הקריאות להקמת ועדת חקירה ממלכתית שהחלו מיד לאחר ה7 באוקטובר גברו בעקבות ההסכמה על הפסקת אש בלחימה בעזה. בהספד לחלל החטוף איתי חן קרא הנשיא הרצוג להקמתה של ועדת חקירה ממלכתית. גם בני משפחתו של חן השמיעו קריאה זו מעל קברו.
היום (10.11) התקיים דיון במליאת הכנסת בנושא ועדת חקירה ממלכתית, לאחר שנאספו 40 חתימות של חברי כנסת על מנת לקיימו.
בית המשפט העליון קבע, בהחלטה במסגרת העתירה להקמת ועדת חקירה ממלכתית, שאין מחלוקת בשאלה כי יש להקים "ועדה ממלכתית" לחקירת אירועי ה-7 באוקטובר, פלפול לשוני שנמנע מאמירה מפורשת לפיה יש להקים ועדת חקירה לפי חוק ועדות חקירה.
ועדת חקירה ממלכתית היא הכלי היחיד שביכולתו לא רק לברר את האמת ולהפיק לקחים מערכתיים, אלא גם לשקם את אמון הציבור במוסדות המדינה. שום מסגרת אחרת - לא ועדת בדיקה ממשלתית, לא ועדה ציבורית עם נציגי אופוזיציה וקואליציה, ודאי שלא ועדה פרלמנטרית או ועדת שרים - אינה נהנית מן העצמאות, הסמכות והלגיטימציה הציבורית של ועדת חקירה ממלכתית שחבריה ממונים על ידי נשיא בית המשפט העליון ויש לה סמכויות חקירה רחבות.
אבל חשוב להדגיש: ההחלטה על הקמת ועדת חקירה ממלכתית היא רק ההתחלה. השאלה הראשונה שיש לתת עליה את הדעת היא מה תחקור הוועדה ובאיזה היקף?
במילות החוק, הממשלה מגדירה מהו אותו "עניין שהוא בעל חשיבות ציבורית חיונית אותה שעה הטעון בירור". כך לדוגמא ועדת כהן לטבח סברה ושתילה חקרה רק את אירועי הטבח ולא את כלל התנהלות הממשלה וצה"ל במלחמת לבנון הראשונה, ועדת שמגר לעניין רצח ראש הממשלה רבין חקרה רק את הכשלים הביטחוניים סביב הרצח ולא את ההסתה שקדמה לרצח. לעומת זאת, ועדת אור לחקר אירועי אוקטובר 2000 חקרה לא רק את אירועי אותו יום, אלא גם את שורשי האפלייה של האוכלוסייה הערבית בישראל.
ועדת חקירה לעניין ה-7 באוקטובר תצטרך לענות במינימום על השאלות הבאות:
1. ההיערכות המוקדמת: ההתרעה המודיעינית, תהליכי קבלת החלטות במערכת הביטחון ובדרג המדיני נוכח התרעות שהתקבלו ומוכנות צה"ל, כוחות הביטחון והמערכת האזרחית לתרחישי חדירה ותקיפה.
2. ההתרחשויות ביום ה-7 באוקטובר: פריסת כוחות הביטחון, סדרי הפיקוד והשליטה, התגובה המבצעית והקשר בין הדרגים בשטח ובין הדרג הצבאי והדרג המדיני; פעולת שירותי ההצלה, המשטרה, פיקוד העורף, והשלטון המקומי באירועי הטרור והפלישה.
3. ניהול מלחמת חרבות ברזל: תהליך קבלת ההחלטות המדיניות והצבאיות לפתיחת המלחמה ויעדיה, יחסי הדרג המדיני והצבאי, מנגנוני הפיקוח והאיזון ביניהם וניהול חזיתות מרובות.
נושאים נוספים שיש לשקול האם יהיו כלולים במנדט של הוועדה או שאולי יש להקים גוף חוקר עצמאי אחר על מנת לבדוק אותם, הם ההתאמה של מדיניות ופעולת ישראל לדין הבינלאומי וסוגיית החטופים וניהול המשא ומתן לשחרורם.
מבחינה פרוצדורלית יש לקבוע את הרכב הוועדה ואת דרך פעולתה. אמנם החוק קובע שהוועדה תמנה שלושה חברים, אך הממשלה רשאית להרחיב את ההרכב למספר אי-זוגי גדול יותר (בוועדת אגרנט היו חמישה חברים). לנוכח היקף האירועים ייתכן שוועדת החקירה תמנה אפילו תשעה חברים, ותפעל באמצעות ועדות משנה כדי להתמודד עם רוחב היריעה.
סוגיה נוספת נוגעת לעדויות בפני הוועדה – מעבר לעדים המזומנים על ידי הוועדה כל אזרח רשאי לבקש להעיד בפניה, וסביר שאלפי אזרחים וגורמים נוספים יבקשו לעשות זאת, דבר שיאריך את משך עבודתה. לכן יהיה צורך לקבוע מנגנון שיאזן בין תרומת העדויות לבירור העובדות לבין חשיבותן הסמלית, ההיסטורית והרגשית.
לבסוף, יש לתת את הדעת לסעיף 15 לחוק ועדות חקירה, המחייב להתריע בפני מי שעלול להיפגע ממסקנות הוועדה ולאפשר לו לטעון ולהביא ראיות. פרשנות מרחיבה מדי לסעיף זה, כפי שניכר בעתירות נגד ועדת גרוניס לחקר הצוללות, עלולה לסרבל ולעכב את עבודת הוועדה. יש להבטיח פרשנות מאוזנת שתגן על זכויות העדים ומי שעלול להיפגע, אך תאפשר לוועדה להשלים את מלאכתה בזמן סביר.
עלינו לזכור שוועדה שתקום כעת לא תסיים את עבודתה לפני הבחירות, ועל בסיס ניסיון העבר, פרסום דו"ח סופי של הוועדה עשוי לקחת מספר שנים. לדוגמא, ועדת החקירה לאסון מירון פרסמה דו"ח סופי כמעט שלוש שנים אחרי מינויה. לכן, הציבור לא צריך לחכות למוצא פיה של הוועדה כדי לתבוע אחריות ציבורית מנבחריו.
עם זאת, עצם הקמתה והגדרת מנדט ברור ועצמאי הם המסר החשוב: מדינת ישראל מביטה בעצמה באומץ ומבקשת להבין, כדי להשתנות. ועדת חקירה ממלכתית איננה בית משפט. היא לא נועדה להרשיע או לזכות, אלא לברר ולהפיק לקחים. אך מעבר לכך לוועדה יש גם תפקיד מרפא – היא תספק לחברה הישראלית מסגרת שבה ניתן לעבד את הטראומה הלאומית, לטוות את העדויות השונות לנרטיב היסטורי שיש בו תיקון ואיחוי, ולהחזיר תחושת שליטה וסדר אחרי האובדן והכאוס.
אין מנוס מלהקים ועדת חקירה ממלכתית, ובהקדם האפשרי. ללא הקמת ועדת חקירה ממלכתית לא נוכל להתחיל בתהליך של תיקון. במובן זה, ועדת החקירה היא לא סופה של החקירה הציבורית – אלא נקודת הפתיחה שלה.
ד"ר דנה בלאנדר היא עמיתת מחקר במכון הישראלי לדמוקרטיה