פיגול עיתונאי בשירות נתניהו. אין דרך אחרת לתאר את סרטה של עיתונאית התאגיד שלי טפיירו "הנגד א'", ששודר לאחרונה (29.10) ב"כאן" והעניק במה רחבה ומפנקת לארי רוזנפלד, איש המודיעין הנאשם בפרשת המסמכים המסווגים (פרשת פלדשטיין-נתניהו).

בשורה התחתונה, רוזנפלד מאשר בסרט את הנטען נגדו בכתב האישום. הוא העביר ללא סמכות וללא אישור מסמכי מודיעין מסווגים לאלי פלדשטיין, שהיה באותה עת דוברו של ראש הממשלה בנימין נתניהו. הדלפה שסיכנה מקורות מודיעין. הוא מודה כי שוחח על אחד המסמכים עם קמפיינר הליכוד ישראל איינהורן ועם העיתונאי הגרמני פול רונצהיימר, שפרסם את תוכנו ב"בילד" (באופן מניפולטיבי ומטעה). הוא מודה כי לאחר הפרסום הוא עשה מעין "הגהה" להצהרה של ראש הממשלה בנושא.

אבל התאגיד טשטש את ההודאה בפועל. רוזנפלד אומר "עשיתי, אבל", הסרט מתמקד ב"אבל". הוא מעניק לרוזנפלד במה רחבה בצורה בלתי סבירה – 45 דקות – כדי לקבע שלושה מסרים עיקריים.

הראשון, שהוא פעל בתום לב ומתוך דאגה למדינה, שהתנהגה כלפיו בנוקשות ובאלימות. השני, שדורש השעיית אמון חריפה במיוחד, הוא כי פלדשטיין הוא מחולל הפרשה שרימה אותו ואת שאר המעורבים. והשלישי, שכבר התרגלנו אליו משנים של קמפיין ביביסטי, הוא כי רוזנפלד הוא קורבן של הרדיפה הפוליטית של השב"כ והפרקליטות את נתניהו – טענה שטפיירו מקבלת בלי ויכוח.

הסרט מסייע לרוזנפלד להעביר את מסריו בשלל אמצעים: מוזיקה נוגה כשקשה לו, סרטונים משפחתיים כשהוא מתגעגע, גרפיקה מפחידה ודימויים מרתיעים כשעוסקים בחקירה.

טפיירו הפגינה עיתונות מגמתית ומטעה ובחרה להציג מציאות שגויה במקום את מה שפורסם וידוע. עיתונות שלא שואלת שאלות קשות, שלא מחפשת את האמת ושלא מעמתת את רוזנפלד עם עובדות. מילא אם טפיירו לא הייתה מופיעה על המרקע; אולם היא מספקת פרפורמנס של עיתונאית ומשתמשת כך בזהותה המקצועית כדי לשרת מטרות תדמיתיות, פוליטיות ומשפטיות.

לפני שאפנה לפירוט הכשלים, אקדים ואומר שמכיוון שהמסר של הסרט – הממקד את האשמה בפלדשטיין ובגופי החקירה ומנקה את כל שאר המעורבים – כה מותאם לנרטיב של נתניהו ושל יועציו יונתן אוריך וישראל איינהורן, עד כי קשה שלא לתהות האם גורמים בעלי עניין היו מעורבים ביצירתו. והיות שמצטרפים לכך כשלים עיתונאיים, נראה שהתאגיד הציבורי חייב למנות בודק שיספק דו"ח מפורט על הפקת הסרט.

מה שיקלי עושה שם?

כמחצית מהסרט, אולי יותר, מוקדשת ליצירת אמפתיה כלפי רוזנפלד והצגתו כאיש משפחה צעיר ורגיש. ציוני תמים שהפך לקורבן. במסגרת השירות התדמיתי משולב בסרט סרטון מאירוע שנערך לכבוד רוזנפלד אחרי שחרורו בפברואר לאחר 102 ימי מעצר. ומי יושב לצדו בשולחן? לא פחות משר התפוצות והמאבק באנטישמיות עמיחי שיקלי.

לפי בדיקה זריזה בגוגל (טל"ח), נוכחותו של שיקלי בארוחה לא פורסמה, אפילו לא בטוויטר של השר. לטפיירו יש, אם כך, סקופ קטן ביד: שר המקורב לנתניהו השתתף בסעודה אינטימית לרגל שחרורו של הנגד. הדבר מעלה שאלות חשובות על הקשר בין רוזנפלד לסביבת נתניהו בזמן הפרשה - ובזמן יצירת הסרט.

אולם טפיירו כלל לא ציינה את נוכחותו של שיקלי, ואפשר היה בקלות להחמיץ זאת. היא לא שאלה את רוזנפלד ושיקלי לגבי האירוע ולא ניסתה לברר מה טיב יחסיהם. מבחינתה, נוכחות שר באירוע פרטי לכבוד חשוד בעבירת ריגול הנוגעת ללשכת ראש הממשלה, אינה אירוע חדשותי.

לעומת זאת, טפיירו העניקה לרוזנפלד את הבמה לטעון שהוא לא פעל ממניעים פוליטיים: "ראש הממשלה הוא לא אויב הציבור. אז ראש הממשלה מזוהה פוליטית? מה אני אעשה שהוא ראש הממשלה עכשיו... אני הייתי חושב ללכת לכל ראש ממשלה. אנחנו במלחמה, אפשר היה לעזור לעסקת החטופים להשתדרג קצת". אכן, רוזנפלד כה לא פוליטי, עד שהשר ששוריין על-ידי נתניהו בליכוד משתתף באירוע פרטי שלו.

ויש עוד: כתב האישום ומספר ידיעות עיתונאיות, בעיקר של נטעאל בנדל ב-ynet, מתארות כיצד רס"ן י' מסר לרוזנפלד את המסמך העוסק במצרים (עוד על המסמך בהמשך), כדי שיעביר אותו לנתניהו. אולם אין תשובה לשאלה כיצד הרס"ן ידע להגיע לרוזנפלד, וכיצד ידע שהוא השער לנתניהו.

והנה עיתונאית משיגה ראיון בלעדי עם הנגד, וכלל לא מתייחסת לשאלה הקריטית.

ראיון מעורר תהיות ליד הקיר המעוצב

טענתו של רוזנפלד לפיה לא פעל ממניעים פוליטיים לקוחה מקטע ראיון שבו הוא וטפיירו יושבים על כיסאות, כשברקע קיר מעוצב. הראיון ליד הקיר נראה כהשלמה מאוחרת לצילומים העיקריים, שבהם רוזנפלד יושב על ספה מצועצעת. הקטעים מהראיון ליד הקיר משולבים רק במחצית השנייה של הסרט, ומעניין לשים לב שבולטים בהם מאוד המסרים המשרתים את נתניהו. זאת לעומת קטעי הראיון על הספה, המשרתים ברובם את הנרטיב האישי של רוזנפלד.

טפיירו ועורכיה, או מי שהיה אחראי לכותרות המרכזיות המשווקות את הסרט באתר כאן 11 וביוטיוב, בחרו מקטעי הראיון ליד הקיר, המשרתים את נתניהו: "מה הוביל את נגד א' מפרשת המסמכים המסווגים להדליף מאמ"ן, מדוע דובר רה"מ אלי פלדשטיין הונה אותו לטענתו, ולמה הוא חושב שהחוקרים רצו להדיח באמצעותו את נתניהו?".

בקטעים אלה טפיירו שואלת שאלות מנחות, המדייקות את רוזנפלד למסרים של נתניהו. השאלה הראשונה היא "אתה מרגיש שיש פה משהו יותר גדול מארי רוזנפלד?", ובהמשך, "ברור לך שראיית הזהב [מבחינת החוקרים] היא ראש הממשלה?". רוזנפלד מסכים בנחרצות עם שתי השאלות ומסביר שהשב"כ והפרקליטות "חיפשו [הוכחה למעורבות נתניהו בהדלפה] כדי להשתמש בזה כהליך הדחה פוליטי".

מדובר בהאשמה בוטה וקשה על פוטש פוליטי מצד מערכת החוק, שמגיעה מנאשם בפלילים. אבל טפיירו אינה מבקשת להבין מרוזנפלד כיצד הגיע למסקנה החמורה הזאת ומסתפקת בקביעתו "כולם יודעים שהם לא אוהבים אחד את השני, אין פה מה להסתיר".

את הטענה שרוזנפלד הוא קורבן של רדיפה פוליטית נגד נתניהו שמענו לראשונה מנתניהו עצמו בנובמבר 2024, בסרטון שפרסם כשנודע דבר המעצר של רוזנפלד: "למשפחות פלדשטיין והנגד, כואב לי שמשתמשים בבנים שלכם ככלי משחק, כדי לפגוע בי ובמחנה שלם". טפיירו משלבת את הפנייה הזאת בסרטה והופכת את נתניהו לפרזנטור של נרטיב הסרט: הוא ורוזנפלד הם קורבנות "החזית השמינית", רשויות החוק העומדות לצד חמאס וחיזבאללה ומבקשות לפגוע בעם.

בהמשך הראיון ליד הקיר, טפיירו מכוונת את רוזנפלד למסר הבא המיושר לעמדת נתניהו ויועציו: "אתה מרגיש שאלי פלדשטיין השתמש בך, לצורך האינטרסים שלו?". אלא שכאן נדרשת התעמלות מחשבתית על מנת להשלים את העברת המסר. שהרי אם מבקשים להפריד בין פלדשטיין המרושע לנתניהו הקורבן, יש לבדל גם בין האינטרסים שלהם. אולם איזה אינטרס ניתן לייחס לפלדשטיין, דוברו של נתניהו, שאינו האינטרס של נתניהו?

טפיירו מוצאת פתרון: "[האם פלדשטיין השתמש בך] לצורך הקידום שלו?". טפיירו מציגה את פלדשטיין כמניפולטור אגואיסט ושקרן המחפש קידום ולא כמי שפעל בשליחות ראש הממשלה, ומתעלמת (בין היתר), מכך שקידומו תלוי בשירות האינטרסים של נתניהו.

ראש הממשלה צריך להיות מרוצה מאוד מהסרט ומהתאגיד המטילים את האשמה באופן כירורגי על פלדשטיין, ומחזקים כך במדויק את המסר שלו, של איינהורן ושל אוריך

ההסבר הסביר, הנתמך גם בחומרי הראיות בתיק, הוא שמאחורי שני שלבי ההדלפה – מרוזנפלד לפלדשטיין ומפלדשטיין, אוריך ואיינהורן לפרסום פומבי – עמדו האינטרסים של נתניהו (ולדעתי גם של קטאר). סביר גם להניח, על סמך טענות שנשמעו, חלקן אפילו על ידי נתניהו, שראש הממשלה היה מעורב בעצמו בהדלפה.

במקום זאת, הסרט חוזר על נרטיב משולל היגיון, שלפיו פלדשטיין חולל את הפרשה (ובמשתמע את קטארגייט) כדי לשרת את עצמו. לפי טפיירו, היועץ הזוטר ששירת את נתניהו חודשים ספורים בלבד ושהיה כפוף לאוריך ולאיינהורן, סובב על אצבע אחת את ראש ממשלת ישראל, האמיר של קטאר, אוריך, איינהורן, רוזנפלד, עיתונאים ולוביסטים, כשהוא גורם להם להעביר זה לזה מידע מבלי שהם מבינים מי עומד מולם, וכל זה מתוך אינטרס מרושע: שנתניהו יקדם אותו.

ראש הממשלה צריך להיות מרוצה מאוד מהסרט ומהתאגיד המטילים את האשמה באופן כירורגי על פלדשטיין, ומחזקים כך במדויק את המסר שלו, של איינהורן ושל אוריך.

בין אם הראיון ליד הקיר הושלם בשלב מאוחר ובין אם לא, עולות שאלות מטרידות. מי החליט ומדוע, שיש לבצע ראיון נפרד (נוסף?) להשמעת המסרים המסייעים לנתניהו? האם גורמים המייצגים את האינטרס של נתניהו נחשפו לגרסאות לא סופיות של הסרט? האם היה תיאום מאחורי הקלעים בין נתניהו וסביבתו לבין רוזנפלד?

הסרט אינו מזכיר את ההודעה המפורסמת שאוריך שלח לפלדשטיין לאחר הפרסום ב"בילד": "הבוס מבסוט". למעשה, הסרט כלל לא מזכיר לצופה את תוכן הידיעה שגיבור הסרט הדליף, ומשכיח שההדלפה שירתה בעוצמה את נתניהו בדעת הקהל הישראלית במועד רגיש וכואב מאוד, לאחר רצח ששת החטופים. אין שום אזכור שנתניהו היה כה מרוצה מההדלפה עד שהתייחס אליה בפתח ישיבת הממשלה ובראיונות.

אמנם מוזכר שפלדשטיין כתב לרוזנפלד "יש פה מישהו שרוצה לומר לך תודה", אולם ההודעה מוצגת כמניפולציה שקרית מצד פלדשטיין, שרק נתן לרוזנפלד להאמין שנתניהו בתמונה.

טפיירו גם לא שואלת את רוזנפלד האם פנה ראשית לראש אמ"ן, לראש חטיבת מחקר, למפקד המערך לביטחון מידע או לכל קצין בכיר אחר, לפני שהחליט שעליו מוטל להביא את המידע לראש הממשלה גם במחיר עבירה על החוק. אולי כי התשובה לכך, לפי נציגת הפרקליטות, שלילית.

בסרט של טפיירו, רוזנפלד ונתניהו אינם נהנים פוליטית מהפרשה. הם רק קורבנות, של השב"כ ופלדשטיין.

מה רוזנפלד עשה, בעצם?

אחת ההטעיות הגדולות בסרט עוסקת במהות הפרשה: על מה הנגד א' עומד לדין?

נזכיר שלפי כתב האישום, רוזנפלד העביר לפלדשטיין לפחות שישה פריטי מידע מודיעיני מסווגים. שלושה מסמכים העוסקים בחמאס (מהם שתי גרסאות של הידיעה שפורסמה ב"בילד"), מחקר על מצרים, ומידע רחב בעל פה על חיזבאללה ועל עבודת אגף המודיעין.

התמונה הזאת לא מובהרת כלל לצופה. טפיירו ורוזנפלד מציינים כמה פעמים שמדובר רק בשלושה מסמכים, ולא מספקים פירוט לגבי תוכנם. אפילו תוכן המסמך שפורסם ב"בילד" אינו מוצג בסרט. במקום זאת, רוזנפלד תורם משפטים עמומים היוצרים תחושה שההדלפה עסקה בעסקת החטופים, כשרוזנפלד אומר כמה פעמים שמטרתו היתה לשפר אותה. טפיירו לא מבררת כיצד הדלפה שסייעה לנתניהו לדחות את העסקה, אמורה היתה לשפר אותה.

במקביל, הסרט מתאר רק אירוע אחד שבו רוזנפלד נחשף למסמך. בדקה 15:43, לאחר שהסרט עיצב לרוזנפלד תדמית חיובית, מובאים דבריו, שניכר שנלקחו מאמצעם: "אני נחשף באותו רגע לאיזשהו מסמך מטורף. הוא מושחר אז אני מעדיף לא להגיד את השם שלו. המסמך מקבל בלוקינג בתוך הצבא. הסירו ממנו את הלוגו של אמ"ן, הסירו ממנו את הלוגו של פיקוד דרום, הוא מקבל את הכותרת 'דעה אישית/דעה אחרת' כי הוא לא מקובל על אנשי אמ"ן".

רוזנפלד מתייחס למסמך שנכתב על ידי קבוצת חוקרי מודיעין בהובלת רס"ן י', ושהעלה טענה שמצרים מעורבת במתקפת ה-7 באוקטובר. אמ"ן לא קיבל את טענת המסמך אך איפשר לכותבים להפיצו פנימית בנוהל "דעה אחרת".

המסמך לא עסק בחמאס או בחטופים, אולם טפיירו לא מבהירה זאת ולכן הצופה מקבל את הרושם שאמ"ן בלם מסמך העוסק בחטופים, מנע ממנו להגיע לנתניהו, ושרוזנפלד חילץ אותו והביאו לראש הממשלה, "כדי לשפר את העסקה".

טפיירו מסייעת בעצמה ליצירת הרושם המוטעה הזה. כאשר היא שואלת על המסמך שעוסק במצרים היא קובעת: "אתה אומר משהו סופר קריטי עבור מדינת ישראל, שמידעים בעלי חשיבות אסטרטגית על מה שקורה בעזה, עדיין לא מועברים לדרגים הגבוהים". רוזנפלד עונה: "המסמך מספר את הקונספציה למול חמאס. איך עבדו עלינו. מי עבד עלינו. ואיך למנוע את זה שוב פעם. אנחנו מדברים על למנוע".

זאת הטעיה ממשית של הצופה לגבי מהות הפרשה, והיא מציגה את רוזנפלד באופן מניפולטיבי כקורבן של מערכת שפועלת נגד החטופים, העם וראש הממשלה.

פלדשטיין הנורא ושלושת המבולבלים

יומיים לפני הפרסום ב"בילד" התקיימה שיחת ועידה בלתי נתפסת שבה איש המודיעין הישראלי רוזנפלד נתן תדרוך על המסמך לפלדשטיין, לאיינהורן ולכתב "בילד" פול רונצהיימר (בכתב האישום רונצהיימר אינו מוזכר).

באופן מעורר תהיות, גם רוזנפלד וגם איינהורן טוענים להגנתם אותה טענה בדיוק: שהם לא ידעו מי המשתתפים בשיחה. רוזנפלד מספר שהוא הבין שאיינהורן עובד עם פלדשטיין בלשכת ראש הממשלה, ואיינהורן מסר בתגובתו שחשב שרוזנפלד הוא גורם ביטחוני מטעם לשכת ראש הממשלה.

ומה לגבי רונצהיימר? רוזנפלד טען שלא ידע שהבחור הרביעי הוא עיתונאי גרמני. אז את מי הוא חשב שהוא מתדרך, וכנראה לא בעברית? טפיירו – תתפלאו – לא שאלה.

במקום להקשות על רוזנפלד, איפשרה טפיירו לבסס את הנרטיב שהרב-מג פלדשטיין העלה לשיחה אחת איש מודיעין ישראלי, יועץ אסטרטגי בינלאומי ועיתונאי צמרת גרמני, ושיטה בהם שיעבירו מודיעין ישראלי לידיים גרמניות, בלי שהם יודעים עם מי הם מדברים. לפי טפיירו, הארבעה לא שיתפו פעולה בגלל אינטרס משותף לסייע לנתניהו, אלא בגלל שפלדשטיין הונה אותם לטובת קידומו.

כדאי להזכיר שבאותו הזמן, פלדשטיין עבד עבור איינהורן בקמפיין בגיאורגיה וניהל עם איינהורן את הקמפיין הקטארי בישראל – כך שהמחשבה שהוא הונה את איינהורן נעשית עוד פחות סבירה. טפיירו – תתפלאו – לא מזכירה זאת.

טפיירו עם המסר, לא עם גילוי האמת

בדקה ה-17 לערך, רוזנפלד מסביר למה פנה ישירות לראש הממשלה: "אם אני אלך למפקד שלי, והוא יילך למפקד שלו, עד שהחומרים יגיעו, ייקח נצח. זה לא יקרה". בפתיחת הסרט הוא מסביר שהצינור שבין בכירי אמ"ן לצמרת קבלת ההחלטות תקוע, והוא פשוט עקף את הפקק. ובדקה 43 הוא מטיל פצצה: "כשפעלתי בציר המקובל, שהוא ציר אטי, מסובך, ביורוקרטי – זה עלה בחיי אדם".

זאת קביעה מטלטלת ומדהימה. לטענת רוזנפלד, חיילים נהרגו או חטופים נרצחו בגלל שמידע שהחזיק נתקע בצינורות הסתומים של הקצונה הבכירה באמ"ן. נשמע שזאת פרשה חמורה שחייבים לשפוך עליה אור למען משפחות הנופלים. טפיירו – תתפלאו – אינה מתעניינת. טענה שישראלים מתו בגלל כשלים בצה"ל היא רק מידע אגבי במשימתה המרכזית, להרחיק את נתניהו מהפרשה.

טפיירו גם לא מעמתת את רוזנפלד עם עובדות כתב האישום ולפיהן הוא דווקא התעכב מאוד במסירת המידע. את המחקר העוסק במצרים הוא העביר לפלדשטיין חצי שנה אחרי שקיבל אותו לידיו, שבעה-שמונה חודשים אחרי שנכתב.

טפיירו גם לא מעמתת את רוזנפלד עם הטענות שעלו מיד מתוך צה"ל ושאוששו בתחקיר בטלוויזיה הגרמנית, שהמידע שפורסם ב"בילד" מעוות – כלומר שרוזנפלד הטעה את לשכת ראש הממשלה. הפרסומים כה הלחיצו את הלשכה עד שהיא נכנסה למעין מצב חירום, שבעטיו פלדשטיין דרש מרוזנפלד שימסור באופן מיידי את הגרסה המקורית של הידיעה.

ובכלל, טפיירו מאפשרת לרוזנפלד להציג את עצמו כאיש מודיעין מרכזי, ולא מזכירה שהוא משרת כגורם זוטר למדי במערך לביטחון מידע. יחסית לדרגתו ולעמדתו, רוזנפלד קובע בפסקנות מעט מגלומנית מה אמ"ן לא יודע, מה הגיע לנתניהו, מה תקוע בצמרת האגף, מה עלה בחיי אדם. קצת צניעות לא תזיק לרוזנפלד, וקצת הקשר מצד טפיירו לא היה מזיק לצופה.

מדינת האויב ישראל

בסרט נושבת הרוח שהתרגלנו לשמוע מנתניהו וממקורביו, לפיה מערכות החוק הישראליות הן אויב. כאשר אשתו של רוזנפלד, אביטל, מדליקות נרות עם אמה, הן מציינות שראשי התיבות של שמעון בר יוחאי הם "שב"י" – שהרי רוזנפלד היה בשבי כמו החטופים (שאותם סייע לתקוע בעזה), ולא עצור על פי חוק במדינה הדמוקרטית ישראל.

חוקרי המשטרה שהגיעו לעצור את רוזנפלד החשוד בעבירת ריגול, הוצגו כקלגסים. "בנשקים שלופים?" מחדדת טפיירו מה היא מחפשת. כשרוזנפלד קורא את זיכרונותיו מהחקירה, על רקע מוזיקה נוגה, מופיעה גרפיקה המדגישה מילים מפחידות: "חקירות שב"כ", "יודעים הכל", "מה הם רוצים ממני?"

אחד הרגעים המביכים ביותר מבחינה עיתונאית בסרט, היא שיחה בין רוזנפלד לחמיו, פסח ברנט – בלי עיתונאי שמתווך. בשיחה הם יוצאים בהצהרות המשרתות אותם כמו "לא ניהלנו שיחה על התיק" או "לא ידעתי בעצם מה אתה בדיוק עושה בצבא" ובסופה ברנט קובע את המסר העיקרי: "בעיני [מה שעשית] זה טעות טכנית, לא מהותית. והצורה שהמערכת מטפלת בזה מעלה שאלות למה היא התנהגה ככה, מה המניע שלה… זה מה שאותי מטריד. אבל אני חושב שיש קונצנזוס מוחלט שמה שנעשה לך הוא עיוות".

רוזנפלד מואשם שהדליף מסמכים סודיים וסיכן מקורות מודיעין. לפי השיחה הזו, הוא בעצם מודה בהכל. אבל באווירה הקיימת, שנתניהו יצר וטפיירו מאמצת, ראיות והליך משפטי הם רק הצעת הגשה. טפיירו, בת טיפוחיה של אילה חסון, מהבכירות באנשי התקשורת המשרתים את הנרטיב של נתניהו, מהדהדת את המסר שהמערכת פעלה באופן בלתי הוגן נגד רוזנפלד. כמו במשפט נתניהו ובפרשת שדה תימן, הפועל היוצא הוא הגברת הלחץ הציבורי לביטול המשפט או למתן חנינה.

הסרט של כאן 11 הוא סרט שגוי, מטעה ומבלבל המשמש ככלי לעיצוב דעת קהל, ולא להצגת האמת. זהו שימוש לרעה במוניטין העיתונאי לטובת מבצע השפעה המשרת את ראש הממשלה ומסכן את שלטון החוק בישראל. התאגיד חייב להגיש דו"ח מפורט, מדוע וכיצד נוצלו כספי ציבור כדי לשרת בצורה כה מדויקת את המסרים של ראש הממשלה ויועצי התקשורת החשודים.

כיצד הסרט הזה בא לעולם? מי הזמין אותו? מי אישר אותו? מדוע הופק? מדוע בפורמט כה יוצא דופן? והאם עיניים בעלות אינטרס צפו בסרט לפני שידורו ועיצבו את הנראטיב שלו?

אורי תובל הוא עורך המשנה של מגזין "תלם" הוא פרסם לאחרונה מאמר נרחב על "קטרגייט" והקדיש לפרשה גם פרק של הפודקאסט של "תלם"