מילון אוקספורד בחר את המונח rage bait (מלכודת זעם) כמילת השנה של 2025, ובהקשר הישראלי נראה שהסימפטום התרבותי–דיגיטלי הזה הופך למציאות הפוליטית של כולנו. מלכודת זעם היא תוכן אינטרנטי שמבקש מאיתנו דבר אחד בלבד: לכעוס. לזעום על אחרים, על סיטואציות, על תהליכים. זה תוכן שלא מבקש מאיתנו להתעמק, אלא רק להתלקח. והרשתות החברתיות, במתכונתן העכשווית, הפכו למערכת המזינה ומניעה כעס מתמשך.

מאחורי כל סרטון מצליח של משפיען בטיקטוק וציוץ מתלהם של פוליטיקאי בטוויטר עומדות מכונות אלגוריתמיות אפקטיביות להפליא שמודדות אותנו ללא הפסק. הן בוחנות כמה זמן הקדשנו לקריאת התוכן או לצפייה בסרטון, הן שואלות על מה הגבנו ובאילו מילים, הן מנווטות אותנו ואת רגשותינו לעוד ועוד צרכנות של תוכן.

ועבור המכונות האלו, זעם הוא הרגש היעיל ביותר להנעה. כשהמכונות מקדמות תכנים שמעוררים כעס, הן לא מגדילות רק את היקף הזעם; הן מייצרות בית גידול שלם של זעם. מרחב שחוסם, פשוטו כמשמעו, את האפשרות לרגשות אחרים כמו אמפתיה ותקווה.

הרגש שלנו הופך כך לתוצר מלאכותי. תוצר של מנגנוני הגברה טכנולוגיים שהובילו אותנו ללמוד שזעם הפך למטבע-תקשורת, למפתח אלגוריתמי, לתגמול שדרכו אנחנו מתקשרים ואליו אנחנו נענים.

התוכן הזה אינו מבקש לייצר אמת משותפת ומורכבת, אלא מעוצב במכוון להיות מפלג ומקטב. הוא מבקש להגביר את הרעש מפני שרעש מסוג זה מוכר. ובישראל, בדצמבר 2025, אנחנו חיים בתוך מרחב שכזה, בעיצומו של כאב לאומי עמוק ושבר חברתי.

כל מנגנון שאינו נטוע זעם הופך מיותם. איבדנו בדרך רגשות שמאפשרים תיקון, עיבוד ותנועה קדימה. כדי לנהל תקשורת אפקטיבית אנחנו חייבים להשתמש ביתרונות האנושיים שלנו: באינטואיציה, באמפתיה ובניואנסים הקשריים. מלכודות הזעם האלגוריתמיות מתגמלות בדיוק את ההיפך. נקבל חשיפה ככל שנלהיט את הקהל שלנו. נזכה לפופולריות ככל שנתסיס ונקטב.

בכך, הרשתות החברתיות מאמנות אותנו לנטוש את הכלים הקריטיים של תקשורת אנושית, ומונעות מאיתנו את היכולת לנהל שיח אפקטיבי.

זוהי נורת אזהרה ממשית. זה אמנם התחיל באלגוריתמים אבל עבר אלינו, האזרחים. אנחנו זועמים עד כדי מצב בו כל שימוש באמפתיה, כל קריאה לשותפות לדרך, הפכו ציניים.

בשבוע שעבר שמענו את בנימין נתניהו פונה לנשיא המדינה בבקשה לשקול חנינה "למען האחדות", אך לא מוותר על הטקס הקבוע של האשמת התקשורת, השמאל והאזרחים.

האחדות, שרק איתה "ננצח", אינה מחווה סימבולית שאפשר לייצר בטקס, היא תוצר של חברה שמאפשרת ריבוי קולות אבל גם מרחב תקשורתי של הקשבה לקולות האלו. של עיבוד משותף ותיקון. של אחריות. ואנחנו, היום, בישראל, רחוקים מכך יותר מאי פעם. אנחנו חיים מציאות שמעצבת במכוון פילוג וקיטוב שניזונים מאותו הזעם. קשה לבקש אחדות כשהמרחבים הפוליטיים והתקשורתיים מטפחים, בין אם אנושית ובין אם טכנולוגית, את ההיפך הגמור ממנה.

הזעם הוא חלק מהטראומה שאנחנו עדיין חיים בתוכה. אבל אם נמשיך להישען על רגשות מעושים של כעס וקיטוב, נגלה שחברה שמייצרת רק זעם לעולם לא תייצר תקווה. היא אפילו לא תוכל לייצר שיחה.

ד"ר שני הורוביץ-רוזן היא מומחית לתקשורת אסטרטגית

ד"ר איה ידלין היא מרצה בכירה בבית הספר לתקשורת באוניברסיטת בר-אילן