אחד הדברים החשובים ביותר בזמן מערכות בחירות הוא לא רק תוצאות הסקרים, אלא גם האופן שבו הן ממוסגרות בתקשורת. סקר אינו מופיע בחלל ריק, הוא מתווך לציבור דרך כותרת, פרשנות, פתיח באולפן, שאלה למרואיין, גרפיקה או ניסוח. המספרים עצמם חשובים כמובן, אבל לא פחות מהם חשוב הסיפור שהתקשורת מספרת עליהם.

ובנקודה זו מתרחש בימים אלה דבר מטריד. תיאורטיקנים בתחומים של תקשורת, פוליטיקה ודעת קהל כבר כתבו הרבה על "עגלת המנצחים", כלומר עד כמה משמעותי תיוגו של מועמד כמנצח צפוי בבחירות על מנת שיגייס אליו קהלים נוספים. סוג של נבואה שמגשימה את עצמה.

כאשר בנימין נתניהו נשק ל-61 מנדטים בסקרים של בחירות 2022, הכותרות והפרשנויות נטו לתאר אותו כמי שנמצא בדרך חזרה לשלטון. "נתניהו מתקרב לממשלה", "נתניהו בדרך לרוב", "נתניהו בדרך חזרה למשרד ראש הממשלה" – זה היה המסגור הכמעט אוטומטי. גם כאשר התמונה לא הייתה סגורה, גם כאשר נותרה אי ודאות פוליטית ממשית, עצם ההתקרבות ל-61 בסקרים מוסגרה פעם אחר פעם בתקשורת כתנועה קדימה, כמומנטום, כמעט כהבשלה היסטורית.

כיום, כאשר נפתלי בנט וגוש האופוזיציה, גם ללא המפלגות הערביות, נושקים בסקרים של כלי התקשורת המרכזיים לאותו רוב עצמו, ולעתים אף מגיעים אליו, המסגור אחר לחלוטין. במקום "בנט בדרך לממשלה" או "האופוזיציה מתקרבת לרוב", הציבור מקבל כותרות מן הסוג של "אין הכרעה", "הפלונטר נמשך" או "נתניהו עדיין במשחק".

זו אינה רק בחירת מילים, זהו הבדל תודעתי עמוק. כאשר נתניהו מתקרב ל-61 הוא "בדרך לניצחון". כאשר יריביו מתקרבים ל־61 "המדינה תקועה".

הדוגמה האחרונה מסקר חדשות 12 השבוע ממחישה זאת היטב. גוש נתניהו עמד בו על 50 מנדטים, הרחק מסיכוי להרכבת ממשלה, ובכל זאת הכתבת הפוליטית הבכירה של הערוץ, דפנה ליאל, בחרה לדבר דווקא על כך ש"לנתניהו חזר הצבע לפנים" בעקבות חיבור בנט-לפיד.

איך בדיוק הפרשנות מחוברת לנתונים האובייקטיביים המוצגים לצופה? המספרים האובייקטיביים מבטאים חולשה פוליטית מובהקת ועקבית, אבל מתורגמים על-ידי הכתבת לשפה של התאוששות ותנועה חיובית עבור נתניהו. לעומת זאת, מספרים טובים בהרבה בצד השני מתורגמים לשפה של שבריריות, קושי וחוסר הכרעה.

הפער הזה בולט עוד יותר בשאלות שהעיתונאים מפנים לשחקנים הפוליטיים. בראיונותיו לערוצי החדשות לאחר ההודעה על השותפות עם לפיד, הצביע בנט על דבר נכון: הוא ציין שהוא ואנשי הגוש נשאלים שוב ושוב כיצד ירכיבו ממשלה, כאילו עצם האפשרות שלהם להרכיב קואליציה טעונה הוכחה מיוחדת.

זו שאלה לגיטימית, בוודאי, אבל היא הופכת לבעייתית כאשר השאלה ההפוכה כמעט אינה נשאלת. כיצד בדיוק אמור נתניהו עצמו להרכיב ממשלה עם 49 או 50 מנדטים צפויים? איך הופך מיעוט ברור לחסין מפני שאלות פוליטיות כמעט מובנות מאליהן, בעוד שרוב פוטנציאלי שמולו מוצג כמי שנמצא בבעיה, בסכנה או במבוי סתום?

אין צורך לטעון כאן לקנוניה, הבעיה עמוקה יותר: נתניהו עדיין נתפס בתקשורת הישראלית כמרכז הכובד הבלעדי של המערכת הפוליטית, גם כאשר כבר ארבע שנים ובאופן עקבי הנתונים אינם תומכים בכך.

עבור התקשורת הישראלית, נתניהו אינו רק מועמד אחד מבין כמה, אלא נקודת הייחוס עצמה. השאלה אינה "מי יוכל להרכיב ממשלה", אלא "האם יצליחו להזיז את נתניהו". לכן גם כאשר הוא חלש וחבוט, השפה התקשורתית ממשיכה להעניק לו כוח. היא מאריכה את שלטונו לא באמצעות הצבעה בקלפי, אלא באמצעות נרטיב פוליטי מדומיין שמסרב להשתחרר ממנו.

זהו בדיוק המקום שבו עיתונות אינה רק מתארת מציאות אלא משתתפת בעיצובה ואף מבנה אותה. כאשר מציגים את נתניהו באופן עקבי כמי ש"עדיין במשחק", גם כשהוא רחוק מרחק גדול מאוד מרוב; ולעומת זאת, את יריביו כמי ש"לא ברור איך ירכיבו ממשלה" אף שהם קרובים אליה בהרבה – הציבור לומד לקרוא את המפה דרך עיניו של אדם אחד.

התוצאה היא נירמול של תלות פוליטית ותודעתית של מדינה שלמה בפוליטיקאי מבוגר, איש האתמול, שכבר כמעט 30 שנה לסירוגין מעצב את גבולות השיח בישראל.

דווקא משום כך, הקריאה הביקורתית של סקרים חשובה כל כך. לא די לשאול כמה מנדטים קיבלה כל מפלגה. צריך לשאול מי מוצג כבעל מומנטום, מי מוצג כתקוע, למי מייחסים פוטנציאל ולמי מייחסים מבוי סתום. לפעמים שטיפת המוח איננה נמצאת בשקר גס, אלא במסגרת הפרשנית שמונחת סביב אמת מספרית פשוטה. במקרה הזה, המספרים מספרים סיפור אחד, אבל הכותרות, משום מה, מתעקשות לספר סיפור אחר.

ד"ר גילעד גרינוולד מלמד בביה"ס לתקשורת של אוניברסיטת בר-אילן