במלחמת ההתשה, ב‐1969, פנתה אלישבע ציזיס, צעירה בת 24, לשר הביטחון משה דיין וביקשה ממנו לשחרר את אחיה שהיה אז בבית סוהר לאחר שהואשם בעבירה פלילית.
דיין נפגש איתה ונוצר ביניהם קשר אינטימי. דיין היה אז בשיא תהילתו בציבור לאחר הניצחון בששת הימים. הוא היה מבוגר ממנה בכ‐30 שנה ונשוי באותה עת לרות. במקביל ניהל גם קשר אינטימי עם רחל, שלימים תהיה אשתו השנייה.
דיין החל לקיים עם אלישבע פגישות אינטימיות במלונות מפוארים בתל אביב ובמלון אוויה, שהיה אז ליד נמל התעופה. אמא של אלישבע, אלפרידה, הפכה את הקשר בין דיין לבתה מקור לסחיטה. היא הקליטה את שיחות הטלפון של אלישבע עם דיין, ואספה כל פתק בכתב ידו. דיין, שלא ראה בקשר אלא הרפתקה חולפת כמו רבות אחרות שהיו לו, ניתק איתה כעבור זמן לא רב את הקשר.
כשנותק הקשר, אלפרידה פנתה אל דיין ודרשה ממנו שישלם לה דמי שתיקה. לאחר משא ומתן בין עורכי דין שילם דיין, מחוסר ברירה, 10,000 לירות. האמא לא הסתפקה בכך ופנתה ל"עולם הזה", שפרסם את הסיפור בהמשכים בשלושה גיליונות רצופים.
כל זה קרה בסוף 1971. האמא פנתה גם ל"שטרן". ההצעה לסיפור עלתה בישיבת מערכת שבה הובעה התנגדות לעבודה על הסיפור: מה מעניינים הניאופים של משה דיין את הקוראים של העיתון. נאנן הכריע ואמר כי ברגע ששר ביטחון נתון לסחיטה והקשר האינטימי שהוא מקיים מהווה סיכון ביטחוני (אלישבע היתה נוכחת בשיחות טלפון מבצעיות סודיות), אז זה כן "סיפור".
נאנן מסר לאמא שה"שטרן" קונים אקסקלוסיבית את הסיפור תמורת 30 אלף מארקים גרמניים, כולל סרטי ההקלטות של השיחות עם דיין וכל הפתקים שברשותה. וכאן אני נכנס לסיפור.
באותה תקופה התקשורת עם העיתונים בחו"ל היתה באמצעות מברקים, או שיחות טלפון שהיו יקרות להחריד (3.5 דולרים לדקה). קיבלתי מברק המפרט את מה שסוכם עם אלפרידה, אמא של אלישבע, והתבקשתי לטפל בהן בדיסקרטיות ובעדינות. נאמר לי שאנדי אלטן, אחד הכתבים הבכירים של ה"שטרן" נמצא בדרך לארץ כדי לכתוב את הסיפור ולראיין את אלישבע.
אני, שכבר הצלחתי לעמוד על טיבה של האמא (אלפרידה, לפי הסיפורים, ניהלה בירושלים בזמן המנדט הבריטי בית פגישות לקצינים בריטים), החלטתי שצריך לעשות הסכם כתוב בין אלישבע וה"שטרן". גייסתי את חברי עורך הדין דני בראל שכתב חוזה, על פיו היא מקבלת 20 אלף מארקים גרמניים עבור הסיפור והריאיון ועוד עשרת אלפים מארקים גרמניים עבור פוטו סֵׁשֶן אותו היא מתחייבת לעשות.
שכרתי סוויטה במלון שרתון הישן והפכתי אותה לאולפן צילומים. בראשי נתקע הצילום של כריסטין קילר (מפרשת פרופיומו) יושבת בהיפוך כשהיא עירומה על כיסא עם גב עץ. החלטתי שכך אני רוצה לצלם גם את אלישבע. כשאמרתי לה שכך אני רוצה לצלם אותה היא התנגדה נמרצות, אז אמרתי לה שיש בזה הפרת חוזה בינינו והודעתי לה שלא תקבל את עשרת אלפי המארקים הגרמניים לפוטו סשן.
היא טלפנה לעורך הדין שלה, וכעבור רבע שעה מתקשר אלי עו"ד ישראל פיקל שאותו הכרתי אותו. "שבתאי", הוא אומר, "מה אתה רוצה לעשות לילדה היהודייה הטובה הזו?" התרככתי והסשן הסתכם בצילום גדול של דיין שהיא מחזיקה ובעזרתו מכסה את גופה.
אלישבע צ'יזיס מחזיקה את דיוקן משה דיין, 1971 (צילום: שבתאי טל)
לפני ששלחתי את הקלטות של השיחות בין משה לאלישבע, כפי שמסרה לי אותן האמא אלפרידה, האזנתי להן: "אלישבע, כאן משה"; "משה, לא שמעתי ממך כבר כמה ימים, איפה היית?"; ומשה עונה לה "הייתי עם הלמס בתעלה" (Helms היה ראש הסי‐אַיי‐אֵיי ושהותו בארץ היתה סודית).
אנדי אלטן הגיע. את הריאיון עם אלישבע עשינו במתפרת השמלות של אמא שלה, שהיתה בפרוזדור צר ועלוב למראה בחדר המדרגות מאחורי קפה כסית. אלישבע ישבה בין השמלות ודיברה בגרמנית עם אנדי אלטן והאמא עומדת מאחור ומשגיחה. "ich war ein jungfrau", הייתי בתולה, היא אומרת לאלדן.
הריאיון נמשך שעות רבות. אנדי חזר להילטון לכתוב את הסיפור, כשסיים קרא לי ונתן לי את הטקסט וביקש ממני לשלוח למערכת. באותן שנים, כדי להעביר טקסט לעיתון בחו"ל, היה צורך להגיע למשרדי הצנזורה שהיו בבית סוקולוב, למסור את הטקסט בדלפק לעיונו של הצנזור, להחתים אותו ולטלפן לדואר. שליח על אופניים היה מגיע מהדואר ולוקח את הטקסט למברקה ברחוב מקווה ישראל בתל אביב, שם היו מקלידים את הטקסט ומעבירים לחו"ל בטלקס.
הצנזור הראשי, תא"ל וולטר בראון, שהיה ידוע כחנפן בלתי נלאה של משה דיין, כמו לקצינים בכירים אחרים, שלח מיד עותק מקביל לזה שנשלח לדואר, אל לשכת שר הביטחון. מעשה שלא ייעשה. כשחזרתי לניוזפוט, סוכנות הצילום שלי, קיבלתי הודעה שנפתלי לביא, שהיה יועץ התקשורת ועוזרו של דיין במשרד הביטחון, מחפש אותי נואשות (נפתלי לביא, עיתונאי, היה אחיו הבכור של הרב ישראל לאו).
טלפנתי אליו והוא שאג עלי איך אני לא מתבייש לעבוד בעיתון כזה שמכפיש את שר הביטחון וכותב עליו סיפורים נוראים כאלה. מסתבר שהטקסט של אנדי אלטן שיצא מהצנזורה למברקה נחת בדרך בלשכת שר הביטחון בעזרתו האדיבה של תא"ל וולטר בראון. נפתלי לביא סיים את השיחה איתי בהבטחה, "אנחנו עוד נתחשבן איתך..." ואכן מודרתי מכל הקשרים העיתונאיים עם משרד הביטחון.
הצלם שבתאי טל (צילום: נוח כהן)
שנים אחרי כן, כשדיין היה שר החוץ בממשלת בגין (1977), הסתיים ה"ברוגז" ביני וה"שטרן" ובין דיין. בסוף 1979, כשדיין כבר לא נשא בתפקיד משמעותי והיה ספון בביתו בצהלה ועסוק בהדבקת חרסים של כלים ארכאולוגיים שאסף, היו גישושים וה"שטרן" ביקש לעשות ריאיון איתו.
הבקשה שוב עברה דרכי. דיין שאל אותי באיזה ריאיון מדובר ‐ "קצר", "בינוני" או "ארוך". המערכת ענתה "ארוך". אם כך, השיב להם דיין, מדובר ב‐20 אלף דולר. הוא ביקש עוד דבר, אם יואילו בטובם להביא לו דבק מסוג UHU שבו הוא משתמש להדבקת החרסים. שאלתי על כמה שפופרות מדובר, הוא ביטל את זה מיד ואמר כי הוא זקוק לכמה וכמה גלונים של דבק.
כשבאתי לקבל את פני העורכים בנמל התעופה נשא כל אחד מהם מְכל של ארבעה ליטרים דבק UHU (דבר בלתי אפשרי לחלוטין בימינו). את הריאיון עם דיין קיימנו בביתו בצהלה, לא לפני שעברנו דרך עמדת המאבטחים ‐ הבוטקה בכניסה לבית ‐ שטרחו ופתחו והריחו כל דלי דבק לפני שהגיע לידיו של דיין.
דיין היה חביב ו‐outspoken וערך לנו סיור בגן העתיקות הגדול שלו (על שטח אדמה של העירייה שניכס לעצמו). ה"ברוגז" הופר, הריאיון פורסם. כעבור תקופה, עורך החוץ קלאוס לידטקה התייעץ איתי לגבי האפשרות שדיין, שעדיין היה אישיות עולמית ידועה, יכתוב עבור ה"שטרן" 500 מילים בטור משלו. פניתי לדיין. הוא שמח מאוד על הפנייה אליו, וכתב טור באנגלית של כ‐500 מילים הנוגע לאירועים פוליטיים בעלי משמעות במזרח התיכון. בעולם, משה דיין עדיין נחשב כ‐figure.
הטור פורסם וכעבור זמן קצר התקשרה רחל, אשתו, והשאירה הודעה: "משה שואל מה עם הכסף". מאז, מפעם לפעם כשהייתי בודק את המכשיר לקבלת ההודעות (קראו לזה מזכירה אלקטרונית), היתה הודעה בקולו: "מדבר משה דיין, אתם רוצים שאכתוב לכם השבוע עוד משהו?...".
עוד כשהיינו אצלו כל חבורת העורכים של ה"שטרן" לקח דיין חרס עתיק, כתב עליו הקדשה ונתן אותו לוויבקה ברונס שהיתה אז כתבת למזרח התיכון של "שטרן".
הפרק "אלישבע, כאן משה", נכלל בספרו של שבתאי טל "ההייתי או היה זה חלום", שיצא לאור בשנת 2025 בהוצאת טפר