התפתחות החינוך בשנות השמונים – תוכניות ייחודיות ותובניות מממדיות
התקופה שלאחר המהפך הפוליטי של 1977 התאפיינה בהשפעות של אידיאולוגיה קפיטליסטית ושמרנית על החברה ועל המערכת הפוליטית. אידיאולוגיה זו התבטאה בין היתר בליברליזציה כלכלית, הווה אומר הפחתת מעורבות המדינה בכלכלה, עלייה באי-השוויון הכלכלי ונסיגה מן האידיאולוגיה השוויונית וממימושה של מדינת הרווחה שאפיינו את ישראל עד סוף שנות השבעים (בראלי ואח', 2005).
אייזנשטדט (2004) מראה כי בעקבות מלחמת ששת הימים, מלחמת יום הכיפורים והמהפך הפוליטי נפתחו מחדש לדיון ציבורי מספר הנחות יסוד של הדגם הציוני ההגמוני שאפיין את ישראל עד אז, דיון שלוּוה במאבקים פוליטיים וחברתיים בשאלות יסוד של החברה הישראלית.
לאור זאת, בתקופה זו חל בחברה הישראלית תהליך של קיטוב אידאולוגי ופוליטי. בציבור החילוני הלך והתרחב חלקם של מי שאימצו ערכים אזרחיים ליברליים ודמוקרטיים, ואילו בציבור הדתי התבטאו מגמות הפוכות, וחלקים גדולים ממנו פנו לערכים לאומיים קולקטיביסטיים ולשמרנות דתית (מטיאש וצבר-בן יהושע, 2004).
בעקבות המהפך הפוליטי מונה לראשונה שר חינוך שלא היה מזוהה עם תנועת העבודה. זבולון המר, שכיהן בתפקיד בין השנים 1977 ל-1984, היה איש הציונות הדתית וממקימי גוש אמונים. עם זאת, ראוי לציין כי השינויים הפוליטיים לא באו לידי ביטוי בתחלופה של הפקידות הבכירה במשרד החינוך: מנכ"ל המשרד אליעזר שמואלי נכנס לתפקידו (כממלא מקום) עוד בתקופתו של השר אהרון ידלין ונשאר בו עד שנת 1986. יו"ר המזכירות הפדגוגית דוד פור, שמונה לתפקידו בשנת 1980, היה חבר קיבוץ, ובוודאי לא מזוהה עם מפלגתו של המר.
את המגמות הפוליטיות אין לחפש, אם כך, במינויים המקצועיים במשרד אלא בשיח שאפיין אותו ובגורמים החיצוניים שניסו להשפיע על החלטותיו. במהלך שנות השמונים חל תהליך מתמשך של שינויים בפרשנות ה"ממלכתיות" ויעדיה ובמקומו של משרד החינוך במערכת החינוך. מושגים כמו "אוטונומיה חינוכית", "ניהול עצמי" ואפשרות בחירה להורים הפכו בהדרגה לדומיננטיים בשיח החינוכי (רייכל, 2008).
הציר העצמאי -"מסלול מרכוס"
בשנת 1977 הוכרז במשרד החינוך על הנהגת מדיניות של "אוטונומיה פדגוגית".[1] מדיניות זו היוותה המשך לסדרה של תהליכים ארגוניים ופדגוגיים שנועדו להגביר את הביזור ולצמצם את הריכוזיות במערכת החינוך כחלק מיישום רפורמת ארן.
מדיניות האוטונומיה הפדגוגית אפשרה לבתי ספר להציע לתלמידים, לצד לימודי החובה, גם תוכניות בחירה ותוכניות רשות וכן תוכניות ייחודיות שפיתחו בתי הספר עצמם.
האוטונומיה הפדגוגית הייתה אחד הגורמים שעודדו פיתוח של תוכניות לימודים "מהשטח" (bottom-up), כלומר לא באמצעות גופי תכנון הלימודים הרשמיים של משרד החינוך אלא ביוזמת בתי ספר ומורים או גורמים אחרים בתוך מערכת החינוך. רשימה שהוכנה במשרד החינוך בשנת 1984 מפרטת 14 תוכניות לימודים בנושא תקשורת המיועדות לאוכלוסיות מגוונות בטווח של גילים - מתלמידי בתי ספר יסודיים ועד חינוך למבוגרים.[2]
התוכניות המופיעות במסמך הוכנו ברובן (למעט תוכנית אחת) על ידי יחידות במשרד החינוך או על ידי גופים ממסדיים אחרים. מטבע הדברים תוכניות שהופקו כיוזמה עצמאית של בית ספר או מורה יחיד פורסמו בתפוצה נמוכה או לא פורסמו כספר כלל, וקשה לאמוד את מספרן המדויק.
שני השמות הבולטים ביותר בציר העצמאי הם הלגה קלר ואליעזר מרכוס. ד"ר הלגה קלר (קראנסטון) (2013-1921) נחשבת למייסדת תחום החינוך הקולנועי בישראל והייתה בין מקימי החוג לקולנוע באוניברסיטת תל-אביב. כבר בראשית שנות השבעים היא יזמה תוכנית לחינוך קולנועי על בסיס תוכניות לימוד שפותחו באנגליה (אבניאון, 1971), בשיתוף הטלוויזיה הלימודית.
שיטתה של קלר הייתה מבוססת על צפיית התלמידים בסרטים ובעקבותיה דיון בבעיות חברתיות ואנושיות העולות מהם. היא הדגישה את הפוטנציאל של חינוך קולנועי מסוג זה בקרב התלמידים שכונו "טעוני טיפוח" - תלמידים משכבות סוציו-אקונומיות נמוכות (קלר ופלטק, 1976) התוכניות לטעוני טיפוח לחינוך העל-יסודי היוו חלק ניכר מתוכניות החינוך לתקשורת בשנות השבעים. כך תוארה פעילות משותפת להורים וילדים "טעוני טיפוח" בכנס מורים בנושא:
באמצעות "תכנית-הקולנוע" נעשה שימוש במדיום חזותי-אסתטי, שהוא בעל עצמה רגשית ומאפשר מעורבות עמוקה, הזדהות והשלכתיות מקלה. בתכנית נעשה ניסיון של שיתוף הורים בדיונים עם ילדיהם המתבגרים. יצירות הקולנוע הן קצרות. נושאיהן: יחסי הורים-בנים, בעיות התבגרות וגדילה, יחסי ילדים-אחים ועוד. [...] תוך דיון מסתמנת הידברות בין ה"דורות". מתברר שההתנסות בצפייה משותפת בסרטי הקולנוע, מסייעת להעלאת דימוי ההורים בעיני ילדיהם.[3]
דמות מרכזית נוספת בפיתוח החינוך לתקשורת בתקופה זו היא, כאמור, אליעזר מרכוס (2010-1933). מרכוס כיהן כמנהל של מספר בתי ספר ובהמשך כמנהל בית הספר לעובדי הוראה בכירים של משרד החינוך. גישתו החינוכית הושפעה מגישות פיידוצנטריות (ממוקדות ילד) כמו אלה של א"ס ניל ויאנוש קורצ'אק. בתחום התקשורת היה מרכוס אוטודידקט, והוא ערך ופרסם אסופות מאמרים בנושא חינוך לצפייה ביקורתית (מרכוס, 1985; מרכוס ונבו, 1988).
בשנת 1975 כתב אליעזר מרכוס, בשיתוף אוריאל כהן ורפי קאופמן, תוכנית לימודים ב"הבנת הנצפה" שעסקה בצפייה ביקורתית בטלוויזיה, והיא נלמדה בכמה בתי ספר. בהמשך לימד תוכנית בשם זהה בהשתלמויות מורים. במהלך שנות השמונים ניסה מרכוס לקדם לימודי תקשורת במשרד החינוך בדרכים שונות, עסק בהוראת הנושא בהשתלמויות וסייע לבתי ספר לפתח לימודי תקשורת עצמאיים. עם מינויו ליו"ר המועצה הפדגוגית בשנת 1989 הוקמו ועדות לכתיבת תוכניות לימודים בתקשורת, שבהן אעסוק בפרק הבא.
מרכוס וקלר עסקו אומנם בפיתוח תקשורת המונים ובהדרכה באופן עצמאי, אך שאפו להטמיע תוכניות לימודים כוללות בתקשורת ובקולנוע במערכת החינוך. כך תיאר זאת מרכוס:
רציתי שתהיינה שתי תוכניות לימוד נפרדות,[4] אך המערכת הייתה כה רחוקה מהרעיון, שהלכתי בשיטת צעד אחר צעד, כפי שעשיתי קודם בחינוך לתיאטרון. [...] בינתיים, המשכנו לעודד בתי ספר לפתח תוכניות לימוד ייחודיות. הלגה קלר עבדה ללא לאות, לרוב בהתנדבות, בפיתוח וקידום הוראת המקצוע.[5]
בתקופה הראשונה התוכניות העצמאיות שעודד מרכוס נחלו הצלחה מוגבלת בלבד, אולם תוכניות אלה (בעיקר התוכניות שכתבו הלגה קלר ודפנה למיש) יהוו בהמשך את הבסיס לתוכניות הלימוד הרשמיות הראשונות.
הציר הממסדי - "מסלול יונאי-שפירא"
במקביל לחדירה האיטית של החינוך לתקשורת לתוך מערכת החינוך "מלמטה-למעלה", כלומר באמצעות יוזמות עצמאיות של אנשי חינוך ובתי ספר, התבצע גם מאמץ לשלב את מקצוע התקשורת בבתי הספר באמצעות כתיבת תוכנית לימודים רשמית בתהליך סדור, על פי המקובל במשרד החינוך.
תהליך זה כולל הקמת ועדת היגוי, כתיבת התוכנית בשיתוף גורמים חיצוניים וביצוע ניסוי (פיילוט) ומעקב אחרי הטמעת התוכנית. האחראים המרכזיים לקידום לימודי תקשורת המונים במסלול הממסדי בתקופה המדוברת היו שני בעלי תפקידים במנגנון החינוכי - ד"ר יוסף יונאי, מפקח ראשי ומנהלם של מספר מחוזות במשרד החינוך, ואריה שפירא - גם הוא מפקח במשרד שתחום אחריותו היה המרכזים הפדגוגיים (מרפ"דים).
מדובר במרכזים שהיו פזורים ברחבי הארץ ושימשו להדרכה ולהשתלמויות לעובדי הוראה, לפיתוח אמצעי הוראה וטכנולוגיה חינוכית וכספריות של חומרים חינוכיים (כתבי עת וספרות מקצועית, חומרים אור-קוליים ואמצעי המחשה אחרים) לשימוש בתי הספר.
פעילותם של יונאי ושפירא התמקדה בשני ניסיונות לפיתוח תוכניות חינוך לתקשורת בשיתוף גורמים נוספים: הראשונה עם המרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח) והשנייה עם מכללת סמינר הקיבוצים.
"מדיה בימינו" (תוכנית מט"ח)
תוכנית "מדיה בימינו" יצאה לאור בשנת 1977 כסדרת מערכים הכוללת ספרים לתלמיד ומדריכים למורה, אשר נכתבו במרכז לטכנולוגיה חינוכית (מט"ח). התוכנית יועדה לכיתות ו'-ט' והציעה ארבעה מסלולי לימוד המחולקים על פי מדיום: עיתונות (כתובה), רדיו, טלוויזיה וצילום.
את כתיבת התוכנית במט"ח הוביל אריה ווהל, מורה וחוקר חינוך שתחומי התמחותו אוריינות ולימודי שפה. המטרות המוגדרות של התוכנית היו: (1) שיפור הידע וההבנה של התלמיד באמצעי התקשורת ודרכי פעולתם; (2) שיפור יכולתו של התלמיד להתבטא בדרכים מגוונות; (3) פיתוח הרגישות וחוש הביקורת של התלמיד כצרכן מדיה; (4) טיפוח היוזמה לניצול המדיה בהוראת המקצועות השונים.
במזכירות הפדגוגית במשרד החינוך[6] ביקשו ליצור שיתוף פעולה עם מט"ח, שבמסגרתו תופעל התוכנית "מדיה בימינו" במוסדות החינוך. לצורך הפרויקט הוקמה ועדת היגוי שתפקידה לכוון ולעקוב אחר ביצוע התוכנית.[7] הוועדה, בראשותו של יוסף יונאי, הורכבה כולה מאנשי משרד החינוך, בהם אריה שפירא. איש מחברי הוועדה לא היה מתחום התקשורת או החינוך לתקשורת. המרכז לטכנולוגיה חינוכית היה אחראי לפיתוח התוכנית, לכתיבתה ולהפצתה, ומערכת המרכזים הפדגוגיים (המרפ"דים) של משרד החינוך הייתה אחראית להפעלת הפרויקט במערכת החינוך.[8]
עם זאת, במשרד החינוך לא אימצו את התוכנית כפי שהיא, ודרשו להעריכה על ידי ועדת בדיקה ולהכניס בה מספר שינויים כתנאי להפעלתה המשותפת. ועדת הבדיקה שהוקמה בראשות רבקה בן יעקב, מפקחת בכירה במשרד החינוך, מצאה כי "הקונספציה של כותבי התוכנית אינה הולמת את המטרות המוצהרות בתוכנית".[9]
הוועדה המליצה לבטל את מסלול הצילום ולכתוב מחדש את התוכניות העוסקות בעיתונות, רדיו וטלוויזיה. בעקבות זאת החליטה ועדת ההיגוי שלא לכתוב תוכניות לימוד חדשות מתחילתן, אלא לשכתב את התוכניות הקיימות תוך "מתן יחס כמותי ואיכותי נאות לכל אחת מן המטרות של התוכנית [...] ובכלל זה התלמיד כצרכן מדיה (ולא רק כיצרן)", ותוך דגש על התאמתה למציאות הישראלית.[10]
הוחלט כי השכתוב ייעשה בידי צוותים שיכללו מומחה מקצועי ואיש חינוך. התוכנית המעודכנת אמורה הייתה לכלול, מלבד הפרקים הייעודיים לכל מדיום, שני פרקים משותפים: מבוא כללי לתקשורת ופרק בנושא תעמולה ופרסומת.
בפועל, שכתוב פרקי התוכנית התגלה כרצוף בקשיים: במסלול הטלוויזיה לא נבחרו מומחים שישכתבו את התוכנית; במסלול הרדיו הוגשו שתי הצעות לשכתוב, האחת על ידי אנשי משרד החינוך והשנייה על ידי אריה ווהל ממט"ח, אך השכתוב עצמו התעכב, ופרסום התוכנית המשופרת נדחה שוב ושוב; ובמסלול העיתונות עברה מלאכת הכתיבה בין גורמים שונים בתוך המשרד ומחוצה לו. ריבוי המשתתפים במלאכה לא זירז את השלמתה, ותיקון התוכנית בוצע חלקית בלבד.
במקביל לשכתוב החומרים החל יישום של התוכנית באופן ניסיוני במספר בתי ספר, ואורגנו השתלמויות למורים. התגובות על התוכנית היו טובות, ובוועדת ההיגוי תכננו להרחיב את יישומה לבתי ספר נוספים ואף להרחיב את התוכנית לשכבות גיל נוספות - בדגש על הכיתות הגבוהות. חזונם של יונאי ושפירא היה פיתוח תוכנית כוללנית לשילוב נושא התקשורת והטכנולוגיה בחינוך מגן הילדים ועד החטיבה העליונה בתיכון.
על אף האופטימיות והשאיפות היומרניות, תיקון התוכנית בהתאם לדרישות המשרד הוסיף לקרטע, ובמשרד החינוך לא היו שבעי רצון מאיכות החומרים שנכתבו במט"ח. הקשיים בשכתוב ואי-העמידה בלוחות הזמנים הביאו את יונאי ושפירא להחלטה שלא להמשיך את ההסכם עם מט"ח. במהלך שנת הלימודים תשמ"ג התמקדה העבודה מול מט"ח בהשלמת שכתוב ובכתיבה של חומרים שהכנתם כבר החלה, לצד המשך ההשתלמויות וסדנאות ההדרכה למורים.
בדצמבר 1982 דיווח יוסף יונאי ליו"ר המזכירות הפדגוגית דוד פור על התנהלות התוכנית עד אותו שלב: מצד אחד, נרשמו תגובות חיוביות ורצון של בתי ספר נוספים להצטרף לפרויקט. לדבריו, "ההפעלה היתה מבוקרת. בתי ספר רבים רצו להצטרף ואנו עיכבנו את ההרחבה בשל העובדה שהחומר הלימודי טרם הושלם".[11] מצד שני, הובעה אכזבה מתוצרי מט"ח:
מט"ח, שקיבלה על עצמה לשכתב את החומר על פי העקרונות שנקבעו בשעתו על-ידי ועדת הקבע וועדת הבדיקה בראשותה של הגב' רבקה בן יעקב, לא עמדה במשימה. פרקי החומר שהוכנו - לא נמצאו ראויים לאישור ועדת המעקב ולכן הופסק הקשר עמו. קיימנו, אפוא, מגעים עם גורמים נוספים על-מנת שיציעו חומר לתלמידים ולמורים, על יסוד הקווים שהוכנו ואושרו על-ידי ועדת המעקב, חומר שיבוצע באמצעות היחידות הקיימות במשרד.[12]
"התמודדות עם תקשורת המונים" (תוכנית סמינר הקיבוצים)
גם לאחר כישלון הפרויקט המשותף עם מט"ח, היעד של יוסף יונאי כראש ועדת ההיגוי לנושא המדיה נותר פיתוח תוכנית לימודים כוללת בתקשורת מגיל הגן ועד כיתה י"ב.
במקביל לסיום ההסכם עם מט"ח פנה אריה שפירא לד"ר יריב בן-אליעזר וביקש ממנו להכין תוכנית לימודים חלופית. הפנייה לבן-אליעזר הייתה ביטוי להחלטתם המשותפת של יונאי ושפירא לפתח את התוכנית החדשה בשיתוף פעולה עם מומחים מתחום התקשורת.
החלטה זו החלה להתגבש בעקבות חוסר שביעות הרצון מהתוכניות של מט"ח, שאותן הכינו מורים מתחומים אחרים. ניתן לראות בתהליך זה שיקוף של ההכרה בתקשורת כדיסציפלינה בפני עצמה. מסמך שכתב יוסף יונאי בחודש יוני 1983[13] מסכם את תמונת המצב נכון לאותה תקופה, וכן את תפיסתו של יונאי בנושא לימודי התקשורת ותפקידם:
המדיה (עתונות, רדיו, טלוויזיה, וידי[א]ו ועוד) תופסת מקום בולט בחיי היום-יום והשפעתה על התנהגותו של האדם מכרעת. מורים, בתי-ספר ואנשי צבור תובעים ממערכת החינוך ללמד "שפה" זו, באופן שיטתי בכל דרגות החינוך, החל בגיל הרך.ביטוי לחשיבות שמיחסים בתי הספר לנושא ניתן למצוא בניסיונות הרבים המתבצעים במקומות שונים ובלחץ המופנה אלינו להרחיב את הוראת המדיה.
ארגון הנושא: בתי-ספר שונים פתחו קטעי תוכניות (כיתות, נושאים ועוד:) והם מבקשים לקבוע מסגרת כוללת שתאפשר הוראה מסודרת של מדיה. המדיה נעשתה נושא ללמוד בגרות ולכתיבת עבודת גמר; המחסור במסגרת כוללת מונעת ומפריעה למימוש נאות של לימוד זה.
תיאום מאמצים: יחידות שונות במשרד מפתחות חומר; מתקיימת הכשרת מורים מפוצלת, גופים חיצוניים אינם מוצאים כתובת מנקזת ומתאמת רעיונות והצעות.
יונאי שאף להקים במזכירות הפדגוגית יחידה שתרכז את נושא המדיה במערכת החינוך ותהיה אחראית ל"תוכנית מקיפה ונמשכת שתכלול מטרות, מסגרות, שירותים, הפעלה, הכשרה, השתלמות וכו', שתקיף את כל דרגות החינוך, החל בגן הילדים וכלה בהכשרת מורים".
לצורך פיתוח התוכנית החדשה ביקש יונאי להרחיב את ועדת ההיגוי ולהוסיף לה בעלי תפקידים נוספים במשרד, מנהלי בתי ספר ואיש מקצוע מתחום התקשורת (הכוונה כנראה לבן-אליעזר).
בפועל, הרכב הוועדה התרחב אף יותר מהצעתו המקורית של יונאי, והיא מנתה 18 חברים וחברות. בניגוד לתכנון המקורי - לא צורף מומחה מתחום התקשורת כחבר בוועדה, אולם בקווים המנחים לפעילותה נקבע כי "הועדה תתייעץ ברציפות עם אנשי מדע ועם אנשי תקשורת".[14]
מוסדות חינוך, מורים ועובדי חינוך שעסקו בנושא התבקשו להעביר לאריה שפירא, מרכז הוועדה, דוגמאות של תוכניות וחומרי למידה וכן הצעות לתוכנית כוללת בנושא.[15] הקמת הוועדה ארכה זמן רב. כשנה וחצי חלפה בין האישור של יו"ר המזכירות הפדגוגית להקמתה ועד לכינוס ישיבתה הראשונה ביוני 1984.
אפשר אולי ללמוד מכך כי בניגוד למסירותם של יוסף יונאי ואריה שפירא לקידום לימודי התקשורת, הנושא לא היה בראש מעייניהם של גורמים אחרים במשרד החינוך. עם זאת, הקמת ועדת ההיגוי החדשה לנושא המדיה מבטאת שלב חדש בהתמסדות הנושא ובהכרה בתקשורת כתחום דעת.
הדרישה הציבורית ממערכת החינוך למתן מענה להשפעתה הגוברת של הטלוויזיה נמשכה וגברה לאורך שנות השמונים. דרישה זו הגיעה מהורים שחרדו מסכנות הטלוויזיה, ומבתי ספר שחיפשו מענה מקצועי וחינוכי לנושא.
במהלך כהונתו של יצחק נבון כשר החינוך נמצא הד לתביעה זו גם בדרג הפוליטי. נבון החליף בתפקיד את זבולון המר בספטמבר 1984, וניכר שצמרת המשרד ראתה חשיבות רבה בפיתוח לימודי התקשורת, בשונה מהאדישות לתחום, שאפיינה את הדרגים הבכירים במהלך התקופה הקודמת.
השר התבטא פומבית בדבר הצורך בחינוך לתקשורת[16] והתייחס בעיקר להיבט האזרחי-דמוקרטי של לימודי התקשורת.[17] בהקשר זה עלה הצורך בלימודי תקשורת במערכת החינוך גם מצד כלי התקשורת עצמם. דוגמה לכך ניתן לראות בפנייה של מועצת העיתונות לשר החינוך:
ענייני הדמוקרטיה בישראל של ימינו יגעים. מעברים נשמעים קולות בגנותה ומועלות תביעות לחסלה. כביכול, נוח לו לעם ישראל בהשתעבדות לממשל רודני ובסתימת פה. בכבילת חירות הביטוי, או בעיתונות נחותה, המשרתת מתוך צייתנות עיוורת את שרירות רצונם של שליטים. לאחרונה, היינו עדים לגילויי עוינות כלפי אמצעי התקשורת ואלימות כלפי העיתונאים. כביכול הם, החושפים עובדות שלעתים הן לא נעימות והמותחים ביקורת על תופעות הנראות להם שליליות -אחראים למצוקות החברה והמדינה.[18]
תחושת הסכנה לדמוקרטיה גברה בין היתר על רקע הפופולריות הציבורית של תנועת "כך" בראשות מאיר כהנא וכניסתה לכנסת ועל רקע יחס עוין לעיתונות ודרישה לצעדים נגד כלי תקשורת ועיתונאים, דרישה שעלתה לשיח הציבורי בעקבות פרשת קו 300.
לצד זאת, מערכת החינוך נדרשה לממלכתיות וניטרליות על רקע מתח פוליטי ומציאות של קיטוב פנימי. למיש ולמיש מציינים כי "עיסוק באוריינות מדיה [...] יכול להיראות כ'פתרון' קל לוויכוח החשוב המתנהל סביב קיום דיונים בנושאים פוליטיים בכיתה" (2001 ,Lemish & Lemish).
כלומר, עיסוק חינוכי בתקשורת נתפס כאפיק לחינוך לאזרחות ולדיון באקטואליה תוך הפחתת הסכנה שדיון זה יחרוג אל מחוץ לגבולות הקונצנזוס הפוליטי. במקביל, החינוך לתקשורת, כפי שהוא משתקף במכתבה של מועצת העיתונות ואצל נבון, הוא חלק ממאבק פוליטי על הידע הרשמי (Apple, 1990, 2014). הדרישה ללימודי תקשורת בבתי הספר מזוהה עם עמדות ליברליות-שמאליות שבהן אחז נבון, והיא גויסה כחלק מהמאבק הפוליטי מול עמדות שמרניות-ימניות.
כתיבת התוכנית החדשה יצאה לדרך באופן רשמי עם סיום שנת הלימודים תשמ"ד ותחילת תשמ"ה. חברי ועדת ההיגוי היו תמימי דעים עם יונאי באשר לשלבי בניית התוכנית: בשלב הראשון יש לזמן אנשי חינוך לבירור הסוגיות הפדגוגיות והקוריקולריות הקשורות בתוכנית, ורק אחר כך לשלב אנשי מקצוע מתחום התקשורת.
סוגיות אלה כללו שאלות כמו: האם לבנות את התוכנית באופן ספירלי או מודולרי? האם ללמד באופן אנכי (כל כלי תקשורת בנפרד) או רוחבי (נושאים כלליים מעולם התקשורת)? ובאילו מסגרות יש ללמד את התוכנית? בפועל מיעטה הוועדה להתכנס בהרכבה המורחב, ומרבית הישיבות נערכו בצוות מצומצם שמנה ארבעה בעלי תפקידים.[19]
לאחר קבלת הצעות ממספר גופים בחרו יונאי ושפירא בתוכנית שהציע סמינר הקיבוצים. התוכנית שילבה בין הכשרת מורים בתחום לבין הפעלת התוכנית בכיתות.
בראש צוות הכתיבה מטעם סמינר הקיבוצים עמדה רות פרנקל, האחראית למסלולי הכשרת המורים לגיל הרך ולבית הספר היסודי בסמינר. אליה צורף ד"ר יריב בן-אליעזר, ששפירא ויונאי הכירו את גישתו ואת תוכניותיו ללימודי תקשורת זה מכבר. הטיפול בפיתוח התוכנית בוצע על ידי יונאי ושפירא תוך שיתוף, כשנדרש, של יו"ר הוועדה לחינוך יסודי (שתקצבה את הפרויקט) ושל האגף לתכנון לימודים (בנושאים מקצועיים בתחום פיתוח הלימודים).
ראוי להתעכב מעט על אופן העבודה העצמאי שתואר כאן. במשרד החינוך פעל האגף לתוכניות לימודים, שתפקידיו המרכזיים היו פיתוח תוכניות לימודים למערכת החינוך כולה והכנת חומרי לימודים בהתאם לתוכניות הלימוד. חלק מהפעילות בוצע בידי צוותי פיתוח של המשרד עצמו, וחלק - במיקור חוץ על ידי מוסדות חינוכיים ואוניברסיטאות שהאגף התקשר איתם.
פיתוח תוכנית הלימודים הכוללת בתקשורת לא נעשה במסגרת אגף זה אלא מחוצה לו. ראש האגף שלמה בן אליהו היה אומנם חבר בוועדת ההיגוי, אך לא היה מעורב ישירות בפרטי התוכנית (למעשה, רק לאחר הפצרותיו והבעת מורת רוחו מכך שלא שותף בתהליך, הסכים יונאי להיפגש עימו ולהאזין לעצותיו).[20] הימנעות זו מעבודה במסגרת האגף לתוכניות לימודים מצטרפת להתנתקות, שהוזכרה קודם, ממערכת המרכזים הפדגוגיים (מרפ"דים) עם המעבר לתוכנית החדשה. גופים אלה יכולים היו להעניק סיוע מקצועי ולוגיסטי מהותי לפיתוח תוכניות מסוג זה.
למרות זאת, נראה כי יונאי ושפירא העדיפו לעבוד ללא תלות בהם ככל האפשר. הערכתי היא כי העדפה זו לא נבעה רק מטעמי נוחות ובירוקרטיה אלא גם מהשאיפה לחופש פדגוגי ולחדשנות, שלדעתם לא היו מתאפשרים במסגרות הקיימות במשרד.
יוסף בן-רחמים, חבר בוועדת ההיגוי, כותב (בהערותיו לאחד מפרקי התוכנית) כי "אין לי ספק כי התכנית מאפשרת לכל מורה לנהוג כיד הדמיון הטובה עליו. זהו יתרון לעומת הדרך הנקוטה בידי אגף ת"ל (תכנון לימודים).[21] עצמאות זו התאפשרה, כנראה, גם הודות למעמדו הבכיר של יונאי בתוך משרד החינוך. בדיעבד, ייתכן שהניתוק מהמרפ"דים ומהאגף לתוכניות לימודים הציל את פרויקט המדיה מקיצוצים תקציביים נרחבים שהיו מנת חלקם של שני הגופים הללו בשנים האמורות,[22] ומביטול בעקבות רפורמה ארגונית שבוצעה במשרד החינוך בשנים 1988-1986.
במהלך שנת הלימודים תשמ"ו נמשכה כתיבת התוכנית לכיתות ג'-ט' תחת פיקוחו של הצוות המצומצם. בישיבת הצוות שבה הציגו בן-אליעזר ופרנקל את הפרקים הראשונים של התוכנית, פירט יונאי את התנאים שיידרשו, לדעתו, על מנת להכניס את התוכנית למערכת החינוך:
א. תמיכה פומבית של השר בחשיבות הנושא (וזאת בעקבות הדברים שהושמעו בכנסת);[23]
ב. טיב מעולה של התוכנית, שיהיה בה למשוך את המורים והתלמידים לעסוק בה;
ג. העמדת גורם מפעיל, דהיינו אדם שיעסוק בהפצת החומר, בהדרכת מורים ובשיפור התוכנית.[24]
בהתאם לסעיף א פנה יונאי זמן קצר לאחר הישיבה לשר החינוך יצחק נבון, ואכן הצליח לגייס אותו לתמיכה בפיתוח התוכנית.[25] בתשובתו ליונאי כתב נבון: "אני מקדם בברכה את היוזמה ללמד נושא זה במערכת החינוך. ההשפעה הניכרת שיש לכלי התקשורת הכתובה והאלקטרונית כאחד על חיינו, מחייבת את מערכת החינוך לחפש דרכים ללמד תחום זה באופן שיטתי ולחנך את התלמידים לצריכה ביקורתית ונכונה של כלי התקשורת".[26]
בחודש יולי 1986 אישרה ועדת ההיגוי את התוכנית "התמודדות עם תקשורת המונים" של בן-אליעזר ופרנקל והחליטה להתחיל בהוראתה כניסוי בשנת הלימודים תשמ"ז בשני מחוזות. במקביל הוחלט לפנות למוסדות להכשרת מורים ולמחלקה להשתלמויות כדי שילמדו תקשורת המונים בהתאם לתוכנית.[27] חצי שנה לאחר מכן הוסכם עם סמינר הקיבוצים על מעבר לשלב ב של פיתוח התוכנית שכלל פיתוח תרגילים וניסויים בשטח. בשנת תשמ"ח נלמדה התוכנית באופן ניסיוני בשלושים בתי ספר במחוזות תל-אביב, ירושלים והמרכז. בין בתי ספר אלה נכללו גם בתי ספר מהמגזר הערבי.
במהלך שנת הלימודים התגלעו חילוקי דעות בין צוות כתיבת התוכנית בראשות רות פרנקל לבין אנשי משרד החינוך. הוויכוח נסוב על מידת עמידתו של הצוות של סמינר הקיבוצים בדרישות ההסכם.[28] הניסוי בהוראת התוכנית אומנם נמשך, בהיקף קטן יותר, אך במשרד החינוך כבר הוקמה ועדה חדשה "לבדיקת תוכניות והצעות אלטרנטיביות להפעלת הנושא בעתיד".[29]
התוצר הסופי של תוכנית סמינר הקיבוצים היה סדרת החוברות בקשר לתקשורת - מפגשים לימודיים עם תקשורת המונים. הסדרה הורכבה מארבע יחידות בשלוש חוברות הפעלה למחנך (ללא חוברות לתלמיד) המותאמות בעיקר לכיתות ה'-ו' (פרנקל ואח', 1989, 1991א, 1991ב). זהו היקף מצומצם יחסית לתכנון המקורי, שכלל שש יחידות לימוד לכיתות ג'-ט'.
סוף שנות השמונים -מפגש המסלולים
בקיץ 1988, לאחר סיום העבודה המשותפת עם סמינר הקיבוצים, פנה אריה שפירא להקמת ועדת היגוי נוספת, שלישית במספר. הוועדה שהציע שפירא לא כללה את יוסף יונאי, שככל הנראה פרש מהמשרד באותה תקופה. בראשה היה אמור לעמוד יוסף בן-רחמים, יו"ר הוועדה לחינוך יסודי.
כמו בוועדות הקודמות, איוש הוועדה היה אמור להתבסס על אנשי משרד החינוך ומנהלי בתי ספר. בנוסף אליהם יזם אריה שפירא פנייה לד"ר הלגה קלר מאוניברסיטת תל-אביב ולד"ר דפנה למיש מסמינר אורנים. קלר, כפי שצוין קודם לכן, עסקה בפיתוח תוכניות חינוך לתקשורת עם אוריינטציה לקולנוע, ולמיש כתבה ספרים ותוכניות ניסיוניות שבמרכזן צפייה ביקורתית בטלוויזיה.
הכוונה לצרף את קלר ולמיש מסמלת את המפגש בין המסלול הממסדי והמסלול העצמאי לאחר כעשור של עבודה במקביל. עבודה זו הניבה תוצרים ניסיוניים רבים, אך לא מיסדה את לימודי התקשורת במערכת החינוך. במסלול הממסדי ניסו לפתח את לימודי התקשורת בתהליך סדור ומבוקר, אך הסרבול וחסמים בירוקרטיים מנעו את השלמתו. במסלול העצמאי פותחו תוכניות ייחודיות לבתי ספר רבים שקידמו את המקצוע, אך לא היה בכוחן להגיע ל"מסה קריטית" שתהפוך את לימודי התקשורת למשמעותיים בתוך מערכת החינוך, ורמת התוכניות לא הייתה אחידה.
לאור השתלשלות האירועים שתוארה בפרק זה, נשאלת השאלה אם שילוב כוחות בין שני המסלולים היה מסייע לקידום החינוך לתקשורת ולהטמעתו במערכת החינוך, ומדוע לא יצא אל הפועל. שני המסלולים הובלו על ידי בעלי תפקידים בכירים וותיקים במשרד החינוך - אליעזר מרכוס במסלול העצמאי ויוסף יונאי במסלול הממסדי. הם הכירו זה את זה והיו בקשרי עבודה. מרכוס ידע על פעולתה של ועדת ההיגוי ואף הוזמן על ידי יונאי להשתתף בה.[30] למרות זאת, הוא הוסיף לטעון כי "באגף לתכניות לימודים אין צוות היושב על מדוכת התקשורת והקולנוע כשם שישב על מדוכת התיאטרון".[31]
ביוני 1987, שנה לאחר הניסיון לצרפו לוועדת יונאי, השתתף מרכוס בישיבת ועדת הקבע של המזכירות הפדגוגית שעסקה בחינוך לצפייה ביקורתית בטלוויזיה. ועדת הקבע היא הגוף המתווה את מדיניותה של המזכירות הפדגוגית, ולמעשה את המדיניות הפדגוגית של משרד החינוך.
באותה ישיבה נקבעו קווים מנחים להמשך פיתוח לימודי התקשורת בבתי הספר ובהכשרת מורים: בבית הספר היסודי הכוונה הייתה לא ללמד את התקשורת כמקצוע נפרד אלא לשלבו במקצועות החובה הקיימים; לחטיבות הביניים יוכנו תוכניות על ידי האגף לתוכניות לימודים ובית הספר לעובדי הוראה (בניהולו של מרכוס); ואשר לחטיבות העליונות, הומלץ לפרסם ברבים תוכניות ייחודיות שהוכנו בבתי ספר ולהשתמש בהן לפיתוח תוכניות נוספות.[32]
אף שהניסוי של תוכנית סמינר הקיבוצים היה באותה עת בעיצומו, בישיבה המדוברת לא היה כל אזכור לוועדת יונאי ולתוכניותיה, ואריה שפירא, שתפקד כמפקח בפועל על לימודי התקשורת במשך קרוב לעשור, כלל לא הוזמן אליה. ההתעלמות הזו, יהיו סיבותיה אשר יהיו, מצביעה על דפוס שעתיד לאפיין את פיתוח החינוך לתקשורת גם בתקופות הבאות: עבודה במסלולים מקבילים בתוך משרד החינוך ללא תיאום וללא איגום של משאבים ותוצרים.
ההחלטות של ועדת הקבע בנוגע להמשך פיתוח החינוך לתקשורת לא יושמו בסופו של דבר. גם ועדת ההיגוי שהקים אריה שפירא לא קמה לבסוף במתכונת המוצעת. תחת זאת הוקמו שתי ועדות היגוי: האחת בראשות ד"ר עקיבא כהן - לכתיבת תוכנית לימודים בתקשורת לחטיבה העליונה; ועדה זו הורכבה מאנשי מקצוע ואקדמיה מתחום התקשורת והחינוך לתקשורת, וקלר ולמיש נמנו עם חבריה. הוועדה השנייה, בראשותו של ד"ר יעקב מלכין, מונתה לפיתוח תוכניות לבתי הספר היסודיים ולחטיבות הביניים.
הקטע שלעיל לקוח מתוך הפרק "התקופה השנייה (שנות השבעים והשמונים): יוזמות ראשונות בחינוך לתקשורת", שהופיע בספרו של רביב נאוה "לתווך את המתווכים: חינוך לאוריינות תקשורת בישראל". הספר ראה אור בשנת 2025 בהוצאת מכון מופ"ת.
הערות
[1] "חוזר המנהל הכללי המיוחד א'", תשל"ז.
[2] "תקשורת ותקשורת המונים - רשימה א' (תוכניות שהופקו בארץ הכוללות: מערך דידקטי למורה וחומר לימודי לתלמיד)". נערכה כנראה בידי אריה שפירא (כתב יד מצורף). תאריך משוער: מאי 1984, אה"מ 00h6Mn.
[3] הצגת תוכנית קולנוע בבתי הספר "בית צעירות מזרחי" תל-אביב ו"גורדון" הרצליה, מתוך: "תכניות חינוכיות המקדמות תלמידים טעוני טיפוח בבית-הספר העל-יסודי" - כנס מחנכים, עמ' 11-10, חנוכה תש"ם 17.12.1979 (שם המציגה אינו מצוין), אה"מ 000h20f.
[4] הכוונה של מרכוס היא ככל הנראה לתוכניות נפרדות בתקשורת ובקולנוע.
[5] א' מלמד (1998 אפריל-מאי). "נעשה ונשמע": קולנוע ותקשורת במערכת החינוך (ריאיון עם אליעזר מרכוס). צפנת-פענח, 1, 7-5.
[6] המזכירות הפדגוגית היא הגוף האחראי לעיצוב המדיניות החינוכית-פדגוגית של משרד החינוך. כמו כן היא אחראית לבצע ניסויים פדגוגיים, להציע תוכניות לימודים ותוכניות השלמה וכן לאשר ספרי לימוד, חומרי לימוד ועזרי לימוד.
[7] "מדיה בימינו - ראשי פרקים לדיון במזכירות הפדגוגית", יוסף יונאי 1.6.1983, אה"מ 000h6mn.
[8] "פרויקט 'מדיה בימינו' - תכנית עבודה לשנת הלימודים תשמ"ב", אריה שפירא 1.5.1981, אה"מ mn6h.000.
[9] פרוטוקול ועדת היגוי "מדיה בימינו", יוסף יונאי 13.11.1980, אה"מ 000h6mn.
[10] שם, סעיפים 4 ו-6.
[11] "ועדת המעקב בנושא: מדיה", מכתב מיוסף יונאי לדוד פור 13.12.1982 (סעיף 2) אה"מ 000h6mn.
[12] שם, סעיף 3.
[13] "תכנית מדיה -ראשי פרקים לדיון במזכירות הפדגוגית", 1.6.1983.
[14] "תכנית עבודה לועדה בנושא תקשורת המונים", יוסף יונאי 28.9.1983, אה"מ 000h6mn/
[15] משרד החינוך והתרבות, 1984,חוזר המנהל הכללי מד/4 סעיף 99.
[16] מכתב מיצחק נבון ליונאי 18.6.1986, אה"מ 000h6mp.
[17] מכתב תשובה מנבון למועצת העיתונות (רוטנשטרייך וקרני) 22.12.1985, אה"מ 000h6mp.
[18] מכתב מיהושע רוטנשטרייך (נשיא מועצת העיתונות) ויוסף קרני (מזכ"ל המועצה) לשר החינוך 3.10.1985, אה"מ 000h6mp.
[19] חברי הצוות המרכזי היו יונאי, שפירא, מנהל האגף לתכנון לימודים שלמה בן-אליהו ויו"ר הוועדה לחינוך יסודי יוסף בן-רחמים.
[20] מכתב מבן אליהו ליונאי 28.5.1985, 000h43; סיכום ישיבת צוות מצומצם -תכנית מדיה 25.8.1985 כ"י, אה"מ 000h6mn.
[21] יוסף בן-רחמים, חוות-דעת על התכנית, 8.5.1986.
[22] מכתב מאילן משה (ראש אגף ת"ל) לשר החינוך 4.5.1988, אה"מ 000h6mx.
[23] הכוונה היא לדברים שנשא נבון ביום עיון שהתקיים בכנסת זמן קצר לפני כן, ובהם התבטא באשר לצורך בחינוך לתקשורת.
[24] סיכום ישיבת צוות מצומצם 7.3.1986.
[25] מכתב מיונאי לשר החינוך 20.3.1986, אה"מ 000h6mp.
[26] מכתב מנבון ליונאי 18.6.1986, אה"מ 000h6mp.
[27] סיכום ישיבת ועדת היגוי 15.7.1986, אה"מ 000h43.
[28] מכתב מבן-רחמים לפרנקל 11.2.1988, אה"מ 000h6n2; דיווח של שפירא לגמליאלי (מנהל המחלקה לקידום יוזמות) 6.6.1988, אה"מ 000h6mx.
[29] "הצעה אלטרנטיבית" מצורפת לדיווח שפירא לגמליאלי, שם.
[30] סיכום ישיבת צוות מצומצם 16.5.1986, אה"מ 000h43.
[31] יצחק שור (1986, 29 ביולי). אם אינך יכול להלחם בה -למד אותה (ריאיון עם אליעזר מרכוס). על המשמר.
[32] פרוטוקול ישיבת ועדת הקבע לחינוך היסודי 21.6.1987, אה"מ 000hcj6.