אף אם הממשלה לא תצליח להשלים את חקיקת שלל הצעות החוק שלה, הקמפיין להשתלטותה המלאה על התקשורת עולה הילוך בדרכים אחרות. התקשורת, מצידה, מתנהלת כאילו העסקים כרגיל ומתייחסת לשלל הניסיונות לאיים עליה כאוסף מקרי של אפיזודות לא נעימות ואולי אפילו מוצדקות.
בחודשים האחרונים מי שמצא את עצמו במוקד קמפיין של "מכונת הרעל" ושופרותיה הינו העיתונאי הוותיק ועטור הפרסים והשבחים, רונן ברגמן. לצופים מהצד הקמפיין עשוי להיראות מטורלל ואף מגוחך, אבל יש היגיון מאחורי השיגעון – הקמפיין מזכיר שיטות של הקרמלין תחת הנשיא פוטין.
במרץ 2022, כדי למנוע ביקורת ציבורית ותקשורתית של המלחמה באוקראינה, אושר בפרלמנט ברוסיה תיקון לחוק העונשין שקבע כי הפצה של "פייק ניוז" על כוחות הביטחון ורשויות השלטון האחרות, הן עבירות פליליות שעונשן עד 15 שנות מאסר. נכון לסוף שנת 2025, עשרות עיתונאים נעצרו ולפחות 14 הורשעו. מה זה "פייק ניוז"? ובכן, מה שהשלטון מחליט שהוא "פייק ניוז".
כאן בישראל, הקמפיין נגד ברגמן כולל לחצים להפליל אותו ואת מקורותיו, מציג אותו כבוגד וכמסוכן לביטחון וליחסי החוץ של ישראל, ואת עבודתו העיתונאית ב"ניו יורק טיימס" כפסולה ואף לא חוקית.
הרקע לקמפיין הם התחקירים של ברגמן על ההתנהלות וההחלטות שהתקבלו במלחמה הרב-חזיתית והמתגלגלת של ישראל מאז ה-7.10. אלה חשפו מידע שסתר את דף המסרים של לשכת נתניהו לגבי איראן, החיזבאללה, החמאס והמשא ומתן לשחרור החטופים שהוחזקו בשבי בעזה.
המסקנה שעלתה מקריאת התחקירים היתה שנתניהו הוא פחות צ'רצ'יל ויותר פינוקיו, שמתנהל באופן מופקר, נותן הצהרות שווא לציבור ולמנהיגים זרים ומסכן אזרחים באופן מיותר ולא מוסרי.
בשלב הזה, הקמפיין נגד ברגמן ומקורותיו ממוקד בעבירות צנזורה והדלפת מידע סודי, אבל בחוק העונשין הישראלי האנכרוניסטי ישנן שלל עבירות נוספות שעלולות להישלף מהבוידם אם וכאשר רשויות התביעה יתיישרו עם המשטרה, שנשלטת כמעט לחלוטין על ידי הממשלה.
בינתיים, הפרקליטות החליטה לא לפתוח בחקירה פלילית, אך אין לדעת מה יקרה בהמשך וכבר ראינו בשלוש השנים האחרונות כיצד המשטרה עוצרת וחוקרת גם ללא אישור הפרקליטות.
"החלשת רוח העם"
בכל מקרה, המסר ברור: ברוסיה עיתונאי ומקורותיו מסתכנים באישום פלילי אם יסתרו את דף המסרים של הקרמלין. בישראל, בינתיים, המסר הינו שה"הדלפה" היחידה שמותרת הינה "ממקור מדיני בכיר", כלומר נתניהו ומקורביו, וכי כל סטייה מדף המסרים שלהם עלולה לגרור גל הסתה והתמודדות עם הליכים פליליים.
באופן דומה, מפלגת הליכוד הודיעה לאחרונה (29.3) כי הגישה תלונה פלילית נגד העיתונאי גיא פלג – אף הוא מטרה מרכזית של קמפיין הסתה עוצמתי של "מכונת הרעל" בעקבות שלל חשיפותיו בפרשות השחיתות של נתניהו ומקורביו.
הנימוק: הוא "הסית נגד ראש הממשלה בנימין נתניהו ואמר בשידור בערוץ 12 שראש הממשלה מסוכן לא פחות מהאיום האיראני". לפי מפלגת השלטון בישראל, "הסתה פרועה כזאת בעיצומה של מלחמה, שמקבלת ביטוי וגיבוי מערוץ 12, היא לא רק עבירה פלילית אלא גם ניסיון מסוכן להחליש את רוח העם".
הטענה ל"החלשת רוח העם" נשמעת מטורללת ומזכירה נימוקים בהליכים משפטיים ברוסיה, אבל גם מהווה עבירה לפי סעיף 103 לחוק העונשין הישראלי, שמשטר נתניהו עלול לאכוף אותה: "מי שהפיץ בשעת לחימה, ובכוונה לגרום בהלה בציבור, ידיעות שיש בהן כדי לערער את רוח חיילי ישראל ותושביה בעמידתם בפני האויב, דינו – מאסר חמש שנים; התכוון לפגוע בבטחון המדינה, דינו – מאסר עשר שנים".
המיליציות והבריונים
מהלך מרכזי נוסף של הקרמלין, הינו באמצעות תיקוני חוק שהובילו לתיוג 355 עיתונאים וגופי תקשורת כ"סוכנים זרים", שמותר להם לפעול ברוסיה רק תחת מגבלות חמורות ובירוקרטיה סבוכה, ו-27 גופי תקשורת שהוכרזו כ"ארגונים לא רצויים", שהפעילות שלהם ברוסיה אסורה לחלוטין.
במקרה של ברגמן, אין שום חוק בישראל שאוסר עליו לעבוד כעיתונאי עבור ה"ניו יורק טיימס", אבל בפועל, הקמפיין של "מכונת הרעל" מציג את עצם פרסום תחקיריו שם כפסול ועברייני וכמשרת אינטרסים זרים.
ההסתה היומיומית של ה"שופרות" נגד עיתונאים שחרגו מדף המסרים, אף היא מאפיינת את השיטות של הקרמלין.
אמנם להבדיל מעיתונאים פלסטינים או מעיתונאים רוסים ברוסיה או בגלות, פלג וברגמן אינם נמצאים תחת איום על חייהם מצד השלטון וכוחות הביטחון שלו, אך הקמפיין של "מכונת הרעל" בהחלט עלול להוביל לסכנה פיזית להם ולבני משפחתם מצד חברי המיליציות והבריונים שקשורים לממשלת נתניהו ומקשיבים להסתה היומיומית נגד ברגמן.
כבר עכשיו, בין היתר, תומכי הממשלה מגיעים לביתו של פלג, מאיימים ומטרידים אותו.
מתעלמים ומתרצים
הבעיה שרוב הציבור בישראל עדיין מתעלם מגודל הסכנה. לכל שלב נוסף בהידרדרות נעשית נורמליזציה, ולמרות כנסי החירום המשותפים שערכו גופי התקשורת המרכזיים, התקשורת מפוצלת ומסוכסכת.
כך למשל, כאשר התנהל קמפיין הסתה עצום נגד העיתונאי יובל אברהם, בהשתתפות שרי ממשלה וחברי כנסת מהקואליציה, היו מי שהניחו ש"זה המחיר" על שביים סרט גורף פרסים שהציג לעולם מה ישראל עושה בגדה המערבית.
או למשל, כאשר מגיעים בריונים תומכי ממשלה לבית של העיתונאית לוסי אהריש, יש מי שמתייחסים לכך בעיקר כסיפור נקודתי של גזענות ומתעלמים מכך שההטרדות שהיא סובלת נועדו גם להעביר מסר לכל התקשורת.
או במקרה שהעיתונאי אביעד גליקמן הוזמן לחקירת שווא על "דחיפת" עובדת של שרה נתניהו, היה מי שאמר ש"אולי יש זווית שלא תועדה בסרטון".
וכשמנוהל קמפיין להשתלטות פוליטית על תאגיד השידור הציבורי, יימצא מי שיאמר שזה המחיר שצריך לשלם גוף שמתוקצב על ידי המדינה. וקמפיין לסגירת גל"צ הוא הגיוני מאחר שהצבא לא צריך תחנת רדיו.
וכשהממשלה מחרימה את עיתון "הארץ" ושריה משתלחים בו, יהיו מי שיאמרו כי זה המחיר לעיתון שמאלני שטוען שישראל מבצעת פשעים באוכלוסייה הפלסטינית.
וכאשר ברגמן מסומן, מניחים שהוא מספיק חזק ומקושר ויוכל להסתדר בכוחות עצמו, ומתעלמים מהמסר שהקמפיין נגדו מעביר לכל עיתונאי בישראל שאינו נמצא במעמדו.
מה שמשותף לכולם
דוגמה לפיצול בתקשורת ראינו לאחרונה כאשר איילה חסון טענה בתוכניתה - בתאגיד השידור הציבורי - שעיתון "הארץ" משמש לפרופגנדה איראנית. בדיוק סוג הטענות של שרי הממשלה שרוצים להביא את העיתון לקריסה כלכלית.
לאחר שהנהלת רשת 13 החליטה למכור את הערוץ לקבוצת ההייטקיסטים בראשות אסף רפפורט, הייתה תחושת אופוריה ובגופי תקשורת אחרים אף מצאו זמן לפרסם טיפים לערוץ כיצד עליו להתנהל נכון. אבל הבעיה הבסיסית של רשת 13 נותרה על כנה – כל עוד שהוא לא ייהפך לערוץ 14, נתניהו ימשיך לרדוף אותו ולפעול לסגירתו.
גם התקשורת העצמאית שאיננה נשענת על מימון אוליגרכים – כגון "העין השביעית", "שקוף" ו"המקום הכי חם בגיהנום", או "שיחה מקומית" – עלולה ליפול קורבן לממשלה שמאמצת את השיטות של הקרמלין. למשל, באמצעות הטלת הגבלות חמורות על יכולתה לגייס כספים מהציבור, פתיחת חקירות סרק של רשויות המס ועוד.
לכל גוף תקשורת בישראל יש את האתגרים והבעיות שלו, אבל המשותף לכולם הוא הסכנה ממשטר נתניהו. מה שלא חילחל לכולם היא הידיעה הברורה כי בסוף - המשטר הזה יגיע לכולם.
זו סיבה טובה מספיק להתגבר על האינטריגות והאינטרסים הפרטיים ולאחד שורות. חשוב לזכור: לא תימסר לתקשורת הודעה רשמית על חציית נקודת האל-חזור. כשהיא תיחצה, יהיה כבר מאוחר מדי.
