לפני כמה ימים פורסמה ב-ynet תחזית מזג אוויר שהעירה כבדרך אגב: "סופה גם בעזה". שורה טכנית לחלוטין, אך התגובות הזועמות לא איחרו לבוא. כמעט במקביל, מועצת הביטחון אישרה את המתווה האמריקאי לעתיד הרצועה, הכולל נתיב להקמת מדינה פלסטינית.

שני האירועים – האחד בנאלי, השני היסטורי – עוררו תגובה כמעט זהה: עצם האזכור של עזה או של עתיד פלסטיני, בכל הקשר שהוא, הפך מיד לקו אדום. מזג האוויר? בגידה. יוזמה דיפלומטית? פרס לטרור.

מאז ה-7 באוקטובר חלקים גדולים בשיח הישראלי איבדו את היכולת להבחין בין סוגי מידע שונים. תחזית מטאורולוגית שמכירה בקיומם של בני אדם החיים בעזה נתפסת כהזדהות. מהלך מדיני – כתגמול. הכול מתלכד לאיום אחד, חסר הבחנות. זהו מנגנון מוכר של חשיבה בזמן טראומה: דפוס בינארי כתגובה הישרדותית. אך כאשר מצב החירום הקוגניטיבי הזה מתקבע והופך לתשתית השיחה בזירה הציבורית, מתחילה הבעיה העמוקה.

ב-7 באוקטובר התרחש טבח מזוויע – זו עובדה. יש שני מיליון בני אדם בעזה שזקוקים לעתיד – גם זו עובדה. אולם השיח הציבורי בישראל מתקשה כיום להכיל את שתיהן יחד. מי שמכיר בעובדה השנייה מואשם בבגידה בעובדה הראשונה. או שאת.ה מוחק.ת לחלוטין את קיומם של מיליוני בני אדם, או שאת.ה בקבוצת “תומכי טרור”. אין רצף, אין מרווח לחשוב.

זו הסיבה שדיווח על מזג האוויר בעזה מעורר זעם. זו גם הסיבה שכל אזכור של אופק מדיני נתפס כפרס לאויב – גם כשמדובר בתוכנית שמותנית בפירוק חמאס מנשקו ובשינוי ההנהגה בעזה. היכולת להחזיק בו-זמנית שאלות של ביטחון ושאלות של עתיד – של הרתעה ושל שיקום – התפוררה כמעט כליל.

הצמצום הזה זולג לכל תחומי השיח. סוגיית גיוס החרדים דורשת פתרונות מורכבים, אך במקום דיון כזה, הוצעו פתרונות כוחניים ופגומים דמוקרטית – כמו שלילת זכות הבחירה ממי שלא מתגייס. זו אינה נחישות; זו התמסרות לבינאריות של "איתנו או נגדנו", במקום פיתוח מסלולים ריאליים, גמישים וברי-קיימא.

גם התרבות משלמת את המחיר. הוויכוחים סביב סרטים על ה-7 באוקטובר חושפים כיצד כל ניסיון לעבד טראומה באופן מורכב נתפס כבגידה. פסטיבלים שלמים מתיישרים לנרטיב אחד. אמנות, שתפקידה להתמודד עם מה שהמילים מתקשות לשאת, נדרשת להפוך לכרזה חד מימדית.

אבל כאן מגיעה השאלה המתבקשת: מה חלקה של התקשורת עצמה ברידוד השיח לכדי קטבים מנוגדים חסרי רצף?

השיח הציבורי לא נעשה בינארי מעצמו - הוא ניזון משדה תקשורתי מפוצל, שבו כל גוף משרת בעיקר את הקהל שלו, ולעיתים מתפקד כתקשורת מגויסת על חשבון תפקידו כמתווך מציאות. כך מתעצב גם סדר היום הציבורי - מה מכניסים לפריים ומה משמיטים עוד לפני שהדיון מתחיל.

מאז המלחמה התייצבו גופי התקשורת בשלושה מסלולים עיקריים. בערוץ 14, הרטוריקה הפטריוטית משמשת כשער הכניסה לשיח – אבל גבול השיח הפנימי מוגדר בעיקר על-ידי נאמנות בלתי-ביקורתית לנתניהו, שהופכת לאבן הבוחן של מי "בפנים" ומי "בחוץ". מן העבר השני, כלי תקשורת מיינסטרימיים אימצו אסטרטגיית הישרדות: היצמדות לקונסנזוס מתוך פחד לאבד קהל פגוע ונסער, במחיר הימנעות מדיווח על המציאות ההומניטרית בעזה. ובמקביל, כלי תקשורת המזוהים עם השמאל סומנו כחשודים מראש, כך שעצם הצגת העובדות פורשה כעמדה פוליטית. במקום שדה תקשורתי אחד המכיל מגוון – נוצרו מחנות המייצרים עולמות ידע נפרדים.

האלגוריתמים של הרשתות החברתיות מעצימים את המגמה – כעס וזעם מייצרים יותר אינטראקציה, סיפורים מקטבים מקבלים יותר שיתופים, ועיתונאים לומדים מהר מה “עובד” ומתאימים את הסיקור בהתאם. כך נוצר מעגל קסמים: הקיטוב מזין את עצמו, התקשורת מחזקת אותו, והאלגוריתמים מאיצים אותו.

בתנאים כאלה, כש"הארץ" נותר כמעט לבדו בדיווח על המתרחש בעזה, נוצר מצב בעייתי במיוחד. יש מציאות ואפשר לדווח עליה ללא קשר לתפישה פוליטית. אבל כשתקשורת המיינסטרים שותקת וכלי תקשורת המזוהים עם השמאל הם מי שמדווחים עליה, המציאות עצמה הופכת ל"שמאלנית". העובדות נתפסות כעמדה פוליטית. כך "לראות" הופך למעשה אידיאולוגי, והכרה במציאות נהיית מעשה חתרני. זה מסוכן כפליים: ראשית, כי הציבור נותר בבועה תקשורתית מנותקת מהמתרחש. שנית, כי כשהמציאות מדווחת רק על ידי גורם אחד המזוהה פוליטית, קל לפסול אותה כ"תעמולה" ולהתעלם ממנה.

השטחת המחשבה הזו מייצרת שני עיוותים מרכזיים בשיח הציבורי. הראשון והמטריד ביותר הוא הטענה שהשלום – או עצם האמונה בשלום – הם שהביאו לאסון ה-7 באוקטובר, במיוחד כשהאשמה הזו מופנית כלפי יישובי העוטף. הטיעון נשען על כאב אמיתי, אך מתעלם מעובדה מרכזית: כבר קרוב לשני עשורים לא התקיים כאן שום תהליך שלום – לא משא ומתן, לא הצעה קונקרטית, לא מהלך בעל אופק. מה שכן התקיים הוא מדיניות מוצהרת של "ניהול הסכסוך": ניסיון להקפיא מציאות בלתי-פתירה ולעטוף אותה בשקט מדומה. כאשר העובדה הזו נדחקת מן השיח, האחריות מחליקה מהמדיניות שנכשלה אל מי שהאמינו בעתיד אפשרי – והשיח הציבורי כולו מתעצב סביב אשמה שאין לה אחיזה במציאות.

העיוות השני מתבטא ברמה המדינית. התגובה להחלטה שאושרה במועצת הביטחון משקפת את אותה השטחה. ראש הממשלה בחר להתייחס אליה באנגלית בלבד, מול העולם, בעוד נשיא המדינה נאלץ למלא את החלל ולפנות לציבור בעברית. הבחירה הזו מעידה שהדיון על עתיד מדיני הפך לטאבו בשפה העברית עצמה. האם ההסדר העתידי יכלול מנגנוני פירוז מסויימים? מנגנוני אכיפה לשינויי חינוך? צעדי חינוך גם בצד הישראלי? איננו יודעים – לא מפני שאין הצעות, אלא מפני שהשיח, בעזרת התקשורת, נכבל במסגרות תגובתיות שמונעות עיסוק אמיתי בנושאים מורכבים.

כאשר השפה מצטמצמת לשפת תגובה אוטומטית – "שלום" כגידוף, "אופק מדיני" כבגידה, "עזה" כטאבו – היא מפסיקה לאפשר חשיבה. דמוקרטיה זקוקה למרחב שבו ניתן לשאול שאלות, לברר, להתווכח. ללא מרחב כזה היא מאבדת את עצמה לדעת.

כאן נכנסת לתמונה אחריותה של תקשורת המיינסטרים. היא זו שפונה אל המרכז הרחב של הציבור, והיא זו שבכוחה לפתוח מחדש את המרחב של השיח. דווקא משום שהיא ביקשה להגן על קהל פגוע ונסער – והיצמדות לקונסנזוס נראתה כמו בחירה זהירה – היא מצאה את עצמה מסייעת, בלי להתכוון, לצמצום אפשרויות המחשבה. אבל מאותה סיבה בדיוק, היא גם הזירה היחידה שבה שינוי קטן בסדר היום, בשאלות, בטון, יכול להחזיר לשיח את המורכבות שאבדה.

תקשורת בזמן מלחמה אכן נוטה להתגייס, אבל התפקיד המקצועי שלה הוא להבחין מתי ההתגייסות הופכת לצנזורה עצמית, מתי הפטריוטיות הופכת לכלי שליטה, ומתי השתיקה הופכת להכחשת מציאות. דווקא עכשיו, אחרי הטראומה הגדולה ביותר בדורנו, צריך להשיב לשפה ולשיח את המורכבות שאבדה. מתוך אחריות מקצועית.

השאלות הקשות לא ייעלמו אם לא יישאלו; הן רק יהפכו למסוכנות יותר. תקשורת שתשוב לתפקידה כמי שמאפשרת שיח, מבט ומידע – תוכל להשיב לציבור את האפשרות לדון, להבין, להתווכח, לשקול וגם לדמיין עתיד.

שגית אלקובי פישמן היא דוקטורנטית בבית הספר לתקשורת, אוניברסיטת בר-אילן