הדיווחים על הכנות לפלישה של לוחמים כורדים מעיראק לאיראן מציפים שוב את הדילמה הקשה העומדת בפניהם: לפלוש או לא לפלוש. המיעוט הכורדי המפוזר בין איראן, סוריה ועיראק היה לכלי משחק של מדינות האזור, ברית-המועצות, ארצות-הברית וישראל. הוא שוב ושוב נענה לקריאות להתמרד מתוך תקווה לזכות בעצמאות או לפחות באוטונומיה, ושוב ושוב נבגד בידי המדינות שחימשו ודרבנו אותו להקריב עצמו למען האינטרסים שלהם.

ברית-המועצות נטשה את הכורדים האיראניים ב-1946. ישראל, השאה האיראני וארצות-הברית של ניכסון וקיסינג'ר השתמשו בכורדים העיראקים בהנהגת מולה מוסטפא בראזני בשנות השבעים, וכך גם לאחרונה ארצות-הברית בראשות דונלד טראמפ בסוריה. וישנה כמובן טורקיה שמדכאת ונלחמת בכורדים בטורקיה.

לאחר שנכזבו התקוות של ארצות-הברית וישראל להביא לשינוי משטר מהיר בטהרן – בין אם באמצעות יציאתם של מיליוני איראנים לרחובות ובין אם באמצעות הפיכה פנימית של גורמים מתונים במשמרות המהפכה לאחר חיסולו של המנהיג העליון עלי חמינאי – החלה תשומת הלב לעבור לאפשרות אחרת: ארגון מרד של המיעוטים האתניים באיראן, בהובלת הכורדים, נגד שלטון האייתוללות.

אף שיותר ממחצית אוכלוסיית איראן – המונה כ-100 מיליון בני אדם – הם פרסים שיעים, המדינה היא למעשה פסיפס של כעשרה מיעוטים אתניים. ביניהם נמנים הבלוצ'ים הסונים, המרוכזים בעיקר לאורך הגבול עם פקיסטן (כ-2% מהאוכלוסייה); הערבים הסונים החיים סמוך לגבול עם עיראק (כ-3%); הלורים, שהם ברובם שיעים, בגבול עיראק (כ-6%) והטורקמנים הסונים בגבול טורקמניסטן (כ-2%).

הכורדים, המרוכזים ברובם בצפון-מערב איראן ושכנים לכורדים בעיראק (כורדיסטן), הם ברובם סונים ומהווים עד כ-10% מאוכלוסיית איראן. המיעוט הגדול ביותר, כ-20% מהאוכלוסיה, הם האזרים, שיעים גם הם, המרוכזים בצפון-מערב המדינה לאורך הגבול עם אזרבייג'ן. בשל הקרבה האתנית והדתית שלהם לרוב הפרסי והשילוב העמוק שלהם בחברה האיראנית, אין ציפייה שהמיעוט האזרי יארגן קבוצות חמושות, וגם לא נעשו ניסיונות משמעותיים בכיוון זה.

מיעוטים נגד המשטר האיראני

בעבר פעלה מחתרת בלוצ'ית נגד כוחות הביטחון של איראן. היא קיבלה לפי פרסומים זרים סיוע מהמוסד, מה-CIA ומשירותי המודיעין של פקיסטן, וביצעה פעולות חבלה והתנקשויות בפקידי שלטון, בעיקר באיזורי הגבול עם פקיסטן.

מנהיג המחתרת, שכינתה עצמה "ג'ונדאללה" (צבא אללה), היה עבדול מאלכ ריגי. בפברואר 2010 שירותי הביטחון של איראן יירטו מטוס נוסעים שטס מדובאי לבישקק, בירת קירגיזסטן. המטוס הוסט לנחיתה בעיר בנדר עבאס, ריגי הורד ממנו, נעצר, הועמד לדין על טרור ובגידה והוצא להורג.

גם קבוצות ערביות איראניות היו מעורבות בפעולות חבלה ובהתנקשויות, כולל פיגועים רבי-נפגעים שהשלטונות האיראניים הגדירו כמעשי טרור. גם דעאש פעל באיראן. הפיגוע הגדול ביותר שחולל היה בינואר 2024, בבית הקברות בכראמן שבו קבור קאסם סולימאני, מפקד כוח אל קודס במשמרות המהפיכה שחוסל בינואר 2020 בהוראת טראמפ בידי צבא ארצות הברית.

במהלך טקס לציון יום השנה הרביעי לחיסולו, עת אלפי אנשים צעדו לעבר קברו, שני פיצוצים בהפרש זמן קצר הביאו למותם של כמאה בני אדם ולפציעתם של כ-300.

הכורדים האיראניים

אבל תנועת האופוזיציה הגדולה והפעילה ביותר בקרב המיעוטים באיראן היא זו של הכורדים. כמו אחיהם בטורקיה, בסוריה ובעיראק, הכורדים באיראן שואפים מאז ראשית המאה ה-20 להקים מדינה עצמאית, או לפחות להשיג אוטונומיה פוליטית ותרבותית. ההיסטוריה המודרנית שלהם התאפיינה לפיכך בפעילות פוליטית מתמשכת ובמאבקים חוזרים למען אוטונומיה.

אחד הניסיונות הדרמטיים ביותר התרחש בשנת 1946, כאשר מנהיגים כורדים הכריזו על הקמת רפובליקת מהאבאד בעיר מהאבאד. הרפובליקה קצרת הימים, שנתמכה בידי ברית-המועצות והונהגה בידי קאדי מוחמד, התקיימה פחות משנה לפני שכוחות איראניים נכנסו לאיזור והשיבו את השליטה.

מאז נותרו היחסים בין האזורים הכורדים לבין השלטון המרכזי בטהרן מתוחים. הדבר היה נכון כבר בתקופת שלטון השאה, אך המתיחות החריפה בעקבות המהפכה בהנהגת רוחאללה חומייני, מייסד המשטר והמנהיג העליון הראשון שלו, והקמת הרפובליקה האסלאמית בשנת 1979.

באותה שנה, זמן קצר אחרי המהפכה האסלאמית, פרץ מרד כורדי במערב איראן. חומייני הכריז על "ג'יהאד נגד המורדים בכורדיסטן" ושלח את הצבא ואת משמרות המהפכה לדכא את המרד. קרבות התרחשו בעיקר באזורים הכורדים באיראן ובקרמאנשאה. העימותים נמשכו כמה שנים וגבו אלפי הרוגים.

מאז הוטלו מגבלות חמורות על פעילות פוליטית כורדית ועל שאיפות בדלניות, ופעילים כורדים נעצרו ונכלאו לעיתים קרובות. בכל פעם שקבוצות פוליטיות כורדיות ניסו לפעול למען חירויות רחבות יותר או אפילו אוטונומיה תרבותית מוגבלת, הגיבו השלטונות לא אחת בדיכוי כוחני. מתנגדים כורדים שיצאו לגלות באירופה נרדפו בידי סוכני מודיעין איראניים, ובכמה מקרים אף חוסלו.

אחד המקרים הידועים ביותר התרחש ב-13 ביולי 1989 בווינה. במהלך משא ומתן חשאי עם נציגים איראנים נורה למוות מנהיג האופוזיציה הכורדית ומזכ"ל המפלגה הדמוקרטית של כורדיסטן האיראנית, עבדול רחמן קאסמלואו. שניים מעמיתיו נרצחו גם הם במהלך הפגישה.

לפי דיווחים לא מאומתים שהופצו בקרב חוגי אופוזיציה איראניים, קולונל במשמרות המהפכה, מחמוד אחמדינג'אד – לימים נשיא איראן – היה מעורב אישית במבצע בווינה. אגב, בתחילת המלחמה הנוכחית נפוצו דיווחים כי אחמדינג'אד נהרג באחת מהפצצות של ישראל, אך כמה ימים לאחר מכן הכחישו כלי התקשורת האיראניים את הידיעה והודיעו כי הועבר למקום בטוח.

פרשה דרמטית נוספת התרחשה בשנת 1992 בברלין, כאשר פעילי אופוזיציה כורדים נרצחו במסעדת מיקונוס בידי המודיעין האיראני. כמה חשודים נעצרו בידי המשטרה הגרמנית, אך לאחר הליכים משפטיים ממושכים שוחררו חלקם.

בשנים האחרונות בלטו הכורדים האיראנים במיוחד בגל המחאות הארצי של 2022–2023 שפרץ לאחר מותה של מהסה אמיני, צעירה כורדית מהעיר סקז. האזורים הכורדיים היו בין מוקדי המחאה הפעילים והסוערים ביותר. עם זאת, למרות המסורת הארוכה של פעילות פוליטית והתנגדות, האזורים הכורדים באיראן אינם מצויים כיום במרד רחב-היקף גלוי.

עשרות אלפי כורדים איראנים מצאו מקלט בכורדיסטן העיראקית, שאליה מובילים מעברים הרריים קשים אך חדירים. חלק מהפליטים הללו הקימו מיליציות חמושות. לפי פרסומים שונים, קבוצות אלו קיבלו אימונים וסיוע לוגיסטי מסוכנויות מודיעין שונות ובהן ה-CIA והמוסד, כמו גם מכוחות כורדיים עיראקיים.

בונים על הכורדים

עם פרוץ הסכסוך הנוכחי התקשר נשיא ארצות-הברית דונלד טראמפ לכמה ממנהיגי הכורדים האיראנים וקרא להם למרוד במשטר. לפי דיווחים שונים החל ה-CIA לחמש קבוצות אלה ולהיערך לאפשרות שיחצו את הגבול לתוך איראן ויחלו להטריד את כוחות הביטחון של הרפובליקה האסלאמית.

אחת הדמויות הבולטות ביניהם היא פיימן ויאן, מפקדת גרילה כורדית-איראנית ואחת ממנהיגות הארגון "המפלגה לחיים חופשיים בכורדיסטן" (PJAK). היא משמשת כיו"ר-שותפה וכמפקדת בכירה בארגון, הפועל בעיקר לאורך הגבול בין איראן לעיראק.

PJAK נלחם באופן פעיל בממשלת איראן ונחשב בעיני מומחים לאחת מתנועות הגרילה הכורדיות היעילות ביותר המתנגדות לרפובליקה האסלאמית. לארגון קשרים אידיאולוגיים עם התנועה הכורדית הטורקית המזוהה עם עבדוללה אג'לאן, הכלוא  בטורקיה, ועם מפלגתו - מפלגת הפועלים של כורדיסטן (PKK).

לפני כמה שבועות התראיינה ויאן במערה תת-קרקעית לעיתונאי איתי אנגל מערוץ 12. בריאיון אמרה כי שיתוף פעולה בין כוחות האופוזיציה האיראניים לבין ישראל עשוי להביא לשינוי פוליטי באיראן. לפי הדיווח, היא מפקדת על לוחמים הפועלים מבסיסים באזור הכורדי של עיראק סמוך לגבול האיראני.

בטהרן רואים בה אחת המנהיגות הכורדיות המבוקשות ביותר. את שם המחתרת שלה, "ויאן", בחרה לזכר לוחמת כורדית שנהרגה בלחימה נגד דאעש בסוריה. היא מדגישה לעיתים קרובות את תפקידם של נשים ושל הכורדים כמנועים אפשריים לשינוי באיראן.

הקשר האמריקאי-ישראלי עם הכורדים האיראנים בעיראק, והחשש מפלישה כורדית אפשרית לשטח איראן, הביאו את משמרות המהפכה ואת הצבא האיראני לשגר טילים ורחפנים לעבר יעדים כורדיים בעיר המרכזית ארביל. לפי רויטרס, ישראל הפציצה אזורים במערב איראן כדי לסייע למילציות כורדיות-איראניות לכבוש שטחים בסמוך לגבול.

הכורדים האיראניים, מצידם, חוששים שלאחר שישתמשו בהם הם שוב יזרקו הצידה, כמו בעבר, ויחוו עוד פרק בהיסטוריית הבגידה שהם מכירים היטב. אפילו רזא כורש עלי פהלאווי, בנו של השאה הגולה בלוס אנג'לס וחביב על דמויות כמו שרת המודיעין גילה גמליאל, הודיע כי הוא מתנגד לפלישה כורדית שעלולה להוביל להקמת חבל כורדי עצמאי באיראן.

עם זאת, מנהיג הכורדים העיראקים מסעוד ברזאני הבהיר לפני יומיים כי כוחותיו אינם מעורבים בפעילות צבאית כלשהי בתוך איראן, וכי הם מעוניינים לשמור על השקט. בכיר לשעבר במוסד אמר לי כי פלישה כורדית בהחלט יכולה לרתק כוחות של המשטר וליצור כאוס שיחליש עוד יותר את אחיזת האייתוללות בשלטון, אך הרעיון שהיא תוביל לשינוי משטר בטהרן הוא "חלום באספמיה".