם. כשהיא בוחרת שוב ושוב שלא לסקר תופעות שמערערות על הקונצנזוס, היא לא רק מפספסת סיפור, היא משתתפת בעיצוב גבולותיו של הדיון הציבורי.

הפער הזה - בין מה שקורה בשטח לבין מה שמשתקף בתקשורת - איננו שולי. הוא יוצר מציאות שבה נדמה שאין מחנה שלום בישראל, שאין אלטרנטיבה. לא רק שהדבר אינו נכון; הוא גם משפיע על מה שהציבור תופס כאפשרי, כאופציה ריאלית - כי אם הציבור לא רואה שיש מחנה כזה שהוא יכול להצטרף אליו, הוא מתקשה לדמיין את כוחו, מתייאש ומוותר.

בסיום הערב הוקרן ציטוט של מרטין לותר קינג: "אלה שאוהבים שלום חייבים ללמוד להתארגן ביעילות כמו אלה שאוהבים מלחמה". במובנים רבים, זה בדיוק מה שקורה כעת. מחנה השלום בישראל - על אף כל התחזיות - מתעורר, מתארגן מחדש, בונה שפה, ומרחיב את בסיסו.

זה סיפור חדשותי מובהק. הגיע הזמן שגם התקשורת תתעורר.

תמי יקירה היא מארגנת לשינוי חברתי בקרן החדשה לישראל ומנהלת הגיע הזמן - קואליציית ארגוני השלום