גילוי נאות: לא הוזמנתי לחתונה של נועה קירל. ובכל זאת, הרגשתי שהייתי שם. האמת, מי לא היה? אפילו בלי הזמנה, קשה היה לפספס את פסטיבל ה"פסטינועה" שהשתלט על המדינה. בכל אתר, בכל אפליקציה, בכל פיד: החתונה של קירל היתה אירוע הבידור של השנה.

לא זכור מתי נראתה לאחרונה בישראל חגיגה פרטית שקיבלה כיסוי כל כך גורף: אתרי חדשות, מדורי תרבות, ספורט, כלכלה - כולם מצאו דרך לדחוף אייטם, תמונה או וידאו מהחתונה. חתונה בשידור חי.

אבל מאחורי כל הזוהר והפלאשים מסתתרת אמת פחות נוצצת: משהו בעולם התקשורת שלנו השתבש. החתונה של קירל לא רק חשפה את אובססיית הבידור של הציבור אלא גם את הקרבה המוזרה מדי שבין כתבי התרבות למושאי הסיקור שלהם.

כי כשכתבים ועורכים בכירים מגיעים כאורחים לאירוע של מי שהם מסקרים, שותים איתם לחיים, רוקדים איתם על הרחבה ואחר כך חוזרים הביתה כדי לכתוב עליהם - יש כאן בעיה. בעיה של גבולות, אבל בעיקר של אמינות.

נכון, זה לא תחום הביטחון או הכלכלה, אבל עיתונות היא עיתונות. ומה שהיה בלתי מתקבל על הדעת שיקרה אצל כתב פוליטי למשל, להשתתף בחתונה של שר בממשלה או של מנכ"ל בנק, איכשהו הפך למקובל לגמרי כשמדובר בכוכבי פופ או שחקני טלוויזיה.

וזה בדיוק העניין: גם כשמדובר בבידור, יש כללים בסיסיים. עיתונאי לא יכול להיות חלק מהתעשייה שהוא מסקר. כי ברגע שזה קורה הוא כבר לא מסקר אותה, הוא משרת אותה.

אז כן, מותר להתרגש, לשמוח, ליהנות מהתמונות ולפרגן לזוג. אבל הגיע הזמן שגם כתבי התרבות יזכרו שהם קודם כל עיתונאים. ואם הם רוצים להישאר אמינים בעיני הקוראים, כדאי שיחזירו את הגבול הברור שבין הבמה לעיתון.

חתונת השנה אולי נגמרה, אבל השאלה שהיא השאירה אחריה עדיין פתוחה: מי כאן המסקר ומי כבר מזמן חלק מההפקה?

אופיר דיין הוא יועץ תקשורת בחברת פרו אסטרטגיה