הוויכוח הפוליטי בדבר קיומו של "קול יהודי" ובדבר מידת השפעתו על תוצאות הבחירות נעשה בוער ביותר במפנה המאות, עת אוכלוסיית העיר ניו יורק מנתה קרוב למאה אלף בעלי זכות בחירה יהודים. כפי שהעריכו בכירי "טאמאני הול" וכפי שהוכיחו תוצאות הבחירות לעירייה בשנים אלה – אכן היה "קול יהודי".
קבוצת הצבעה זו אמנם לא הקיפה את כל המצביעים היהודים בעיר, אולם היא כללה את מרבית המצביעים בדרום-מזרח מנהטן. קבוצה זו הייתה בעלת השפעה מכרעת בכל מערכות הבחירות, הן ברמה העירונית והן ברמה הארצית.[1] משום כך אין תמה שפוליטיקאים מכל קצות הקשת הפוליטית, וגם עיתונאים ודמויות משפיעות אחרות בקרב אוכלוסיית המהגרים היהודים בעיר, ניסו ככל יכולתם לנווט את קולות המצביעים היהודים ולהשתמש בהם להשגת תועלת אישית או ציבורית.
ואמנם, בזיכרון ההיסטוריוגרפי של סוציאליסטים יהודים דוברי יידיש בניו יורק נצרבו הקשרים בין "טאמאני הול" לאוכלוסיית המהגרים היהודים בעיר במפנה המאות. המנהיג הסוציאליסטי היהודי מוריס הילקוויט תיאר את מחוז הבחירה התשיעי בדרום מנהטן, שהיה מאוכלס בראשית המאה העשרים רובו ככולו במהגרים, בהגדרה שצוטטה שוב ושוב: "מן ההיבט הגיאוגרפי, הוא ממוקם בשכונת עוני; מן ההיבט התעשייתי, הוא שייך למערך סדנאות היזע; מן ההיבט הפוליטי, הוא תחת חסותו של 'טאמאני הול'".[2]
לקביעתו של הילקוויט היו שותפים מנהיגים ועיתונאים מובילים בעולם היהודי בניו יורק. בהקשר זה נחשבה עיתונות יידיש בעיר כגורם מובהק להפצת התמיכה ב"טאמאני הול", ונטייתם הפוליטית הברורה של עיתוני יידיש הייתה נושא לביקורת מתמדת.
האי-נחת מן הנטייה הפוליטית של עיתונות יידיש גרמה לבסוף להתארגנות של אישים יהודים מובילים בעיר לשם ייסוד השבועון "דיא אידישע וועלט" ב-1902. היוזמה התמקדה בשאיפה להגביר את האמריקניזציה בקרב המהגרים ולעקור את הזיקה העמוקה בין "טאמאני הול" למהגרים היהודים.[3]
לואי מרשל, אשר היה בין מייסדי העיתון, כתב אל ההיסטוריון והפולקלוריסט ג'וזף ג'ייקובס בסוף 1902 והדגיש את הצורך בהקמת עיתון חדש ביידיש. עד להקמת ה"אידישע וועלט", קבע מרשל, שימשה עיתונות יידיש בעיר כפרקליטת "טאמאני הול" בכל מערכת בחירות.[4]
"דיא אידישע וועלט" הוקם ביולי 1902, ומיד החל במשימה שלשמה נוסד: מאבק אידיאולוגי בשליטת ה"טאמאני הול" ברחוב היהודי בדרום העיר. לקראת מערכת הבחירות של 1903 התפרסמו ב"דיא אידישע וועלט" כתבות ומאמרים נרחבים נגד הארגון. במערכת הבחירות הזו התמודד המועמד הדמוקרטי ג'ורג' מק'קללאן ג'וניור (1940-1865) שהיה מקורב ל"טאמאני הול", ונבחר על ידי הארגון כדי להביס את ראש העיר המכהן סת' לואו.
הטון הנוקב שנקט העיתון נגד "טאמאני הול" התגבר ככל שהתקרב מועד הבחירות.[5] במאמר חריף במיוחד שפורסם ב"דיא אידישע וועלט" כשבועיים לפני הבחירות תחת הכותרת "עשרת הדיברות וטאמאני", האשים העיתון את אנשי הארגון בכך שעברו על עשרת הדיברות ואף גרמו לאחרים לעשות כן:
"אנוכי" – אנשי "טאמאני" הפכו את קרוקר (ה"בוס") לשליט עליון; "לא יהיה" – מינו בעלי תפקידים מושחתים ואמרו "אלה אלוהיך"; "לא תישא" – ביישו והזנו את השם; "זכור" – לא הניחו ליהודים להתפרנס בשבת ובראשון; "כבד את אביך ואת אמך" – בהשפעת "טאמאני" ילדים מרדו בהוריהם וביזו אותם; "לא תרצח" – הזנחה שהובילה למותם של 500 ילדים וכן של זקנים; "לא תנאף" – ביוש הורים וילדים; "לא תגנוב" – מעשי גניבה ורמאות מכל אחד.[6]
לדברי הכותב, אין לצפות כי אנשי "טאמאני" יחדלו מחטאיהם וישפרו את דרכם, ועל כן יש לבחור בשלטון עירוני שישרת כראוי את התושבים.
כפי שאפשר לראות, עמדת עיתונות היידיש בניו יורק כלפי "טאמאני הול" הייתה מורכבת ואף סותרת. אמנם עיתוניו של כתריאל שרהזון הובילו לאורך העשור האחרון של המאה התשע-עשרה קו של תמיכה ברורה במועמדים מטעמו וכן בגישה הכללית לשאלות הפוליטיות בעיר, אולם מן העבר האחר ניצבו העיתונים אשר פרסמו מאמרי ביקורת ודיווחים נגד "טאמאני הול" בטון הולך ומחריף עוד לפני ייסוד "דיא אידישע וועלט" ובמקביל לייסודו.
דוגמה מובהקת כזו היא ה"פֿאָרווערטס", אשר נוסד ב-1897 ואשר הקדיש משאבים מרובים למלחמה ב"טאמאני הול" ובהשפעתו על הרחוב היהודי. עיתונים סוציאליסטיים אחרים כמו "דיא ניו יאָרקער ייִדישע פֿאָלקסצײַטונג" בשנות השמונים ו"דאָס אַבענדבלאַטט" בשנות התשעים הרבו גם הם לתקוף את "טאמאני הול" בכלל ואת קשריו של שרהזון עם הארגון בפרט.[7]
גם בעיתונות היהודית באנגלית התפרסמה ביקורת על "טאמאני הול". דוגמה לכך אפשר למצוא בכתבה בעיתון היהודי Hebrew American ממארס 1894. עורך השבועון אלכסנדר הרכבי והמוציא לאור יעקב ספירשטיין שמו להם למטרה להפיץ באמצעות השבועון את ידיעת האנגלית בקרב מהגרים יהודים דוברי יידיש בארצות הברית.
לפי הכתבה, התנועה שהתארגנה נגד "טאמאני הול" (Anti-Tammany Democracy) ערכה פגישה שבה גינו המשתתפים את דרכי הפעולה של הארגון. הרקע לביקורת היה חוסר העמידה של אנשי "טאמאני הול" לצד הפועלים והעניים ונקיטת קו תועלתני. לדברי הכתב, אנשי תנועת הנגד טענו כי "טאמאני הול" היא מכונה שעקרונות היסוד שלה הם מלחמה ברעיון הדמוקרטי האמיתי ותכליתה להעשיר את המנהיגים ואת ה"בוסים" שבראשה.[8]
העובדה שדווקא דיווח על אסיפה נגד "טאמאני הול" מצא את מקומו בין דפי העיתון, שקוראיו לא היו מצויים ברזי הפוליטיקה העירונית, יש בה כדי להעיד על מגמת העורכים ועל השאיפה להוביל את המהגרים בכיוון פוליטי ברור.
העיתונות היהודית המקומית בעברית נקטה קו אחיד ועקבי למדי נגד "טאמאני הול" בכלל ונגד תמיכתם של יהודים במנגנון בפרט לאורך כל שנות התשעים. כבר ב-1890 כתב זאב שור בעיתון "הפסגה":
המפלגה הכי גדולה וחזקה בניוארק, היא מפלגת "Tammany", וידוע לכל אשר תכליתה ומטרתה היא רק טובת עצמה. כל חבריה הם אנשים המשתחוים לעגל הזהב ואומרים לכסף: "אלי אתה!" אנשים אשר כל חקי הארץ למשחק להם. המפלגה הזאת בוחרת אנשים כאלה לראשי עיר, אשר יהיו לכלי יוצר בידה לעשות, ככל העולה על רוחה, ואלפי אלפים שקלים מהמסים, אשר העם משלם מיגיע כפיו, הולכים לטמיון ובכפי כולם ידבק מאום, ולטובת העיר אינם עושים מאומה. וזאת לא זאת! מפלגת Tammany עשתה עוד את הנהגת העיר לקרדום לחפור בו פאליטיק. [...] מפלגת טאמאני היא צרעת ממארת להעיר ניוארק בפרט, ומכת מדינה בכלל.[9]
המאמר הסתיים בקריאה ליהודים להצביע ביום הבחירות ל-People’s Municipal League, שהתאחדה נגד "טאמאני הול". יש לציין בהקשר זה כי עורך "הפסגה", זאב וולף שור, היה יריב מושבע של שרהזון. אין להוציא מכלל אפשרות שההתנגדות ל"טאמאני הול" התחזקה על רקע ההתנגדות לשרהזון עצמו.[10]
גם הירחון "המודיע לחדשים" פרסם ב-1900 מאמר בהמשכים תחת הכותרת "הנותנים יד לפושעים: יחס יהודי נויארק לחברת הפאליתיק טאמאני". המאמר היה ביקורתי למדי, ותקף את תמיכתם של היהודים בארגון: "מה נעשה לאלפי ישראל אשר נטמאו במגע ומשא עם החברה הטמאה 'טאמאני' [...] ומה ידאב לב איש אשר טובת עמו נוגעת עד לבבו לראות לשעירים יזבחו יהודי נויארק בהניחם שנה שנה את פתקאות הבחירה חבילות חבילות לטובת טאמאני, החברה הטמאה אשר רק חמס ושוד יסודה וכל הנבלות שמנו חכמים בעריות הכח המאגד אותה".[11]
כתריאל צבי שרהזון (נחלת הכלל)
המחבר הביע צער על כך שיהודים רבים בעיר משתפים פעולה עם אנשי הארגון ומצביעים למועמדים מטעמו לעירייה. כפי שאפשר ללמוד מהטקסט, הנטייה להצביע ל"טאמאני הול" הייתה רחבה יחסית בקרב מהגרים יהודים בניו יורק. במובן זה ייצג שרהזון את המגמה הרווחת ברחוב היהודי, ואולי אף עיצב אותה, באופן יעיל הרבה יותר ממתחריו וממבקריו.
הקשרים בין שרהזון ובין אישים במנגנון הדמוקרטי של ניו יורק נמשכו בשנים הראשונות של המאה העשרים, ואף התחזקו והתמסדו. באוקטובר 1903 חשף ה"פֿאָרווערטס" מכתב ששלח יחזקאל שרהזון, בנו של כתריאל והמנהל בפועל של Sarasohn & sons, לסנטור ג'ון אהירן (1920-1853). אהירן היה בשנים מוקדמות יותר חבר בפלג שחבריו התנגדו ל"טאמאני הול" בתוך המפלגה הדמוקרטית של ניו יורק, אולם מאוחר יותר הצטרף בעצמו ל"טאמאני הול" וב-1903 נבחר לעמוד בראש רובע מנהטן. אהירן ואנשיו בארגון היו כתובת למהגרים היהודים הרבים בדרום מנהטן, וכמו קודמיהם ב"טאמאני הול" סייעו למהגרים בפתרון בעיות מוניציפליות, כלכליות ולוגיסטיות. את התמורה קיבלו אנשי "טאמאני הול" בקלפי ביום הבחירות.[12]
ה"פֿאָרווערטס", שצמח בשנים אלה והגדיל את כוחו ואת השפעתו ברחוב היהודי בעיר, יצא בתקיפות נגד "טאמאני הול" ונגד מעורבותו של שרהזון במנגנון. כך שילב העיתון בין מתקפה אידיאולוגית למאבק מסחרי במתחרהו הבולט בשוק העיתונות היומית ביידיש. כתבות נגד שרהזון, תוך האשמות חריפות בשחיתות, פורסמו ב"פֿאָרווערטס" כבר מראשית הקמתו ב-1897.[13] אולם ב-1903 הלכו והחריפו ההאשמות, והדיווחים בדבר קשריו של שרהזון עם אנשי "טאמאני הול" הלכו והתגברו.
המכתב ששלח יחזקאל שרהזון לאהירן בספטמבר 1903, ואשר נחשף ב"פֿאָרווערטס", טען כי המהגרים היהודים בדרום העיר מצביעים לרפובליקנים משום שהרפובליקנים מחזרים אחרי קולותיהם. המועמדים הרפובליקנים, כתב יחזקאל שרהזון, שולטים למעשה ברבעים היהודיים בעיר. שרהזון הצהיר במכתב כי תמיכתו ותמיכת העיתונים שבבעלותו במועמדותו של אהירן לתפקיד מושל הרובע מותנית בתמיכת "טאמאני הול" במועמדות אחיו, עורך הדין אברהם שרהזון, למשרת שופט. עוד הדגיש כי באמצעות עיתוניו יוכל לדאוג לכך שהקול היהודי בבחירות הקרובות ייטה לטובת המועמדים הדמוקרטים בעיר. המכתב הוצג בעמוד הראשון של ה"פֿאָרווערטס" במקורו באנגלית וכן בתרגום ליידיש.[14]
כפי שאפשר ללמוד מתוכן המכתב, משפחת שרהזון הפגינה ביטחון רב באשר לשליטתה בשוק העיתונות ביידיש ובאשר למידת ההשפעה הפוליטית של העיתונים שבבעלותה בקרב המצביעים היהודים. לדברי ה"פֿאָרווערטס", היו ניסיונות אלה של שרהזון גורם מאיץ לאנטישמיות בארצות הברית ולתדמית שלילית של היהודים במדינה.
בהמשך לחשיפה זו דיווח העיתון בראשית נובמבר 1903 ששרהזון הודה שניסה למכור את הקול היהודי תמורת משרת שופט לאברהם, אולם כיוון ש"טאמאני הול" לא הסכימו לעסקה – לא תמך בהם שרהזון בעיתוניו.[15] גם "דיא אידישע וועלט" הקדיש מאמר ביקורת למעורבותו של שרהזון בפוליטיקה העירונית בשנה זו. "האם כבר הגדיש שרהזון את סאת מעשי התעתועים שלו?" שאלה כותרת הכתבה שעסקה במכתב שלעיל בדבר מינוי אברהם שרהזון לשופט.[16]
מכתב אחר, אשר ככל הנראה לא היה ידוע למי מהעורכים והמוציאים לאור בעולם עיתונות היידיש, מחזק את הטענה בדבר ניסיונות לקשרים פוליטיים בין שרהזון לבכירים בפוליטיקה העירונית בראשית המאה העשרים.
המכתב נשלח באוגוסט 1904 לסנטור דייוויד היל, אז סנטור לשעבר מטעם ניו יורק ובכיר במפלגה הדמוקרטית. על המכתב אין סימני זיהוי מפורשים, והוא חתום בראשי התיבות B. M. G.. אף על פי כן, מתוכן המכתב ברור כי מחברו הוא יהודי-אמריקני שהיה מעורה היטב בפוליטיקה היהודית בדרום מנהטן. הימים שבהם נשלח המכתב היו ימי טרום הבחירות של 1904, שבהן נבחר לראש העיר ג'ון מק'קללאן ג'וניור. מק'קללאן, אשר כיהן כראש עיריית ניו יורק בשנים 1904–1909, היה מקורב ל"טאמאני הול" עשרות שנים לפני כן. ב-1903 הוכרז כמועמד הארגון לראשות העיר מטעם המפלגה הדמוקרטית.[17] המכתב, אשר תוכנו היה חסוי, נשלח לסנטור לשעבר היל. המכתב התמקד בחשיבות עיתונו היומי של שרהזון לקהל הבוחרים הפוטנציאלי בעיר.
בעניין שיחתנו בשבת האחרונה, אני מבקש לומר שה-Jewish Daily News [ײִדישעס טאַגעבלאַט] מדפיס שישים וחמישה אלף עותקים מדי יום, ושהוא מופץ ברובו בבנייני השיכונים ב-Lower East Side ובכמה אזורים בברוקלין ובברונקס שבהם התיישבו יהודים במספרים גדולים. […] The Jewish Daily News, שנוסד כשבועון בשנת 1874 על ידי מר כתריאל ה' שרהזון, אביו של האדון שעליו דיברתי איתך, שונה מעיתונים יהודיים […] בכך שהוא נדפס בדפוס יהודי ישן ובשפה יהודית או יידיש, והגיע מיד לרוב הגדול של אנשינו, שלא יכולים היו לקרוא את העיתונים היומיים הרגילים […] תפוצת העיתונים היהודיים עולה על זו של העיתונים הגרמניים. [...] אסור לכם לשכוח שלעיתונים הללו [...] יש השפעה רחבה הרבה יותר ועמוקה יותר מאשר לעיתונים רגילים. [18]
ניכר מן המכתב כי המחבר הכיר את שוק עיתונות היידיש בניו יורק, וכי היה מעוניין להבליט את מקומו של שרהזון בשוק. לקראת סיום המכתב דן המחבר באופן ספציפי באברהם שרהזון ובמינויו האפשרי לתפקיד מפתח במערכת המשפט. "אשר למר אברהם ה' שרהזון [...] לעניות דעתי, מינויו של מר שרהזון יסייע למפלגה בשלושה כיוונים שונים: הוא יגייס למען המטרה את המאמצים היעילים ורבי הערך של כל העיתונים הללו; [...] הוא ימשוך מאוד את הבוחרים היהודים [...]; ולבסוף, אך לא פחות חשוב, הוא יוסיף להרכב החשוב הזה איש בעל שיקול דעת מוצק".[19]
המחבר התחייב כי משפחת שרהזון תהיה מחויבת לסנטור היל אם יעזור לאברהם שרהזון להיבחר לתפקיד, וכי הוא בטוח כי בעתיד הקרוב יוכלו להשיב לו טובה.
בין שמחבר המכתב היה אחד מבני משפחת שרהזון, ובין שהיה זה מקורב למשפחה או לעולם הפוליטיקה היהודית, המכתב משקף את הקשרים בין העולם היהודי ועיתונות יידיש בניו יורק ובין המנגנון הדמוקרטי בעיר במפנה המאה העשרים.
ראשית, עיתונות יידיש נחשבה ככלי פוליטי לגיטימי ואף מוביל לשם השפעה על בוחרים יהודים בעיר; שנית, מועמדים יהודים ממוצא מזרח-אירופי נחשבו כמקור משיכה למצביעים יהודים. המרכיב האתני והדתי נחשב אפוא רב-השפעה בניתוח דפוסי ההצבעה; שלישית, השפעה על קהל הבוחרים היהודי הייתה סוגיה מרכזית ובוערת למפלגה הדמוקרטית בעיר. מגמה זו, אשר את ניצניה אפשר היה לזהות כבר משנות השמונים של המאה התשע-עשרה – הפכה בניו יורק של 1904 למציאות פוליטית מובנת מאליה. כפי שעולה מן המכתב, בתהליך זה הייתה חשיבות מכרעת לעיתוני יידיש בכלל ולעיתונים שבבעלות שרהזון בפרט.
עם זאת, המכתב משקף גם את גבולות ההשפעה של הפוליטיקה היהודית ושל עיתונות יידיש בת הזמן. נראה כי לא היה בכוחו של שרהזון לפנות בעצמו אל בכירי המפלגה, וככל הנראה גם לא להעמיד עסקה מחייבת של מינוי תמורת תעמולת בחירות. גבולות ההשפעה שלו היו פנייה באמצעות מתווך והצעה לעסקה אשר תיטיב עם המפלגה ועם משפחתו גם יחד – אך לא למעלה מכך.
ואמנם, נראה כי נקודה זו שבה הגיע לשיא לכאורה כוחו של שרהזון במשא ומתן מול המפלגה הדמוקרטית הייתה גם הנקודה שבה התגלו גבולות השפעתו. העסקה לא יצאה לפועל, ואברהם שרהזון לא מונה לשופט. שליטתו של שרהזון בשוק העיתונות ביידיש הקנתה לו אמנם יכולת מיקוח מסוימת ומידה של השפעה פוליטית, אך לא היתרגמה לאחיזה של ממש במוסדות הפוליטיים בעיר בשנים אלה.
ב-4 בספטמבר 1899 התפרסמה בעיתון The New York Sun ידיעה על כך שתפילות ראש השנה ויום הכיפורים של שנת תר"ס ייערכו באולם המרכזי של "טאמאני הול" בניו יורק.[20]
הכתבה ציינה שהייתה זו הפעם הראשונה שבה התקיימו התפילות במקום. ידיעה זו מסמלת ציון דרך חשוב בהידוק הקשרים בין המהגרים היהודים בעיר ובין ה"טאמאני הול", קשרים שהלכו ונטוו לאורך השליש האחרון של המאה התשע-עשרה.
הכתבה רומזת על זיקה בין יהודים בעיר למנגנון הפוליטי הדמוקרטי. זיקה זו תורגמה פעמים רבות לתמיכה פוליטית בבחירות, ובהקשר זה היה לעיתונות יידיש בכלל ולעיתוניו של שרהזון בפרט תפקיד מרכזי. אולם נראה כי השתלבותו של שרהזון בפוליטיקה העירונית נעצרה בנקודה זו, ולא היה לה מימוש פוליטי מקיף יותר.
בשנת 1898 חילק שרהזון את הבעלות על הפירמה לשלושה חלקים שווים בינו ובין בנו יחזקאל וחתנו ליאון קמייקי (לאחר מותה של הבת רבקה).[21] מותו של שרהזון עצמו ב-1905 והעברת השליטה בעיתון בפועל לידי יורשיו סימנה עידן חדש בהיערכות המשפחתית ובזיקה בין העיתונים שהוציאו לאור ובין הפוליטיקה העירונית.
הפרק "העיתונות היהודית והשאלה הפוליטית" נכלל בספרה של יעל לוי "מן המרתף אל הקומה העליונה - צמיחת העיתונות בעברית וביידיש בארצות הברית, 1870–1900", שיצא לאור בשנת 2024 בהוצאת מאגנס
הערות
[1] סילבר, יהודים בפוליטיקה, עמ׳ 134.
[2] הילקוויט, עלים תלושים, עמ׳ 108.
[3] דווידוביץ, אידישע וועלט, עמ׳ 104.
[4] שם, עמ׳ 127.
[5] ראו למשל ״טאמאני'ס צרות", דיא אידישע וועלט, 23.6.1903, עמ׳ 4; "דזשעראם זוכט טאמאני חטאים", דיא אידישע וועלט, 23.6.1903, עמ׳ 1; "טאמאני מיט מאַסקעס", דיא אידישע וועלט, 31.8.1903, עמ׳ 1.
[6] "די עשרת הדברות און טאמאני", דיא אידישע וועלט, 23.10.1903, עמ׳ 4. לביקורת על הקשר בין העולם היהודי ל"טאמאני הול" ראו גם "טאמאני קריגט הגבהה אין בית המדרש הגדול", פֿאָרווערטס, 2.11.1902, עמ׳ 1.
[7] לכתבות נגד ״טאמאני הול״ ב״פֿאָרווערטס״ ראו למשל "פאַר וויפפיעל?" פֿאָרווערטס, 14.1.1902, עמ׳ 1; ״צוויי קאַנדידאַטען פאַר דיסטריקט אטארני",פֿאָרווערטס, 23.10.1901, עמ׳ 1.
[8] “Sharp Words for Tammany”, The Hebrew American, 16.3.1894, p. 5
[9] ״הבו לכם אנשים״, הפסגה, 21.10.1890, עמ׳ 1; ראו גם ״אל אחינו בני ישראל אזרחי ניו יורק״, הפסגה, 31.10.1890, עמ׳ 3.
[10] ראו מלאכי, אגרות סופרים, עמ׳ קיב–קיג.
[11] בן-זאב, "הנותנים יד לפושעים: יחס יהודי נויארק לחברת הפאליתיק טאמאני", המודיע לחדשים, א, אוקטובר 1900, עמ׳ 121–122. חלקו השני של המאמר פורסם שם, עמ׳ 141–143.
[12] גולוויי, טאמאני הול, עמ׳ 129–130.
[13] ראו למשל "וועט שרהזאן אַנטלויפן פון ניו-יארק?" פֿאָרווערטס, 3.9.1897, עמ׳ 1; "ווי שרהזאן צעפעלט זיך אין זיין איינגענעם נעץ", פֿאָרווערטס, 4.9.1897, עמ׳ 1; "דערקענט איר אים?" פֿאָרווערטס, 30.3.1901, עמ׳ 1. להאשמות בשחיתות כלפי שרהזון מצד ה״פֿאָרווערטס״ ראו בהרחבה להלן פרק שישי.
[14] "שרהזאן'ס זונה", פֿאָרווערטס, 30.10.1903, עמ׳ 1.
[15] "אַן אויפרוף פאַר אַלע אידען", פֿאָרווערטס, 2.11.1903, עמ׳ 1. ראו גם את הכתבה "פאַררעדט ניט די ציין, מיסטער שרהזאהן" (פֿאָרווערטס, 8.11.1903, עמ׳ 1), שבה דווח על מכתב ששלח שרהזון לאנשי ״טאמאני הול״ בבקשה למנות את אברהם שרהזון למשרת שופט בשכר של 6,000 דולר בשנה. בעניין זה ראו גם האו, עולם אבותינו, עמ׳ 527.
[16] "דיא טומאה פון דער איסט סייד", דיא אידישע וועלט, 1.11.1903, עמ׳ 1.
[17] על הקשר בין מק׳קללאן ל״טאמאני הול״ ראו מלרין, מחיר הכבוד, עמ׳ 34–36, 89–97.
[18] B.M.G to David B. Hill, 1.8.1904, Abraham H. Sarasohn Papers, 1902–1943, Columbia University Rare Book & Manuscript Library, Box 1
[19] שם.
[20] “Jewish New Year Begins Today”, The New York Sun, 4.9.1899, p. 3
[21] רוזט, שרהזון, עמ׳ vi.