באחת הסצינות השוליות לכאורה בסדרה "מקום שמח", הילד עידו (איתמר ריגלר קליימן) שואל את הוריו באופן מעט כפייתי, כמו שילדים שואלים לפעמים: "אנחנו עם אינדונזיה בעסקת שלום? ועם הפיליפינים? ואריתריאה? ויפן? וסוריה?", ואז רשימת המכולת נגמרת בדקירה אופיינית לסדרה: "וקנדה?". הפער בין טקסי הערב השגרתיים של משפחה ישראלית לשאלות שחושפות משהו מערער ומסוכן שאורב בחוץ, הוא סוד כוחה של "מקום שמח". למשל, דיון במעמדה של מדינה מצורעת על חביתה וסלט.

בדומה לסדרתה הקודמת, "חזרות", גם ב"מקום שמח" נועה קולר חוללה (ביחד עם רם נהרי) אירוע תרבותי. הדרמה הקומית ששודרה לאחרונה בכאן 11 היא אמנותית ופופולרית בעת ובעונה אחת – הגביע הקדוש של יצירה טלוויזיונית.

היא כתובה בתנופה ועם תפניות מפתיעות; היא משוחקת נפלא ובאופן אמין; היא מצולמת ביצירתיות (למשל הסצינה שבה בת דמותה של קולר, ורד, משתכשכת בים עם ה"גורו" יותם); והיא עשירה בהתייחסויות אינטרטקסטואליות. כך למשל, הנמק ברגלה של נעמי (תיקי דיין), אמהּ של ורד, מעלה על הדעת את "גן הדובדבנים", מחזהו האחרון של אנטון צ'כוב, שבו משפחת אצולה רוסית היורדת מנכסיה דוחה עוד ועוד את ההחלטה על כריתת הגן והפיכתו למתחם בתי נופש ובמשתמע – את ההכרה במציאות.

גם "חזרות", אגב, השתמשה באזכור של צ'כוב, כאשר המחזה "השחף" שימש בה רקע לעלילה כולה.

"מקום שמח" היא, אם כן, פסגת היצירה של טלוויזיה ציבורית, שהערוצים המסחריים יכולים רק לקנא בה; אין להם סיכוי להפיק סדרה שתשתווה לה באיכויותיה, משום שהמודל הכלכלי שלהם ימנע מהם, בהכרח, לצלול להרפתקה כה מסוכנת מבחינתם. הטענה של רשימה זו היא ש"מקום שמח" היא יצירה בעלת עוצמה, גם, ואולי בעיקר, משום שיש בה יסוד מפוצל – של גילוי והסתרה, או של פני שטח ותת־מודע. קצת כמו בחלום או בסיוט, תת־המודע מגיח אל פשט הדברים, ועל כן מזמין פענוח.

סדרה על יחסים? לא בדיוק

על פני השטח, וכפי שכתבות היח"צ על אודות הסדרה אהבו להדגיש, "מקום שמח" עוסקת במערכת היחסים בין ורד (קולר) לבן (אביהו פנחסוב), שנמצאים בשלב המכונֶה "משבר גיל ה-40". היא רוצה רומנטיקה ותשוקה, הוא רוצה להגיע בשלום לסוף היום. אבל למעשה, מתחת לדרמת חיי הנישואין, מתגלה מערכת יחסים מוצפנת. דרך ליקוט של רמזים, פליטות פה ופענוח סמלים, אפשר להבחין בעוד מערכת יחסים סוערת וכואבת, שמתעקשת לפלוש למרכז הבמה: מערכת היחסים עם המקום.

לפני שאגש אליה, נחוץ גילוי נאות וחשיפה עצמית מדודה, שרק הולמת את נכונותה של קולר עצמה לשים ביצירתה את הלב שלה על השולחן (וגם כמה איברים נוספים). אני מניח שהיה לי קשה יותר להבחין במערך הסמלי המוצפן אלמלא הייתי, כמו מטפל זוגי, צופה ב"מקום שמח" מחוץ למקום שבו היא מתרחשת, בעת שהות משפחתית בברלין, לצורך השתלמות אקדמית. את ההחלטה לנסות את החיים בחו"ל ולוּ לפרק זמן מסוים אפשר לנתח מכל מיני זוויות, אבל לענייננו, הדבר הרלוונטי ביותר לומר עליה, הוא שלא היינו הולכים על זה אלמלא מה שהתחולל בארץ אחרי שבעה באוקטובר.

כמו חבריי הישראלים כאן, ההולכים ומתרבים, גם אני צפיתי ב"מקום שמח" בעזרת ה-VPN שעליו אני משלם כמה שקלים מדי חודש, כדי לקבל גישה לשידור הציבורי בישראל. בשבועות האחרונים נהגנו להחליף רשמים על הסדרה בארוחות שבת משותפות שממלאות את מקומן של הארוחות המשפחתיות בארץ. המרחק מספק אפוא פרספקטיבה שונה על "מקום שמח", שאפשרה אולי ללא-מודע הרוחש מתחת לעלילה להזדהר.

למעשה, הרובד הלא־מודע גורם לפשט הדברים להחוויר מעט: אילו "מקום שמח" אכן היתה יצירה שבמרכזה התשוקות והדילמות הזוגיות של בני 40 ומשהו בישראל, היא לא היתה הופכת לסנסציה. מדוע? בפשטות, משום שההיבט הרומנטי בעלילה חלש בה יחסית. חולשה זו מתבטאת בעיקר בדמותו של בן – דמות שטחית למדי. אמנם ברור שהוא עייף מהחיים ולא מספק את ורד הסוערת, אבל לא ממש ברור למה. מה מניע אותו? למה הוא לא נענה לחיזורים של אשתו? האם זה דיכאון? ולמה הוא נמצא תמיד רגע לפני או אחרי התמוטטות עצבים?

העלילה לא מספקת הסבר מפורש, מלבד מה שבן מעיד על עצמו: "רציתי לגור קצת בהודו, קצת באמריקה, שדה בוקר, לא יודע, בטוח לא תכננתי מה שיש עכשיו". זהו פתרון חלש, משום שאם אכן כך הדבר, בן היה אמור לחוות את עצמו כסיפור הצלחה: צעיר לא מגובש וחסר אמביציות שהפך למסעדן מצליח, מתגורר בתל אביב, ובזוגיות עם אישה (מושכת, כפי שהסדרה אוהבת להדגיש) שמחזרת אחריו באופן נואש. אם הוא הצליח בעסק קשוח כמו מסעדנות, אזי יש בו צד שיודע לאהוב את היומיומי, את המצוי – ואם ככה, למה את אשתו לא? הדיכאון של בן נותר על פני השטח כעניין נטול פשר וממילא גם המשבר הזוגי.

לעומת מערכת היחסים השטוחה יחסית בין ורד לבן, מערכת היחסים הטעונה־באמת בסדרה היא בין ורד לבין אמה נעמי, שיחדיו עסוקות בגיבור הנוסף – הנמק ההולך ומתפשט ברגלה של האם; מעין חור שחור המאיים לשאוב את כל הדמויות לתוכו. למעשה, הדילמה האמיתית שמלווה את העלילה, מורטת העצבים, היא לא האם ורד ובן ישרדו כזוג, אלא מה יעלה בגורל הרגל: לחתוך או לא לחתוך? מפאת מרכזיותה, כמעט אי אפשר שלא לקרוא את הדילמה הזו כסמל לדילמה קונקרטית. מאחר ש"מקום שמח" צולמה ושודרה ברגע היסטורי בישראל של אחרי השבעה באוקטובר, גם הפירוש לסמל הזה נובע מהמציאות, שעל העקבות שהיא השאירה בסדרה יש להרחיב כעת.

אהבה או מוות

זכור לי שהבמאי שבי גביזון אמר פעם שכל הסיפורים הטובים הם על אהבה או על מוות. חרף הצהרתה המפורשת, "מקום שמח", שגביזון הוא עורך התסריט שלה, היא סדרה שעוסקת הרבה יותר במוות מאשר באהבה.

הרגע הראשון שבו ישראל העכשווית חודרת לעלילה מתרחש כאשר ורד פוצחת במונולוג הבא מול המטפלת הזוגית (מיקה אלמוג): "גם ככה הכול סיוט וכל הזמן אסונות קורים, ואין אוויר, ואנשים מתים, ומלחמה, ואין לנו שליטה, וגם אין לנו זמן – אז אני באופן אישי החלטתי, עד שלא מורידים עליי את השלטר, עד שעליי ספציפית לא מורידים את השלטר, אני מתעקשת לחיות חיים מלאים. אני מסרבת להיות מתה־חיה בתוך הבית שלי".

הנושא חוזר, כאמור, בשאלה התמימה של הילד בארוחת הערב על אפשרות המלחמה המתקרבת עם קנדה, ושב וחוזר כשהצופים פוגשים בנדב, אחיה של ורד, שלפי הכומתה שעל כתפו מתברר שהוא קצין קבע בחיל המודיעין. לבסוף, כשוורד ובן נוסעים לצימר, הם מתעוררים לקול רעש, ורד תוהה אם הם "ליד הגבול" ומתחננת מבן שלא ייצא, אבל גם קצת מעריצה אותו שהוא בכל זאת יוצא – כדי להילחם במחבלים עם מחבת. כעבור זמן קצר מתברר שהיתה זו בעלת הצימר שהביאה מאפים לארוחת בוקר.

הקרעים אל הכאן ועכשיו – אותה אפלה שמקיפה את בועת היומיום של הגיבורים – הם הביטוי הפשוט של הביקורת החברתית בסדרה. הביקורת הזו עוסקת בחיים במדינת ישראל, שתמיד דמו למיתוס היווני על האי מינוס, אשר תושביו חיו לצד המינוטאור, יצור שוכן מבוך שחציו שור וחציו אדם. כדי לקיים את חייהם הרגילים, על תושבי האי היה להקריב מדי שנה קבוצה של צעירים כמנחה למפלצת. במציאות, פרץ המינוטאור מהמבוך בשבעה באוקטובר וטרף מכל הבא ליד.

אחד ההיבטים החשובים שמבדילים את מתקפת חמאס ממלחמות העבר של ישראל, הוא ההיקף הגדול של קורבנותיה האזרחים. הבדל נוסף טמון בהתמשכותה לאין קץ; מתקפת שבעה באוקטובר הפכה למציאות של מלחמה מתמדת, שמתעקשת להגיח שוב ושוב בדמות כטב"ם, טיל, או פיגוע, אך ללא סיום מדיני נראה לעין ולו בדמות הפסקת אש זמנית. להפך: הממשלה מבטיחה כי המלחמה הזו היא נצחית. על כן אם יש משהו שהופך את "מקום שמח" ליצירה פוליטית, הוא התעקשותה לייצג את המציאות הזו שבה המוות האלים והפולש הוא בן לוייה קבוע לחיי היום־יום.

אנטיוכוס ואנחנו

אבל האזכורים הישירים הללו של המוות האורב אפופים בסמלים טעונים במשמעויות עמומות יותר. אמא של ורד, נעמי, עשויה לייצג את "המקום", או המולדת, או המדינה: חולה, נרקיסיסטית, חסרת גבולות ובעלת חלקים בגוף שמתו זה לא כבר, ובכל זאת בעלת קסם אישי והבנה מסוימת לליבה של ורד, למשל כאשר היא ממליצה לבתה לבגוד בלי לעשות חשבון.

את יותם (עידן חביב) המאהב-בפוטנציה של ורד וגורו של אינסטגרם, אפשר לראות בתור סמל לפוליטיקה הישראלית. לכאורה, הוא מציע מזור לחרדת המוות של נעמי, אבל התרופה שהוא רושם – בדומה לפוליטיקאים ישראלים – מורכבת בעיקר מדחייה של החלטות גורליות. חוסר האחריות של יותם כל כך עמוק עד שהוא מסבך את מצבה הבריאותי של נעמי אפילו יותר, באמצעות הבטחות שווא לריפוי עצמי. ובכל זאת, יותם מעניין יותר מסתם שקרן, בכך שברור שהוא מאמין לאשליות שהוא מוכר – בדומה לאותם פוליטיקאים ישראלים מבטיחים. יותם באמת נדלק על ורד ובאמת אכפת לו מנעמי, הבעיה היא בתרגום לשפת המעשה.

מיהו יותם במציאות? בטח לא נתניהו או מירי רגב, אבל אולי נפתלי בנט, בני גנץ, יאיר לפיד או יועז הנדל. כמו יותם, גם הם מאמינים שהם בעלי ייעוד. הם אינם נוכלים ותו לא. מצד שני, הם יודעים שצעד דרסטי כמו כריתת הרגל (למשל ברית עם המפלגות הערביות, או פירוק התנחלויות) הוא קשה לביצוע ואף מסוכן מבחינת "החולה", אז הם מפריחים בועות סבון או פולטים קשקושים על אחדות. המצביעים, בתגובה, מביטים בהם בעיניים מצועפות ונכנסים איתם לרומנים קצרים ובלתי מספקים, כמו הרומן של ורד ויותם.

דמות נוספת שרומזת שהביקורת של "מקום שמח" נוגעת לעולם שמחוץ למשברי הזוגיות, היא נדב (רועי עידן), אחיה של ורד וקצין בקבע. באופן שעשוי להלום את האזכורים התכופים של המציאות שאחרי שבעה באוקטובר, הקצין בקבע הוא דמות שלילית למדי: הוא אנוכי (מותיר את ורד לטפל באימה לבדה), קרתני (במסעדה ליטאית אותנטית הוא מזמין המבורגר) ובוגדני (נוסע למסע שורשים בשביל לפגוש נערות ליווי). בניגוד ליותם הרגיש במידת מה, נדב מסתובב בעולם כמו פיל בחנות חרסינה. הוא כישלון שלא מודע להיותו כזה.

וישנו גם בן – דמות שמעט ידוע עליה, אך לאור נטייתו להתפרץ והדיכאון ששורה עליו, הצופים יודעים עליו מספיק כדי שתתגנב לליבם המחשבה שהוא גבר עם סימפטומים של פוסט-טראומה.

אם כן, האזכורים הישירים למוות שאופף את החיים בישראל; נעמי כמייצגת של מדינת ישראל; יותם השרלטן כמייצג הפוליטיקה; נדב הזחוח כמייצג הצבא; ובן כגבר לא מטופל ונוטה להתפרצויות – כל אלה הופכים את "מקום שמח" ליצירה שעוסקת בכאן ובעכשיו. במערך הסימבולי הזה, הנמק של נעמי מסמל החלטה מצילת חיים שיש לקבל, ומהר.

מבקר הטלוויזיה ניב הדס מ"הארץ" הציע שהנמק הוא סמל ליחסה של מדינת ישראל לפשרה טריטוריאלית. אני רוצה להציע פרשנות אישית יותר, אך שתואמת את רוחה האמורה של הסדרה: הנמק הוא גילום של הדילמה להישאר או לעזוב את הארץ. לחתוך או לא לחתוך, זאת השאלה

לצד העובדה, הראויה לציון אף היא, ששם הסדרה עושה שימוש במילה "מקום", יש רמזים נוספים שעשויים לחזק את הטענה שזו הדילמה שרוחשת מתחת לפני השטח. ורד, כך מתברר מטיול השורשים לליטא, היא לכל הפחות בעלת פוטנציאל לדרכון אירופי.

לכך מצטרפת אחת הסצינות הדרמטיות, שגם כאילו מגיחה משום מקום, ושבה יעל (אליה שר), בתה של ורד, מבקשת עזרה בשיעורי בית. השיחה מתחילה בניסיון משותף להיזכר באילן היוחסין המקראי של עָם ישראל, אך עד מהרה הן קופצות לדבר על השואה, עד שלפתע ורד מתפרצת בניסיון להרגיע את בתה ובעצם את עצמה: "תקשיבי, כל העניין הזה אבל לא קשור אלייך, את מבינה? לך יש בית! הקשר שלך ושל היטלר הוא כמו הקשר שלך עם אנטיוכוס!".

האפשרות הקורצת לעזוב

בשלב הזה מתבקש לעבור מהתוכן לסוציולוגיה, או אם נרצה, מהתסריט לבית הקפה שבו הוא נכתב. לא הייתי מטיל על הסדרה את הפרשנות הזאת אלמלא הייתי יודע, כעניין שבעובדה, ששאלת ההגירה היא דילמה של ממש בסביבתה של קולר. לא במקרה אני מכיר היטב את הקהילה הממשית שעליה מבוססת הסדרה – תושבי שכונת שפירא. אף שמשפחתי ואני התגוררנו טרם נסיעתנו בירושלים, מעגל החברים שלנו – קולגות, בני דודים ושאר מכרים – התרכז באותו תחום מושב הג'נטרפיקציה שנפרש לאורך נתיבי איילון: בין יפו שבדרום, קריית שלום ושכונת שפירא שבמערב, ויד אליהו שבמזרח. כמה מחבריי הטובים הם שכנים ומכרים של קולר, והם שותפיה למה שפעם כינה הסוציולוג האמריקני ריצ'רד פלורידה "המעמד היצירתי" (בדיעבד, הגדרה ניאו-ליברלית בעייתית, כאילו יצירתיות היא נחלתו של מעמד ספציפי).

כמובן, הקבוצה שקולר נמנית עמה מנוכרת בדרגות שונות לסדר הפוליטי הישראלי, ורבים ממנה עוסקים בזמנם הפנוי בפעילות מחאה נמרצת או אף מתפרנסים ממנה. הכישלון המתמשך לשנות את הסדר הזה, יחד עם זמינותם של דרכונים זרים האופיינית לבני הקבוצה הזו, הופכים את ההגירה לאפשרות קורצת. אלא שבאופן פרדוקסלי, קיים מתח עמוק בין הביקורת שלהם על המדינה לבין יכולתם בפועל לעזוב אותה. רבים מהם עוסקים בהצלחה במקצועות מקומיים מאוד במובן הלשוני והתרבותי כמו מחקר, טיפול, חינוך, אמנות ובידור, ניהול ארגונים חברתיים וכן הלאה.

מבין שלל המקצועות שקשה עד בלתי אפשרי להגר איתם מהמולדת העברית, משחק הוא בוודאי כזה, לא כל שכן כשמדובר בכוכבת כמו קולר. הגירה עבור מישהי במעמדה היא בגדר גזר דין מוות מקצועי. בניגוד למתכנתים, מנתחים או טבחים, הרבה יותר קשה לשחקנים מצליחים לדמיין את עצמם נודדים. הם בנו דברים שקשה לעזוב וכפי הנראה לעולם לא יזכו למעמד דומה בארץ החדשה.

לכן מבין חבריי בתחום המושב של דרום תל אביב רבתי – מרצים, אמנים ואחרים – אני לא מכיר רבים שהיגרו, אבל אני יודע שהשאלה מנקרת במוחותיהם: כולם מגששים, בודקים ומשווים. אימת המוות שלא נפסקת מזה שנתיים ומחצה כמעט, רחשו של המינוטאור, רק הפכה את השאלה לנוקבת יותר.

לא הגירה. גלות

מכיוון שהסדרה לא אומרת דבר על עזיבת הארץ, מטוב ועד רע, זו טענה שדורשת חיזוק נוסף. אפשר שהוא טמון בסוג ההגירה הרלוונטי למעגל החברתי של נועה קולר. לאמיתו של דבר "הגירה" היא רק שם כללי – ומטעה במידת מה – בנוגע לדילמה שבנדון. הלבטים של שכניה של נועה קולר – ושלנו בברלין – לא באמת נכנסים תחת הכותרת "הגירה". המושג "גלות פוליטית" מתאר אותם טוב יותר.

אמנם הגבולות בין מהגר וגולה הם פעמים רבות מטושטשים, אבל הגירה היא באופן מובהק תופעה כלכלית. רוב המהגרים לאורך ההיסטוריה המודרנית היו מוכנים לסבול את כאב העקירה וההשתרשות מחדש משום שתנאֵי החיים במקום שבו נולדו הפכו בלתי נסבלים, או משום שהארץ החדשה הבטיחה הזדמנויות קורצות במיוחד.

שני התנאים הללו, סבל קיצוני מחד ואפשרויות בלתי מוגבלות מאידך, לא מתאימים למתלבטים שמדובר בהם כאן – אנשים עם קריירות מצליחות ומעמד כלכלי איתן בדרך כלל, שהעקירה גובה מהם מחיר לא מבוטל. "מקום שמח" מייצגת היטב את תחושת הרווחה הזו. אם יש מתח אחד שנעדר מהסדרה לחלוטין הוא הכלכלי. אנחנו יודעים שבן הוא "מפרנס יוצא מן הכלל", כפי שמאבחנת נעמי, ואפילו הגירושים שמדוברים בין ורד לבן בפרק האחרון לא מוצגים כבעיה כלכלית, אלא כהזדמנות להתחיל מחדש, "בגליל".

במבט מבחוץ מתחוור לי יותר ויותר שהעוזבים את ישראל לא עושים זאת מסיבות כלכליות, אלא בשל תחושות כמו ניכור חברתי, פחד פיזי או חוויות של רדיפה והדרה. רבים מאיתנו כאן ממשיכים להתפרנס בשקלים, מטבע שבשעה ששורות אלה נכתבות רק מתחזק.

אני מכיר עורכי טלוויזיה שעובדים מרחוק, מטפלים ומורים שעובדים בזום, אמנים ומרצים באקדמיה שחוזרים לארץ "לפרויקטים" או לסבבי הרצאות, מהנדסים-נוודים, רואה חשבון אחד וכאלה שפשוט משכירים דירות בישראל. אלה ביניהם שנאלצים להיפרד מהילדים לשבועות ארוכים, לצורך מסעות פרנסה במולדת, הם מעין תמונת תשליל (רק טראגית פחות) של המטפלים מהעולם השלישי שנודדים לישראל כדי לטפל בהורים המזדקנים של אותם גולים שעזבו.

גלות פוליטית היא נושא מובהק לקידוד ולהצפנה, כלומר להופעה מרומזת ביצירה. מצד אחד היא מבטאת עמדה חתרנית ביחס למדינה: הגולה רוצה לעזוב מפני שמצנזרים אותו או רודפים אותו. מצד שני זו עשויה להיות עמדה מגונה מבחינה חברתית. הגולה לא נחשב לטיפוס אמיץ במיוחד, אלא למי שוויתר על המאבק או לא היה מוכן לשלם את המחירים הכרוכים בו. כמו בחלום, שאלת הגלות הפוליטית אינה מופיעה באופן מפורש ב"מקום שמח", אבל עקבותיה ניכרים.

מושכים זמן

הסמל שרומז לקשר בין "מקום שמח" לבין הפזורה הישראלית פוסט שבעה באוקטובר, קשור לפתרון שהעלילה מוצאת ליחסיהם של ורד ובן: אפשר לקרוא לו "עקרון הזמניוּת". בפרק האחרון, שני הגיבורים מחליטים בחצי חיוך להתגרש, "אבל לא עכשיו. עוד איזה שנתיים-שלוש, כשהילדים יגדלו קצת".

באופן דומה, מה שהופך רבים מהפזורה הישראלית לגולים פוליטיים הוא דווקא הרצון – גלוי או כמוס – לחזור. כמו גיבורי "מקום שמח", רבים מאיתנו גונבים זמן בניכר: עד שתהיה הפסקת אש, עד שיהיו בחירות, עד שתיגמר שנת הלימודים, עד שהבוס יתעצבן, עד שמישהו יחליט בשבילנו. למעשה, רוב המשפחות שאני מכיר כאן עונות לילדים השואלים: באנו לנסות, נראה איך יהיה ואז אולי נחזור. או שנישאר. עוד קצת. ובמילים אחרות: נעזוב "אבל לא עכשיו, עוד איזה שנתיים-שלוש".

בפרק האחרון, בריב הדרמטי ביניהם, בן מטיח בוורד את העובדות הקשות: "רבים. עובדים. קקי ופיפי. זה החיים!". אני מציע לראות ברגע הזה – קל וחומר נוכח דמותו הלא-מפוענחת של בן – מעין ביטוי למשאלה שמתפרצת מתת-המודע של "מקום שמח": הלוואי שאלה יהיו החיים. הלוואי שהחיים יהיו כל כך פשוטים ומשעממים. הלוואי שיהיה אפשר לעשות כאן סדרה על הנושא הקלאסי של משבר גיל ה־40. במקום זאת, השאלות שמעסיקות את הבורגנות הישראלית הן שאלות כמו האם להשקיע בבניית ממ"ד, האם דואולינגו מספיק כדי ללמוד יוונית למתחילים, וכמובן האם איחרנו את המועד או שאפשר, עדיין, לחתוך? ​

ד"ר אלי אושרוב הוא היסטוריון של המזרח התיכון המודרני, עמית מחקר בפורום ללימודים אזוריים בברלין • המאמר פורסם במקור במגזין "תלם"