עיתונאים פלסטינים ששהו בבתי הכלא בישראל סבלו לדבריהם מהתנכלויות, התעללויות ועינויים, כך עולה מדו"ח שפרסם היום הוועד להגנה על עיתונאים (CPJ), ארגון בינלאומי לזכויות עיתונאים שנוסד בארה"ב.

העיתונאים מתארים מכות עד כדי שבירת עצמות, שיסוי כלבים, שהות ארוכה ב"תנוחות לחץ", חשיפה ממושכת למוזיקה רועמת, הזנחה רפואית, הרעבה, אלימות מינית ואיומים. בצה"ל ובשב"ס הגיבו בטענה כי פעלו לפי החוק הבינלאומי וכי כל אסיר רשאי להגיש תלונה שתיבדק בהתאם לנהלים. ב-CPJ מציינים כי בפועל, מנגנוני הבדיקה של צה"ל ושב"ס התגלו כחלולים.

"מהעדויות שנאספו על ידי CPJ עולה כי מה שחוו עיתונאים פלסטינים בשנתיים האחרונות אינו תוצאה של פעילות של בודדים שחרגו מהכללים אלא דפוס שיטתי של נוהלי מעצר המסתמכים על אלימות, השפלה ומניעה כדי להפחיד עיתונאים ולדכא דיווחים מעזה ומהגדה המערבית", נכתב בדו"ח.

מאז טבח חמאס ופרוץ מלחמת עזה ב-7.10.2023 נעצרו והובאו לבתי הכלא בישראל עשרות עיתונאים פלסטינים. 65 מתוכם שוחררו, בין היתר בעסקאות שחרור החטופים. ב-CPJ ביקשו ליצור קשר עם כל 65 העיתונאים ששוחררו, כדי לשמוע על חוויותיהם בכלא הישראלי. חמישה סירבו להשיב לפניות הארגון. עיתונאי נוסף, כתב אל-ג'זירה איסמעיל אל-גול, נהרג בתקיפת כוחותינו (בצה"ל טענו כי היה מחבל נוח'בה בחמאס, אך ארגוני זכויות עיתונאים בינלאומיים טענו כי הראיות שהציג צה"ל אינן מספקות).

59 העיתונאים ששוחררו מהכלא הישראלי והסכימו לדבר עם CPJ נשאלו על נסיבות מעצרם ותנאי כליאתם. בחלק מהמקרים, העיתונאים סיפקו תצלומים ודו"חות רפואיים כדי לגבות את עדויותיהם. בארגון מבהירים כי לא יכלו לאמת כל טענה וטענה של העיתונאים, אך מציינים כי עדויותיהם הולמות ממצאים של ארגוני זכויות אדם, כולל "בצלם".

58 מתוך 59 העיתונאים ששוחחו עם CPJ העידו כי היו נתונים למה שהם הגדירו כעינויים, התעללות או סוג אחר של אלימות. עשרה עיתונאים ביקשו לחסות את זהותם, בטענה שקיבלו איומים מפורשים מחוקריהם הישראלים ואנשי שב"ס כי ייעצרו מחדש ואף ייהרגו אם יעזו לדבר פומבית על מה שחוו בכלא.

הרוב המכריע של העיתונאים, 48 מתוך 59, מעולם לא הועמדו לדין ובמשך כל התקופה הוחזקו במעצר מנהלי. הנותרים הואשמו בהסתה ועידוד מעשי טרור.

בדו"ח, מאת רמה סבאנח, מוחמד עותמאן וחולוד מסאלחה, נכללות עדויות לטקס קבלת פנים שנערך לעצורים חדשים, ""א-תשריפה", במסגרתו הם מוכים באופן מכוון ומאורגן.

הצלם העזתי שאדי אבו סידו, סיפר ל-CPJ כי כשהגיע למחנה שדה תימן הוא נאזק, עיניו כוסו, והוא הובל בכוח מבעד מסדרון שלאורכו עמדו חיילים אשר בעטו בו והכו אותו באלות. בהמשך התברר לו כי בעקבות קבלת הפנים הזו צלע שלו נשברה. 56 מתוך 59 העיתונאים ששוחחו עם CPJ טענו כי הוכו באופן קבוע, כולל במהלך המעצר ובהעברה בין מתקני מעצר.

מוסטפא חואג'ה, תושב השטחים, טען כי בעקבות מכות שספג בכלא שטה במרץ 2024 צעלותיו נסדקו, ברכו נחבלה (קרע במניסקוס) והוא סבל מפריצת דיסק. מוחמד באדר העיד כי הוכה בכלא קציעות בעוצמה שחתכה את לשונו. הוא נאלץ להימנע מדיבור או אכילה כמעט לחלוטין במשך שבועיים.

שדר הרדיו מוחמד אלאטרש תיאר כיצד בנובמבר 2023 הוא ועצורים נוספים הותקפו באופן מאורגן במה שכונה "מסיבת שב"כ" או "מסיבת בן-גביר", אירוע של ענישה קולקטיבית. לדברי אל-אטרש כלבים מאומנים צוו לתקוף את העצורים, ונעשה שימוש בכלי מתכת כדי לגרום לדימום מתמשך וצלקות. העיתונאים העזתים אסלאם אחמד ואוסמה אל-סייד טענו כי בין חקירות ספגו מכות חשמל וגז פלפל.

לפי כמה עדויות, האירועים הללו התרחשו בסמוך לאחר ביקור של השר לביטחון פנים איתמר בן גביר, שקרא פומבית להרעת תנאי העצורים הפלסטינים (השר לא הגיב לפניית CPJ).

כשני שליש מהעיתונאים ששוחחו עם CPJ סיפרו כי אולצו להישאר ב"תנוחות לחץ". 11 תיארו כי הופעלה עליהם שיטת "סטרפדו", במסגרתה אדם נתלה באוויר מידיו, האזוקות מאחורי גבו. אחרים העידו כי אולצו לכרוע ברך או לשכב כשפניהם מטה במשך שעות, או שישבו כבולים תחת גשם, שמש ישירה או במי ביוב.

העיתונאי סמי אל-סאי סיפר כי החיילים כיוונו את תקיפותיהם לאזור שבו עבר ניתוח כליה, למרות שהודיע להם על רגישותו.

"למה קראת לי אם הוא עדיין לא מת?"

שבעה עיתונאים תיארו את הנזק שנגרם להם כתוצאה משהייה ממושכת בת ימים ב"חדר דיסקו", שבו רמקולים הפיצו מוזיקה בעוצמה שמנעה כל אפשרות לישון. 14 עיתונאים בסך הכל דיווחו על חשיפה ממושכת לצלילים חזקים, כולל נביחות כלבים מסביב לשעון, שהייה במשך 9 שעות ברכב שב"ס תוך חשיפה שוטפת למוזיקה בקול רם, וחשיפה כפויה לסרטי תעודה על תקיפת חמאס ב-7.10.

27 עיתונאים העידו על הזנחה רפואית. העיתונאי יוסף שראף סיפר כי הפצעים שספג מהמכות החוזרות ונשנות הזדהמו עד כדי יצירת מורסות על גופו. עציר אחר, שהיה רופא עזתי, טיפל בו באמצעות מה שככל הנראה היה אקונומיקה.

העיתונאי טאהר פאחורי סיפר כי המכות שספג בעיניו בבתי המעצר עציון ועופר הובילו לאבדן כושר הראייה למשך כ-20 יום. הוא לא זכה לטיפול רפואי. העיתונאי מוחמד עימאד סולטאן הספיק להעיד על פציעות עיניים דומות ומניעת טיפול רפואי, לפני שנהרג גם הוא בתקיפה ישראלית.

כמו ארגוני זכויות אדם אחרים, גם ה-CPJ אסף עדויות רבות על מקרים רבים של סקביאס, פריחות ופצעים בלתי מוסברים, פצעים שנתפרו ללא הרדמה, שברים שלא טופלו, פציעות עיניים, התקפי אסטמה, והזנחה מכוונת של מצבים רפואיים  חמורים מהם סבלו העצורים לפני מעצרם ובעקבותיו. עוד העידו העיתונאים על תנאי מעצר לא סניטריים והיעדר מוחלט של מוצרי היגיינה נשיים.

כמה מהעצורים העידו כי העדיפו להימנע מפניה לצוות הרפואי בטענה כי הרופאים עצמם התעללו בהם או תמכו במתעללים. הצלם עבדול מוחסן שלאדה סיפר ל-CPJ כי כיבו עליו סיגריות בוערות וכשדיווח על ההתעללות הרופא אמר לו "זה בסדר, אין בעיה". עיתונאי אחר טען שרופא הגיב לפציעה חמורה במילים "למה קראת לי אם הוא עדיין לא מת?".

55 מתוך 59 העיתונאים ששוחחו עם CPJ העידו על רעב קשה או מחסור חמור במזון. העצירים איבדו בממוצע 23.5 קילו כל אחד במהלך המעצר. אחמד שקורא אמר שאיבד 54 קילו במהלך 14 חודשי מעצר בבתי המעצר קציעות וג'למה. אחרים סיפרו שנאלצו לאכול לחם מעופש ואוכל רקוב. העיתונאית אשווק עיאד העידה כי איבדה 15 קילו והחלה להקיא דם בשל מעצר ללא מזון הולם וללא טיפול במצב רפואי ממנו סבלה עוד טרם מעצרה. העיתונאי עבדלחמיד חמודנה סיפר כי במהלך החורף החליף את חולצתו תמורת מנת מזון.

טענות להתעללות מינית

שניים מבין 59 העיתונאים סיפרו ל-CPJ כי נאנסו במהלך מעצרם.

העיתונאי סמי אל סיי סיפר כי נלקח לחדר קטן בכלא מגידו, שם חיילים הסירו את מכנסיו ותחתוניו והחדירו לתוכו אלה וחפצים אחרים. אל סיי העיד כי לא סיפר על האונס שלו במהלך המעצר, למעט לשני עצורים בכירים ששהו בכלא כבר 25 שנים. האונס הוביל אותו למצב פסיכולוגי קשה, אמר, שממנו התאושש רק אחרי ששמע עדויות מעצירים אחרים.

העיתונאי אוסמה אל-סייד העיד כי הוא ועצירים אחרים הופשטו לחלוטין והותקפו בידי כלבים מאומנים בשדה תימן. הוא תיאר זאת כאונס, וטען כי חיילים צחקו ותיעדו את האירוע.

המקרים הללו אינם מבודדים. העיתונאית הגרמניה אנה לידקה, שנעצרה אחרי שניסתה להגיע לעזה במשט, טענה כי נאנסה במהלך שהותה בכלא הישראלי. העיתונאי האיטלקי וינצ'נזו פולון העלה האשמה דומה.

בסך הכל שמעו אנשי CPJ עדויות על 17 מקרים של אלימות מינית ועוד 19 מקרים של חיפושי עירום משפילים. בין היתר נטען לתקיפת אזור אברי המין, ניסיון החדרת חפצים, עירום כפוי וצילומו ואיומים באונס.

ניסיון לגייס עיתונאים כסוכנים

העיתונאי מוחמד באדר טען כי חוקריו הפנו אליו במשך שעות שאלות על עבודתו העיתונאית והציעו לו להפוך למודיע או להמשיך להיות כלוא. העיתונאי אמין ברכה סיפר כי נחקר ארוכות על עבודתו באל-ג'זירה, תוך איומים באלימות נגד משפחתו. אחד החוקרים, כך טען, אמר לו שבני משפחתו של כתב אל-ג'זירה וואיל דחדוח נהרגו משום שהעיתונאי סירב לשתף פעולה עם ישראל והתעקש להישאר בעזה.

העיתונאי מוחמד אל-עטרש העיד כי טרם שחרורו הוזהר לבל ימשיך לעבוד כעיתונאי. העיתונאי אוסמה אל-סייד טען כי במהלך מעצרו החיילים כינו אותו "ג'זירה" וטען כי ספג אלימות גוברת אחרי שהכריז כי הוא עיתונאי.

CPJ: התלונות לצה"ל ולשב"ס אינן מטופלות באמת

ב-CPJ מדווחים כי פנו בבקשות תגובה מפורטות לדובר צה"ל, אך נדרשו לספק מספרי תעודת זהות של העיתונאים ונקודות ציון גיאוגרפיות של המקומות בהם נעצרו העיתונאים כדי לקבל תגובה. משאלה לא סופקו, התקבלה תגובה כללית לפיה "העצורים מטופלים בהתאם לחוק הבינלאומי",  וכי כוחות צה"ל "מעולם לא, ולעולם לא יתקפו, במכוון עיתונאים". לפי דובר צה"ל, כל הפרה של הכללים "תיבדק".

בשב"ס מסרו בתגובה ל-CPJ כי "כל האסירים עצורים על פי החוק" וכי "כל הזכויות הבסיסיות נשמרות במלואן על ידי סוהרים בעלי הכשרה מקצועית".  עוד טענו בשב"ס כי אינם מודעים לטענות שהעלו העצורים, וכי למיטב ידיעתם "לא התרחשו אירועים כאלה". לצד זאת ציינו בשב"ס כי "לאסירים ולעצורים יש זכות להגיש תלונה שתיבדק במלואה ותטופל על ידי הרשויות הרשמיות".

ב-CPJ מציינים מנגד כי התלונות של אסירים ועצורים אינן מובילות לדבר. בארגון מציינים כי טענות לעינויים והתנכלויות בבתי הכלא הישראלים אינן חדשות ואינן מוגבלות לעיתונאים, אך כל אלו לא הובילו לענישת הגורמים האחראים או לשינוי במצב.