המומחים והפרשנים הביטחוניים שכותבים ומתראיינים על ישראל ואיראן וארה"ב, מזכירים לי בשבועות האחרונים את משחק הילדים הישן-נושן, שבו קוטפים עלי כותרת של פרח ומנסים לנחש, "אוהב, לא אוהב". תהיה תקיפה? ואולי לא? יהיה הסכם? ואולי לא?
הם מברברים את עצמם עד לזרא, אף שאף לא אחד באמת יודע מה יקרה. לא מדובר רק באזובי הקיר, טוקבקיסטים בגרוש ובפרשנים לרגע. גם בטובים, במוערכים ובבעלי הידע העמוק פושה נגע השרלטנות. הם לא מסוגלים להתאפק ולסרב ולומר בפשטות: איננו יודעים מה צופן העתיד.
העורכים צריכים למלא שעות אולפן, והראשים מדברים ומוכנים להזריק את הגיגיהם לווריד הציבורי כדי להשלים את המכסה. האדם היחיד שיכריע אם ארצות-הברית תגיע להסכם עם איראן שימנע מלחמה הוא הנשיא דונלד טראמפ, וגם הוא לא יודע.
ברור שהוא אינו שש אלי קרב והיה מעדיף הסדר עם משטר כוהני הדת של איראן על פני תקיפה, אך במקביל הוא מכין את צבאו לעימות. הכוח הצבאי שארצות-הברית פורסת בים האדום, מפרץ עדן, מפרץ עומן והמפרץ הפרסי הוא חסר תקדים לאזור. שתי נושאות מטוסים עם מאות מטוסי קרב, מפציצים כבדים שמסוגלים להגיע בטיסה מארצות-הברית, מטוסי תדלוק, וספינות קרב שמצוידות בטילי טומהאוק.
וזאת בנוסף לבסיס האוויר האמריקאי בקטאר, לבסיס הימי בבחריין ולבסיסי ארצות-הברית בערב-הסעודית ובקרן אפריקה, ולתגבורות של צבא בריטניה בקפריסין ושל צבאות נאט"ו.
מפגן הכוח העצום הזה משקף את הדוקטרינה האסטרטגית של "Coercive diplomacy", דיפלומטיה כופה. זהו מושג שמזוהה, מאז שנות השישים של המאה הקודמת, עם חוקר מדעי המדינה האמריקאי וחתן פרס הנובל תומאס שלינג.
דיפלומטיה כופה היא אסטרטגיית מדיניות חוץ המשתמשת בכוח ממוקד או באיום בשימוש בכוח, לעיתים בשילוב לחץ דיפלומטי או כלכלי, כדי לאלץ יריב להפסיק או לבטל פעולה בלתי רצויה. מטרתה להשיג יעדים פוליטיים ודיפלומטים, מבלי לפתוח במלחמה כוללת, והיא פועלת במרחב שבין שכנוע בדרכי שלום לבין עימות גלוי.
מי שמשתמש באסטרטגיה זו נוקט בגישת "המקל והגזר", ומשלב איומים בענישה עם תמריצים חיוביים או הבטחות על-מנת לאפשר ליריב להיענות לדרישות תוך שמירה על כבודו.
השבוע התקיים בז'נבה הסיבוב שני של השיחות הרשמיות בין נציגי ארצות-הברית ואיראן, בעקבות הסיבוב הראשון בראשית החודש בעומאן. שר החוץ האיראני עבאס עראקצ'י התאמץ לספק תיאור אופטימי. האמריקאים, אמר, "לגמרי רציניים", האווירה "קונסטרוקטיבית יותר" והצדדים הצליחו להתקדם ולסכם עקרונות מנחים שיכולים לאפשר ניסוח הסכם משותף. זה לא יקרה בהכרח במהירות, הוסיף עראקצ'י, "אבל לפחות התחלנו במסלול".
סגן נשיא ארה"ב, ג'יי די ואנס, אמר בראיון ל"פוקס ניוז" כי השיחות עם איראן "התנהלו טוב, במובן מסוים. הם הסכימו להיפגש שוב", אך הדגיש כי האיראנים "עדיין לא מוכנים באמת להכיר בחלק מהקווים האדומים" שהציב הנשיא טראמפ. לדבריו, הנשיא האמריקאי מעוניין בפתרון שימנע מאיראן נשק גרעיני – בין אם מדובר בפתרון דיפלומטי או אחר.
גם אם הפערים בין שני הצדדים הצטמצמו, עדיין חילוקי הדעות בין שני הצדדים גדולים. ארצות-הברית מציבה שלוש דרישות לאיראן: לחדול מלהעשיר אורניום ולהעביר את החומר המועשר שברשותה למדינה אחרת; לצמצם את מלאי הטילים שלה ולהתיר ייצור טילים עד טווח של 300 קילומטרים בלבד כך שלא יוכלו לטווח את ערב הסעודית וישראל; להפסיק את הסיוע לשלוחיה מחוץ לאיראן ואת ערעור המשטרים באזור.
איראן, שמעוניינת למשוך זמן במשא ומתן, מוכנה אולי להתגמש בנושא הגרעין, אך מסרבת, לפחות זו עמדתה הפומבית, לדון על צמצום הטילים הבליסטיים שלה. ובאשר לשלוחים, ברור לשני הצדדים שזו סוגיה משנית, שניתן להתפשר עליה ולהותיר אותה עמומה.
שני הצדדים החליטו להיפגש בעוד שבועיים לסבב שלישי. אפשר להניח שבפועל נציגי ה-CIA והביון האיראני מחליפים ביניהם מסרים חשאיים כל הזמן. עד אז, הכול יישארו בעלטה. וזאת למגינת ליבו של ראש הממשלה בנימין נתניהו וממשלתו. תקוותם היא שהשיחות יכשלו ו"הארמדה הנפלאה", כפי שהגדיר זאת הנשיא טראמפ, תמטיר אש וגופרית על איראן, ואולי תחדש את המחאה וגם תביא לנפילת המשטר.
צה"ל כמובן ממשיך בהכנות למקרה של עימות צבאי – מוגבל או מקיף – בין ארצות הברית לאיראן. ברור שאם תרחיש כזה יתממש, ישראל תצטרף למלחמה וחיל האוויר יתקוף.
ובינתיים הלימבו בין מלחמה להסדר שנמשך כבר כחודשיים מקשה על היכולת להבין את המצב. מה שלא מונע, ואולי אף מקדם, את השיח הציבורי-תקשורתי, שמתנהל בלופים נמשכים וחוזרים על עצמם. עמימות ואי-ידיעה הם מנשמת אפה של התקשורת ושל הפרשנים המכורים לדקות התהילה שלהם. ההצגה חייבת להימשך.איך זה יסתיים? גם נתניהו וגם אני לא יודעים.