לפני מספר ימים התוודה עמית סגל כי לפני מספר שנים הוצע לו על-ידי נתניהו לקבל שריון בעשירייה הראשונה ברשימת הליכוד ואף להתמנות לשר.

על העובדה שמי שמתיימר לעסוק במקצוע העיתונות מקבל הצעה לתפקיד פוליטי משמעותי מהשלטון, אפשר לדבר מכאן ועד הודעה חדשה, אך אני מבקש להסתכל על העניין מנקודת מבט אחרת, המשותפת במובנים רבים הן למציע נתניהו, והן לניצע סגל.

לעמית סגל אין כל כישרון או ניסיון ניהולי או מקצועי בתחום ממשלתי רלבנטי כגון כלכלה, תחבורה, משפט, ביטחון וכיוצא בזה. הניסיון שלו, והכישרון העיקרי הבולט והמוכח, הוא של "דברנות", ברובה ללא לאות.

הדברנות של סגל אינה מתבצעת רק במסגרת מקום עבודתו בערוץ 12, אלא גם ואולי בעיקר בשלל "אקטים של דיבור" ברשתות החברתיות. אקטים שלפי הבדיקות שמפרסם און עזריאל, מביכים באי התאמתם לאמת, אך לא זה העניין הפעם.

למעשה, רוב אם לא כל הפרשנות של עמית סגל לעולם הפוליטי בישראל - והרי הטייטל העיקרי שלו הוא של "פרשן פוליטי" - היא פרשנות של "מי אמר מה". כלומר מירב עיסוקו של סגל, בדיווחים בכלל ובראיונות בפרט, היא בדיבורים. לא מי עשה מה אלא מי אמר מה.

לא רק שסגל עצמו הוא "דברן" בלתי נלאה, אלא שלדעתו העולם הפוליטי הוא רק ואך ורק עולם של דברנות. לא איזה פוליטיקאי הגשים את הבטחותיו אלא מי אמר פעם כך ועכשיו אומר כך.

בעולם הפוליטי אליבא דסגל אין כל מקום לעיסוק בסוגיות עצמן, למשל, האם הממשלה מקדמת מדיניות של הורדת יוקר המחיה, האם הממשלה נערכת להתקפה של החמאס על ישובי הדרום, האם הממשלה מקדמת מדיניות של הורדת הפשיעה, האם הממשלה מקדמת תחבורה ציבורית סבירה, אלא "מי אמר מה".

וזה כמובן מביא אותנו אל המציע, נתניהו.

אני מבקש לטעון כי ההצעה של נתניהו לסגל הגיעה בדיוק מאותו מקום של קידוש "הדברנות" על פני כל דבר אחר. גם נתניהו בדומה לסגל מאמין כי הפוליטיקה כולה היא דברנות ותו לא. לכן בנאומים אינסופיים כנגד אויבי ישראל, למשל החמאס, שמשון הגיבור הוא עלה נידף ברוח לידו, אבל במציאות הוא סיפק לארגון הטרור את המימון הדרוש לביצוע הטבח, ובתור ראש ממשלה ברצף של כמעט שני עשורים לא דאג שייערכו למנוע אותו.

החשיבות העילאית שנתניהו מייחס לדברנות היא כמובן גם זו שהובילה אותו אל ספסל הנאשמים בתיקי האלפים, העוסקים רובם ככולם בניסיונות פליליים להשתלטות על התקשורת והשיח הציבורי. שכן כאשר הדברנות היא העיקר, חייבים להשתלט על הצינור דרכו היא זורמת לציבור.

באותו אופן בדיוק אפשר להקרין שוב ושוב את תשדירי הבחירות של הדברן נתניהו בהם הוא מבטיח "לטפל ביוקר המחיה", "לחסל את חמאס" או להעניק "חינוך חינם" כאשר בכל אחד מהתחומים הללו, וברבים אחרים, מלבד דיבורים לא נעשה על ידו דבר.

זו אם כן לטעמי הסיבה העיקרית שבגללה הציע נתניהו לסגל את שהציע. נתניהו הוא סוכן מכירות, אשף הדברנות הפוליטית, ומה טבעי יותר מלצרף אליו דברן ממולח נוסף, שהוכיח שכוחו בפיו.

בתקופות אחרות היו לעם היהודי מנהיגים אחרים.

על משה נכתב כי אמר לאלוהים, בניסיון להדוף את ההצעה להנהיג את עם ישראל, כי אין כוחו בדיבור (שמות ד', י'): "ויאמר משה אל יהוה, בי אדני לא איש דברים אנכי גם מתמול גם משלשם גם מאז דברך אל עבדך, כי כבד פה וכבד לשון אנכי".

במקום אחר בספר שמות (כ"ד, ז') אומרים בני ישראל למשה במעמד הר סיני: "כל אשר דיבר יהוה נעשה ונשמע".

שני פסוקים אלו מבטאים, לדעתי, את הרעיון החשוב והמהותי הנמצא כבר במקורות התרבותיים הראשוניים של העם היהודי, והוא שלא יכולת הדיבור היא העיקר, בוודאי בהקשר של פעילות ציבורית, אלא המעשה. לא יכולת השכנוע והלוליינות המילולית, אלא הענווה, המסירות וכובד הראש - גם ואולי דווקא כשהוא מלווה בכובד פה.

את התפיסה היהודית הבסיסית הזו, נתניהו וסגל כנראה שכחו.