התלמידים שלי הם הסייסמוגרף הטוב ביותר.
בשלב כלשהו במהלך הצלילה למעמקי השפה הערבית מגיעה מהם הבקשה להמלצות על תכנים בידוריים, פופלאריים, איכותיים ולא דידקטיים בערבית מדוברת בלהג הפלסטיני.
בעבר הלא-רחוק הייתי מתנצל ומסביר שאין באמתחתי המלצות רבות. לכל היותר הייתי שולח אותם לצפות בסדרה היפואית "לכודים בתוך הרשת" או ב"סלמה", סדרה על חיי הבדואים בדרום. שתי סדרות שנוצרו בדמדומי ימי רשות השידור, מנוחתה עדן.
בשנים האחרונות המצב הולך ומשתנה. תלמידים ממשיכים לבקש המלצות, אבל ברגע שהבקשה נשלחת לחלל הכיתה, אני לא מספיק לפתוח את הפה וכבר עפות תשובות מהעמיתים לספסל הלימודים: "ד"ר כַּרַאז'", "אל-גִ'הַה אִ-תַ'אנְיֶה", "תְפַדַלוּ עַ-לְ-עַשַא", "בַּלַא מֻאַאחַ'זֶה", "אִ-שוּסְמוֹֹֹ", "יַאפַא", "נוטוק", ולאחרונה "אל-מַאיְכּ אִלכּ" ("המיקרופון שלך"). מבלי לפגוע באכסנייה שבה מתפרסם טור זה, לא הייתי צריך את הכתבה על נתוני הרייטינג הפנומנליים של התכנית הזאת כדי להבין עד כמה היא מצליחה.
מה מיוחד בתכניות הללו ובתכנים רבים וטובים נוספים שלא הזכרתי? מקור רובם ביוצרים ערבים ושודרו בחטיבה הערבית של תאגיד השידור הציבורי, "מַכַּאן" (נוטוק שודר בערוץ 13; "יאפא" הצליחה להגיע גם ל"כאן"). בהפקות האלה ניכר שיתוף-פעולה מקצועי יהודי-ערבי, מבלי להזכיר את המונח הידוע "דו-קיום" (או כמו שקוראים לו בלגלוג - דוּקִי).
בהמשך למונח האחרון, הסדרות הללו מספקות לנו, בפשטות, נקודת מבט נוספת על החברה הערבית בישראל. הן מספרות לנו עליה סיפורים נוספים, סיפורים שכל כך נעדרים מהמסך הישראלי, כפי שחוזרים וכותבים באכסנייה זו.
מה חדש בלהיט הנוכחי, "אל-מַאיְכּ אִלַכּ"? לא הרבה. הנוסחה ידועה ומוכרת לעייפה – אמנים וותיקים ומוכרים שיושבים באולפן סגור ומנסים לאתר כישרונות מוסיקליים. "מנטורים" קוראים לזה בימינו בעברית ואפילו בערבית. הנבחרים עוברים תהליך ארוך שבסופו מנצח המתמודד, שכבר מההתחלה היה ניכר כי ינצח בתחרות. את הסיפור מתבלים בקצת מתח, קצת סיפורים אישיים מרגשים שמגרים את בלוטת הדמעות (סיפור חיים מורכב, מגבלות גופניות, מאמץ סיזיפי להוכיח לעולם שלא האמין) ושירים.
מדוע לומדי הערבית מתחברים לתכנית הזאת? כי נמצא שם שיח חופשי ולא ארוך בערבית מדוברת ואפשרות להתוודע לשירים קלאסיים ערביים. ומה בנוגע לצופים דוברי הערבית? למה אצלם התכנית מצליחה?
רגע של היסטוריה
בראשית שנות האלפיים פרצו לחיינו תוכניות המציאות לאיתור כשרונות שירה. הפורמט היכה גלים בכל העולם, לאור ההצלחה הפנומנלית של American Idol בארה"ב (ועוד לפני כן Pop Idol בבריטניה). גם בעולם הערבי קמו לו חיקויים בדמות "סופר סטאר" ו"Arab Idol" של תחנות הלוויין הלבנונית אל-מֻסתַקְבַּל והסעודית MBC, בהתאמה.
מעבר להזדמנות לגלות כשרונות שירה חבויים הייתה כאן הזדמנות נהדרת לחגוג הלכה למעשה את האחדות הערבית. שכן מה אומר "אחדות ערבית" יותר מהתלכדות לצפייה משותפת בכשרוניים שבבנים ובבנות מכל רחבי העולם הערבי?
ובכן, כמעט כל רחבי העולם הערבי. ציבור אחד הודר מהתחרויות האלה – ערבים אזרחי מדינת ישראל. בתחילת הדרך נמנעה מהם ההשתתפות בתחרות, כמו למשל במקרה של הזמר הצעיר אליאס ג'וּלְיַאנוֹס, שאזרחותו הישראלית הכשילה אותו בניסיונו להתקבל ל"סופר סטאר". בהמשך הצליחו להשתחל לתחרויות אזרחים ישראלים שהייתה להם אזרחות נוספת, כשבתחרות עצמה הם התחרו תחת הדגל הפלסטיני.
מפיקים ויוצרים מקומיים הבינו את הבעיה וניסו לפצות על החסך בהפקת תוכניות דומות בישראל, אם כי אי אפשר היה להתחרות באיכויות ההפקה הבינלאומיות של תחנות הלוויין הערביות. והנה, כעת, למעלה מעשרים שנה אחרי פריצת הסוגה לחיינו, הגיעה תשובה איכותית ישראלית, מבית "מכאן". ואם נחזור לשאלה הקודמת – מדוע פורמט מזדקן ומשומש מצליח עכשיו – אפשר לענות עליה בפשטות: הוא מצליח כי הוא מספר את הסיפור הערבי בישראל.
לדבר בשפתנו
כפי שאמר מגיש התכנית, פאדי זעֵ'ירִי בפתח התכנית החמישית בסדרה: "אני חושב שהגיע הזמן לדבר ... בלהג של ארצנו" המשיך והחרה אחריו המנטור והשופט בתחרות, אליאס ג'וליאנוס. כן, אותו ג'וליאנוס שנפסל עשרים שנה קודם לכן מלקחת חלק ב"סופר סטאר":
"התכנית הזאת היא התחלה... שתאפשר לבנות זהות מיוחדת משלנו, זהות מוסיקלית לארצנו. זהות שבאמצעותה נספר את סיפורינו, בעיותינו, נביע אותם בשפתנו". בהמשך הדברים חשף את אחת הבעיות הכאובות של אמנים מקומיים: "אנחנו שרים בלהגים מצריים ולבנוניים, ומפסידים את הלהג שלנו. אנחנו צריכים להתחיל לייצר שירים שלנו, בלהג שלנו".
גם אם מדובר בנאומים מהונדסים שנכתבו מראש ולא בשליפה מהשרוול, הם מייצגים מציאות. כל זמרת וזמר מקומיים יודעים כי אם ברצונם להצליח עליהם לאמץ להג ערבי אחר, לרוב מצרי או לבנוני, כדי לשבות את אוזנם של המאזינים - ברחבי העולם הערבי, אך גם בארץ. צרכני המוסיקה המקומיים התרגלו לשמוע שירים בלהגים זרים, עד כי באופן פרדוקסלי, הצלחתו של שיר בלהג הפלסטיני המקומי, שפת היום-יום של האמנים וקהלם, מפתיעה את כל הצדדים.
התכנית הזאת, כמו אחרות שהוזכרו, מהווה עוד אבן דרך בעיצוב הזהות הערבית במדינת ישראל. אמנם לאורך התכנית לא נשמעו שירים בעברית, בניגוד לאנגלית, תורכית ואפילו איטלקית, אבל העברית נכחה ללא סוף בשיח.
יתר על כן, המורכבות המקומית נכחה שם בדמות מתמודדות שענדו צלב לצד מתמודדות מכוסות בחג'אב; בדמות מתמודדים ממזרח ירושלים ומרמת הגולן (המנצח, אדם אבו ג'בל, הוא תושב מג'דל שמס); וכמובן בדמות מתמודדים שהגיעו ממשפחות שאיבדו יקירים לאלימות המשתוללת בחברה הערבית. והכל בחסות תאגיד השידור הישראלי.
זוהי עוד דוגמה לתהליך המרתק של עיצוב הזהות הערבית המקומית כחלק ממדינת ישראל, שמתרחש בעשור האחרון בתאגיד. מדובר בתהליך אתגרי שמגיע מתוך הציבור ולא בכפייה מלמעלה על-ידי הממסד. האחרון, מצידו, עסוק בחוכמתו כי רבה באתגר אחר, גדול יותר - לסגור את התאגיד.