את אבי פגשתי לראשונה ב-1982, בסיור לימודי שאליו נשלחתי על ידי העיתון שבו עבדנו שנינו, "על המשמר". הוא היה כתב "על המשמר" ו"מעריב" באנגליה. שנים לאחר מכן, כשעבד במדור הספורט של "מעריב", התמניתי לעורך הדעות של העיתון, ולאחר פרישה של הסגנית הוא התמנה לעבוד איתי.

היינו מעין שמורת טבע של שניים בעיתון שעבר סערות גדולות, שבסופו של דבר גם נגעו בעמודי הדעות. בעבודה איתו חוויתי עמית מסוג אחר, היו בינינו סינרגיה וחום, והיינו לידידי נפש גם מחוץ לשעות העבודה. בשנים האחרונות החיים מעט הרחיקו אותנו, והמוות הפתאומי שלו היה אחד מאותם אירועים חסרי פשר שהחזירו אותי לימי הידידות הפעילה.

אני נזהר מאוד מקלישאות דווקא אחרי מותו של אדם, אבל משום מה כל הקלישאות נדבקות לאבי, מפני שהיה אדם חם, איש רעים להתרועע ואיש של אהבה, ללא האלימות והגסות שהיו לסימן היכר של אגפים רבים בישראליות. את הכימיה המיוחדת הזו הביא אל המרקע, ועיצב אישיות טלוויזיונית ייחודית. כאן חבר לאהבת המשחק ידע פנומנלי בתחום הכדורגל, ולא רק הכדורגל האנגלי. הוא שלף בשידור דוגמאות ממשחקי עבר, סטטיסטיקות ופיסות היסטוריה, לא חשש לתקן עמיתים, ואף פעם לא טעה.

הדמות הטלוויזיונית של אבי מאפשרת לומר כמה מילים על עיתונות הספורט המשודרת. שידורי הספורט, בעיקר הכדורגל ובמידת מה הכדורסל, אינם רק ליווי למשחק אלא מרכיב הכרחי של החוויה הספורטיבית. מעטים מאיתנו מגיעים בגופנו למשחקי כדורגל, בוודאי לא בעולם. שדר ופרשן טוב הם יותר ממתווך, הוא השחקן ה-13, אחרי הקהל במגרש.

אבי מלר, 2012 (צילום: משה שי)

ניסיתי פעם לראות משחק כדורגל ללא קול, והוא איבד לחלוטין מקסמו. כדי שהמתווכים האלה יהפכו לחלק מהחוויה הם חווים אותה בעצמם, בטקסט הספונטני, ביכולת להפוך את המשחק לסיפור, וברגשות העזים שאין לשום תחום סיקור אחר: התרגשות, שמחה, אכזבה, הפתעה והחמצה.

צווחות "שע-----ר" של מאיר איינשטיין הצרוד בפריז זכורות אחרי עשרות שנים. ההתרגשות מעצירה מדהימה של השוער, או משער מעשרות מטרים "לחיבורים", או ממבצע קבוצתי מרהיב, מדבררת את ההתרגשות של הצופה ומעצימה אותו.

כאן אבי, כפרשן-מגיש, חבר למודי בר-און, אבידה גדולה לעצמה, והם שזרו לתחום הסיקור הזה אלמנטים של הומור, תחכום, משחקי מילים שהפכו לסימן ההיכר של אבי במעין אירוניה עצמית, וכמובן, אהבה של מי שיכלו לעלות במדרגות האקדמיה או התרבות "הגבוהה", והלכו אל מחוז התרבות הזה, המשחק האחד והיחיד המאחד באהבה את כל רחבי הגלובוס. מה קסמו של הכדורגל דווקא? זה כבר עניין לדיון בפני עצמו.

הקריירה של אבי ידעה אכזבות לא מעטות. גם בעיתונות הכתובה, גם באובדן הכואב של שידורי הליגה האנגלית שעברו מערוץ הספורט. אני יודע שזה היה כרוך אצלו בהרבה כאב, אבל לא נגע באהבת החיים והאדם שלו. בסוף הלב הגדול הזה אמר את דברו, והותיר עוד פיסה של עצב בעולם.