במהלך טקס הענקת תארים במדעי הרוח באוניברסיטה העברית נעצר מורה לאזרחות, אלק יפרמוב, מפני שהעז להטיח בפני השר איתמר בן גביר שהוא "כהניסט... גזען... אחראי לכל-כך הרבה מוות של יהודים וערבים... המעריץ של הרב כהנא... המעריץ של גולדשטיין...". תחילה יפרמוב פונה על ידי מאבטחי האוניברסיטה, ואז נעצר על ידי המשטרה, שלדבריו ערכה בגופו חיפוש משפיל בעירום מלא ואזקה אותו במשך שעות, אף שלא היווה סכנה לאיש.
בסרטון המתעד את האירוע עולה מופע אבסורדי להדהים: בזמן שעוצרים את יפרמוב, בן גביר מחייך מדושן עונג והקהל אדיש כמעט לגמרי, ברקע מהדהד נאומה של דקאנית הפקולטה, פרופ' אלישבע באומגרטן, כשהיא מצטטת את יהודה ל' מאגנס, ממייסדי האוניברסיטה ונשיאה הראשון, רב רפורמי, דוקטור לפילוסופיה ואיש שלום שתמך בהקמת מדינה דו-לאומית.
הציטוט נלקח מנאום שנשא מאגנס לפני כמאה שנים, עם פתיחת המכון למדעי היהדות, שבו שרטט חזון למקומה של האוניברסיטה בעיצוב התרבות היהודית, בזיקה הדדית לאומות העולם ולטובת כלל האנושות: "אנו רוצים להרחיב ולהעמיק את השקפת-החיים הרוחנית של היהדות, בכדי להוסיף על-ידי כך להרחבתם ולהעמקתם של החיים הרוחניים של האנושות כולה. יש את נפשנו לתת יד להצלת האדם".
יהודה לייב מאגנס (צילום: נחלת הכלל)
בנאומו חתר מאגנס לאיזון בין מסר הומניסטי אוניברסלי לבין שמירה על ייחודה התרבותי של היהדות. ברקע הדברים נמצא חששו מהאפשרויות המנוגדות: להתנתק מהיהדות לחלוטין או לדבוק בה במנותק מערכים בינלאומיים. "לא יהדות לחוד ואנושות לחוד, אלא היתוכן כאחת – יתר שאת ויתר עוז ליהדות, יתר שאת ויתר עוז לאנושות".
בדומה למורהו הרוחני אחד העם, ראה מאגנס ביהדות נכס רוחני אך גם צפה את הסכנה הרובצת בפתח אם תלך ותסתגר בתוך עצמה, תבדל את עצמה מהעולם המודרני ותהפוך ללאומנית וחשוכה. מקץ מאה שנים, כנראה שהיה נחרד לנוכח שפלות הרוח בטקס מדעי הרוח, ובעיקר מהסכנה הממשית מהדרדרות ישראל אל עבר חזון כהניסטי.
המעצר של יפרמוב נעשה לכאורה בהתאם לסעיף 288 לחוק העונשין האוסר על העלבת עובד ציבור, ששורשיו בחוק העות'מאני ובמנדט הבריטי, מהטעם שבמשטרים הללו, בניגוד לדמוקרטיה מהותית, עובד ציבור הוא נציגו של המלך ולא עובד של הציבור.
פרופ' יואב ספיר הראה לאחרונה שאין לעבירה אח ורע בדמוקרטיות ליברליות וקרא לבטלה על שום הסכנה הרבה בהגבלת חופש הביטוי, דווקא למול מי שבכוחם הסמכות להגביל חירויות. ספיר הצביע בין היתר גם על הפער הגדול בין אלפי חקירות שנפתחות בשנה לבין מספר כתבי האישום שמוגשים בפועל.
איתמר בן גביר (צילום: יונתן זינדל)
לא אתיימר לקבוע האם בן גביר, שלפי שעה לא נקבע מתווה המסדיר את מינויו לתפקיד שר, עדיין מעריץ את מאיר כהנא, מייסד ארגון הטרור היהודי "כך", ואת הרוצח ברוך גולדשטיין – או שמא עבורו מדובר בעלבון. חשוב יותר לבחון את השאלה – האם הלכה למעשה הכהניזם כבר כאן?
פרופ' אביעזר רביצקי נתן ארבעה סימנים באידאולוגיה הכהניסטית: 1. שלילת זכויות אזרח של לא-יהודים; 2. הפרדה גזעית; 3. שלילת המשטר הדמוקרטי; 4. שלילית היהודי החילוני, השמאלני או הליברלי ("הכהנאות כתופעה תודעתית ופוליטית", 1985). בחזונו המשיחי הרדיקלי של כהנא מדובר במפורש באמצעים שבכוחם להביא בפועל ל"אתחלתא דגאולה".
גישה נוספת מציע ד"ר ניל בר: לבחון עד כמה ההתנהלות בפועל של שחקנים פוליטיים בישראל תואמת את הדוקטרינה הכהניסטית. בעקבותיו נוכל לטעון כי אין צורך לברר, למשל, האם בסתר אחד מחדרי ליבו עדיין תלויה תמונתו של גולדשטיין, גם אחרי שהוריד אותה מקירות ביתו, אלא האם בן גביר מיישם את הפרקטיקה של כהנא בכל הקשור להחצנה בפרהסיה של עמדה אנטי דמוקרטית וגזענית.
הבידוד הגובר של ישראל, שהופכת למצורעת בעיני העולם המערבי, הוא בגדר הצלחה מנקודת מבט כהניסטית
כהנא, שפסל את ערכי הדמוקרטיה כ"התייוונות" ודחה את הזיקה לעולם המערבי כ"שעטנז", חתר להחצין את עמדותיו כדי לבדל את ישראל מהעולם במעין "גטו מרצון" – חומות תרבותיות, רוחניות ואידאולוגיות שימנעו חדירת השפעות מערביות. לדברי בר, עבור כהנא הבידוד אינו נתפס כעונש, אלא כמקור להגנה מהעולם וכאמצעי לזירוז ביאת המשיח.
במבחן התוצאה, הבידוד הגובר של ישראל, שהופכת למצורעת בעיני העולם המערבי, הוא בגדר הצלחה מנקודת מבט כהניסטית. לפיכך נראה כי התנהגות שמפגינים חברי הקואליציה הנוכחית, כמו התגאות בפומבי בהתעללות בעצורים פלסטינים, שנראית חסרת הגיון, תואמת את החזון של כהנא לנתק את ישראל מהעולם.
* * *
לאחרונה פרסם ה"גרדיאן" תחקיר על תנאי המעצר באגף "רקפת" שבכלא ניצן. הכתבה התבססה בין היתר על דבריהם של טל שטיינר, מנכ"לית הוועד הציבורי נגד עינויים בישראל ושל עורכי הדין של כמה מהעצורים. בכתבה תוארו תנאי מאסר שלא תואמים את החוק הבינלאומי: כליאה צפופה מתחת לאדמה, ללא אור שמש ואוורור, בהיעדר תנאים סניטריים בסיסיים וכשהעצירים מנותקים מהמתרחש בעולם החיצון. תיאורים שכמו נלקחו מהרומן הדיסטופי "על העיוורון" של סאראמאגו.
במתקן כלואים אסירים ביטחוניים מסוכנים, מחבלי נוח'בה וכוח רדואן, שביצעו פשעים מזוויעים נגד האנושות. אך לטענת התחקיר, הוחזקו במתקן ללא כתב אישום או משפט גם לפחות שני אזרחים עזתים שאינם מעורבים בפשעים. ה"גרדיאן" גם מציין כי מדובר במתקן כליאה שנציב השב"ס דאז, רפי סוויסה, החליט על סגירתו ב-1985, מפני שתנאי הכליאה בו אכזריים מדי ולא אנושיים. בן גביר פתח אותו מחדש.
עופר חלפון, צילום מסך מכתבת יחסי הציבור לאיתמר בן-גביר, חדשות כאן 11, 8.1.25
אין ספק שפושעי מלחמה צריכים להישפט ולהיענש בחומרה, אבל בדמוקרטיה מתפקדת ישנה מחויבות לקיים הליך משפטי, על ידי מערכת משפטית שעומדת בסטנדרטים של הגנה על זכויות אזרח. לא להתעלל מתוך יצר נקמה בלתי מרוסן.
ה"גרדיאן" הבריטי הגדיר את הכתבה כ"חשיפה", אולם תמונות האסירים הכפותים שהוצגו בכתבה היו למעשה מוכרות לצופה הישראלי מכתבות ששודרו לפני כעשרה חודשים במהדורות החדשות המרכזיות בישראל. בתיאום עם בן גביר, שודרה ב-8 בינואר בכל ערוצי תקשורת המיינסטרים כתבה על אותו אגף ממש, אלא שהיתה זו כתבת יחסי ציבור לבן גביר, ללא צל של ביקורת אמיתית.
הכתבות השונות פתחו באותן תנועות מחול: נקישה על דלתות הפלדה הכבדות, וצילום הכתב בחצר הקטנטנה שתקרתה חסומה כלפי השמיים. בכתבות הכל נקי, בית כלא לדוגמה. אין זכר לחרקים מתים או לשירותים מטונפים ובלתי שמישים עליהם דיווחו ב"גרדיאן".
בחדשות 12, למשל, העלה הכתב ברהנו טגניה רצף שאלות בנוגע למצבו של בן גביר בסקרים, עליהן השיב בסיסמאות שביקש להדהד. אם היה חורג מדף המסרים, כנראה שהכתבה לא הייתה עולה לערוץ היוטיוב של מפלגת עוצמה-יהודית. בן גביר לא נשאל, למשל, מדוע פתח מחדש מתקן כליאה שנחשב בלתי שמיש.
יוסי אלי, צילום מסך מהכתבה שיזם איתמר בן-גביר, חדשות 13, 8.1.25
כמה מהסוהרים שהתראיינו בכתבות אמרו שתנאי הכליאה עומדים בסטנדרט של המשפט הבינלאומי, מבלי לספק לכך ראיות. בספטמבר האחרון בג"ץ פסק כי על שב"ס לספק מזון בסיסי במידה מספקת לאסירים הביטחוניים. מאז גם נחשפנו שוב ושוב למשוחררים ישראלים משבי חמאס שדיווחו כיצד ספגו התעללות גדולה יותר בכל פעם שבן גביר התהלל במדיניות הכליאה שלו.
האם יש מוצא? האם נוכל לצאת ממלכודת הנקמה והתעללות ולהתחיל לצעוד בכיוון ההפוך מהכהניזם? מן הראוי לחזור לדבריו של מאגנס, הפעם מנאום אחר, שנשא בסימפוזיון שהתקיים בשלהי מלחמת העולם השנייה, ביחס לרצון לנקמה בגרמנים:
"הצו של תורת יהדות הוא: 'לא תקוֹם ולא תטוֹר'. הנוקם רוצה לעשות משפט בידיו הוא, לראות את סבל אויבו בעיניו הוא; אתה מתגעש מרוגז ומעצב על הרע שעשו לך, וכשדמך רותח אתה רוצה לשלם מדה כנגד מדה.
"[...] לפי תורת היהדות, איפוא, יש משפטים ויש בית-דין-צדק, ואפילו אם כל הצדק על צידך, אינך רשאי לעשות דין לעצמך. מוכרח אתה לשלוט ברוחך, להמתין לפסק-הדין ולהיכנע לו.
"אינך רשאי לנהוג לפי הרגש הטבעי של נקמה – נפש תחת נפש, עין תחת עין. עליך לסמוך על בית-הדין שיעניש את הפושע עונש צודק. ועצם הטלת עונש צודק מעשה מוסרי הוא. זוהי הנקמה היחידה בשביל הפרט, נקמה משפטית".
איל יאיר-הכהן הוא מוסמך בפילוסופיה מאוניברסיטת ת"א, זוכה פרס פונקנשנטיין תשפ"ה