יום הנכבה

"קריאות בפייסבוק לשיבת מיליוני פליטים פלסטינים לישראל ב-15 במאי 2011" היתה כותרת דיווח משלהי מרץ באתר ממר"י, המכון לחקר תקשורת המזרח התיכון. "בשבועות האחרונים", נכתב שם, "נפתחו דפים ברשת הפייסבוק הקוראים לבצע ב-15.5.11 – יום השנה ה-63 לנכבה הפלסטינית – שיבה המונית של מיליוני פליטים פלסטינים אל בתיהם בישראל בליווי הפגנות תמיכה ברחבי העולם [...] חלק מהדפים קראו לדבוק בפעילות עממית בלתי חמושה, אך בדפים אחרים היו קריאות שרמזו לפעילות אלימה. דפים אלו זכו לתמיכה של כ-300 אלף חברים באתר (לא ברור כמה מהם פלסטינים, ואם כן, מהיכן הם), ובימים האחרונים – לאחר תקופה של שתיקה מצד הגורמים הפלסטיניים הרשמיים – גם לתמיכתה של המחלקה לענייני גולים באש"ף, שקראה לפלסטינים בתפוצות להשתתף בצעדה ולפרסמה בין הפלסטינים ומוסדותיהם ברחבי העולם.

"מנהלי הדפים", נכתב עוד, "פירסמו לוחות זמנים לביצוע המהלך וקראו לפרסמו ברחבי העולם, תוך ציון זכותם המוסרית והחוקית של הפליטים לשוב לבתיהם. לצד פעילות זו, יצאו קריאות להפגנות ולשביתות שבת בשטחים הפלסטיניים, סמוך לגבול עם ישראל, וכן בירושלים".

בשבוע שעבר דיווחו העיתונים על היערכות מוגברת של הצבא ושל המשטרה לקראת ה-15 במאי, היום בו מציינים הערבים את יום הנכבה, אולם עיקר הכובד של האזהרות וההתרעות שצוטטו מפיהם של בכירים במערכת הבטחונית (בעיקר לשעבר) והמדינית, ונכתבו על-ידי הפרשנים, כוון להתרחשויות צפויות מאוחרות יותר – הכרזה על המדינה הפלסטינית באו"ם בחודש ספטמבר ונאומיהם של אובמה ונתניהו בשבועות הקרובים (כך, למשל, ביום שישי קבע שער "מוספשבת" של "מעריב" כי אירועי יום הנכבה יהיו "קדימון" לאלו של ספטמבר).

"מירושלים ומרמאללה נשמעה אתמול במקביל צפירת הרגעה", כתבו עמוס הראל ואבי יששכרוף ב"הארץ" ביום חמישי האחרון. "חרף הנטייה המובנית כמעט של התקשורת ליצירת ציפיות דרמטיות, שני הצדדים אינם מאמינים שהעניינים ייצאו מכלל שליטה". ואכן, הטון השולט בדיווחים ובפרשנויות של הימים האחרונים שעסקו ביום הנכבה המתקרב היה מרגיע יותר ממתריע. העיתונים הדגישו שוב ושוב את ההיערכות של כוחות הביטחון ואת מחויבותם לאיפוק: "אפס לוויות", ו"אף תמונה של הרוג פלסטיני".

גם העיתונים הישראליים המרכזיים (שבועונים) בשפה הערבית שיצאו ביום שישי לא נצבעו בצבעי אזהרה מסנוורים. אתמול תיאר כאן יאסר עוקבי, במדור סקירת העיתונות השבועי, כיצד נדפסו בהם תחזיות על אינתיפאדה שלישית שתחל ביום הנכבה ומאמרים תקיפים בזכותה של זכות השיבה ובגנותם של ישראל והישראלים, אולם הדיווחים והכותרות הבולטות שהוקדשו ל"צעדת השיבה", שהתקיימה ביום העצמאות (10.5.11) "בכפרים העקורים" דאמון ורויס, הדגישו דווקא את מיעוט המשתתפים בה ולא התייחסו אליה כאל הצלחה.

גם עיתוני יום ראשון (העבריים), שיצאו לאור אחרי שצעיר פלסטיני אחד נהרג בירושלים בעת שיידה אבנים, קבעו כי סוף-השבוע עבר בסך-הכל בשלום וכי מדיניות האיפוק מוכיחה את עצמה. תרמו לכך גם נסיבות מותו הלא לגמרי ברורות של הצעיר, שבסביבתו נורו כדורים ממקורות שונים, כך על-פי הגרסאות השונות, ביניהן של מאבטחים שאינם חיילים ומתפרעים פלסטינים. אף שהטונים של צפירת התקשורת עלו ("כוננות נכבה" היתה אתמול הכותרת הראשית של "מעריב" ו"ידיעות אחרונות"), הרי שעדיין היה אפשר לזהות אותה כצפירת הרגעה.

יידויי אבנים ליד מחסום קלנדיה הסמוך לרמאללה, אתמול (צילום: ליאור מזרחי)

אירועי יום ראשון, יום הנכבה עצמו, נפתחו על-ידי התקשורת (המשודרת) באופן דומה, כפי שכתב כאן אתמול רפי מן: "האותות הראשונים לכך שמשהו עומד להתרחש ניכרו כבר בשעות הבוקר המוקדמות: בתחנות הרדיו התעקשו הכתבים לשגר הודעות הרגעה. לא צפויות הפרות סדר חמורות, כך אמרו, צה"ל והמשטרה ערוכים". "הנה לכם סימן שהדברים עומדים להשתבש", כתב עוד מן, "ממש כשם שסערות איומות שמבשרים עליהן מראש בכותרות גדולות כמעט לעולם אינן מתחוללות". והדברים אכן השתבשו. צפירת ההרגעה ששידרו העיתונים טפחה על פניהם, והמקורות לאותה הרגעה – מערכות הממשל והצבא – סופגים היום את צווחות סירנת האזעקה.

"על הגדרות" היא הכותרת הראשית של "מעריב", באותיות אדומות בפונט רועד, על רקע תצלום אחד ויחיד של "המפגינים הסורים הראשונים נכנסים לשטח ישראל", בקפיצה מעל גדר הגבול. "מהומות הנכבה: גיליון מיוחד", דבר אחת הכותרות על השער. גם שער "ידיעות אחרונות" מוקדש כמעט כולו (למעט רצועה צרה בתחתיתו המודיעה על פיטוריו של מאמן הכדורגל אברם גרנט) למהומות, תחת הכותרת "אין גבול". תצלום של "סורים על הגדרות" מודפס לאורך השער כולו, כמו גם תצלום פניו של אביב מורג, שנדרס אתמול על-ידי משאית משתוללת נהוגה בידי ערבי ישראלי ברחובות תל-אביב.

גם ב"ישראל היום" פניו של מורג ותצלום מגבול הצפון הם התמונות היחידות על השער (נוסף לתצלומי דיוקן זעירים של שטייניץ, מנכ"ל קרן המטבע דומיניק שטראוס-קאהן, שנעצר בארה"ב בחשד לנסיון אונס, וגרנט). אמנם "ישראל היום" הוא העיתון היחיד שמגיש תצלום שבו נראים חיילי צה"ל בקדמת התמונה, כשהמפגינים משמשים להם רקע. אם תרצו: המשך ההרגעה באמצעים אחרים. הכותרת הראשית של העיתון היא "הקרב על הגדרות", אף שקרב, ככל הידוע, לא היה.

"אלפי פליטים פלסטינים שעטו לעבר ישראל מסוריה ומלבנון, לפחות 14 בני-אדם נהרגו", נכתב בכותרת הראשית של "הארץ". "בעוד צה"ל נערך למהומות בגדה המערבית, אירועי הנכבה התרכזו דווקא בגבול הצפון", נכתב בכותרת המשנה. "שעות לאחר פיגוע דריסה בתל-אביב, הסתערו אלפי פליטים פלסטינים על הגדר בגבול הלבנוני וברמת-הגולן, וכמאה הסתננו למג'דל שמס. צה"ל: צבא לבנון אחראי להרג בגבול. חילופי האשמות קשים בין אמ"ן לפיקוד הצפון בגלל ההיערכות הלקויה".

מחדל? "מצעד הפליטים לעבר הגבול הצפוני הפתיע את צה"ל", נכתב בפתח תמצית טורם של אבי יששכרוף ועמוס הראל לצד הכותרת הראשית."עם המכנסיים למטה", לשון ההפניה על שער "ידיעות אחרונות" לטורו של אלכס פישמן. "למרות ההיערכות, ההתרעות המודיעיניות והעדכונים בפייסבוק – רק עשרה חיילים נשלחו להגן על גזרת מג'דל שמס", נכתב בכותרת המשנה לידיעה המרכזית בעמוד הפותח של "הארץ". "כישלון ישראלי" היא כותרת מאמר של אלי אבידר במדור הדעות של "מעריב": "ההנהגה שלנו לא למדה את הלקח מהמשט הטורקי, והעניקה לאסד סיבה לחייך. שוב, בחסות חוסר המוכנות שלנו, אספסוף הצליח לפרוץ את הגבול".

יש גם מי שבאופן מודגש אינו מפנה אצבע מאשימה פנימה, אלא החוצה, אל אויבי ישראל – הערבים והשמאלנים. "ישראל מאשימה את סוריה", נכתב בכותרת הגג לראשית על שער "ישראל היום". "מחיר האשליות והוויתורים", לשון ההפניה על השער לטורו של הח"כ הנץ מהליכוד יריב לוין. דן מרגלית קובע באותו עיתון כי בשאר אסד הוא שעומד "ללא ספק" מאחורי ההפגנות בגבול סוריה (ב"מעריב" מציע עפר שלח תמונת מצב מורכבת יותר, ומציין גם מי המקורות – הצבאיים – העומדים מאחורי ההסבר הסורי).

כישלון? "בפיקוד מרכז סיכמו מפקדי צה"ל את אירועי יום הנכבה בסיפוק. תגבור הכוחות והתיאום הבטחוני הוכיחו את עצמם, ולמרות הריגתו של הנער מילאד עיאש ביום שישי בסילואן, לא גלשו ההתפרעויות במזרח ירושלים אל הגדה", כותב אנשיל פפר ב"הארץ". "בפיקוד הצפון, לעומת זאת, יצטרכו להתרגל למצב חדש, בו לא ניתן כבר לסמוך על כך שהגבול עם סוריה יישאר שקט". "ישראל נערכה להפגנות יום הנכבה בגדה המערבית, במזרח ירושלים, בגליל ובמשולש – וקיבלה במקומן את בני הפזורה הפלסטינית על הגדרות", כותב אלוף בן ב"הארץ" וממשיך: "יותר משהיתה כאן טעות מודיעינית, היתה כאן המחשה של מגבלות העוצמה. אי-אפשר לשלוט בכל הזירה ולפזר כוחות בכל מקום".

האם מדובר באירוע מכונן, היסטורי, או באפיזודה? "המהפכה בפתח", קובעת כותרת טורו של בן על שער "הארץ": "תרחיש האימה שישראל חוששת ממנו מאז הקמתה התגשם: שהפליטים הפלסטינים פשוט יתחילו ללכת ממחנותיהם לעבר הגבול, וינסו לממש ברגליהם את 'זכות השיבה'". "את אירועי יום הנכבה אפשר לסכם כחציית קו מסוכן, שבו נצרב בתודעה הפלסטינית מיתוס מג'דל שמס", כותב יואב לימור ב"ישראל היום". "יש למדינת ישראל בעיה מערכתית", כותב פישמן ב"ידיעות אחרונות", "למעט הרתעה אין בידיה אמצעים למנוע את פריצת הגבולות שלה על-ידי עשרות ומאות אלפי פלסטינים שיצליחו להתארגן ולהגשים את חלום השיבה במו רגליהם". "אתם לא תשובו", כותרת ההפניה למאמר של נחום ברנע על שער "ידיעות".

"התקריות בצפון החריפו את הירידות באחד-העם", לשון כותרת עמודי הבורסה המצורפים ל"דה-מרקר". בשולי הידיעות היום בעיתונים מדווח כי ישראל חזרה בה מהעיכוב של כספי הרשות (עמלות מכס שגובה עבורה ישראל, השולטת במעברים) בסך של 300 מיליון שקל, שהם יותר ממחצית מתקציבה, כספים שישראל איימה להשאיר אצלה בשל חתימת הרשות על הסכם הפיוס עם חמאס.

"יותר מכל", כותבים יששכרוף והראל ב"הארץ", "אירועי אתמול היו חזרה גנרלית לקראת מה שאולי יקרה בספטמבר", ומוסיפים: "יום הנכבה אתמול נראה כמעט כמו שידור חוזר של יום הנכבה 2000, אשר קדם לפרוץ האינתיפאדה השנייה".

רגע של היסטוריה

השנה התכוננו העיתונים ליום הנכבה, אולם טעו, במידה זו או אחרת, בתחזיות ובפרשנות. כיצד התנהלו העיתונים בישראל לקראת אירועי יום הנכבה בשנים קודמות? הם לא. ב-2008 כבשו פרשיות השחיתות של אולמרט (פרשת טלנסקי) ומטחי הרקטות בדרום את הכותרות בשבוע שלפני אמצע מאי, בלבנון התרחשה מלחמת אזרחים זוטא והתנהל משא-ומתן בין ישראל לפלסטינים. נכבה לא כיכבה בעיתונים. ב-2009 כיכבו הדיונים על התקציב, פגישה צפויה בין נתניהו לאובמה ופרשיית דנקנר בבנק הפועלים. גם ביקור האפיפיור ולהקת דפש-מוד זכו לכותרות. הנכבה לא. ב-2010: משבר בגוש היורו, פרשייה סודית (אמיר מח'ול) ודליה איציק. הנכבה לא בשער. ולמיטיבי לכת: כך סיקרה העיתונות העברית את אירועי הנכבה בזמן אמת.

בעד ונגד

"האם ישראל צריכה לנהוג בתקיפות כלפי יום הנכבה?" היא השאלה היום של מדור ה"בעד ונגד" של המוסף "24 שעות" של "ידיעות אחרונות". יש מי שנתון זה יכול לשמש לו בסיס לטור דעה בגנות הציבוריות הישראלית, שיכול להתפרסם בה טור הקורא לפזר באלימות הפגנות פלסטיניות, ויש מי שאותו נתון ישמש לו בסיס לטור דעה בגנות הציבוריות הישראלית, שמנפיקה קריאה לסלחנות כלפי הפגנות פלסטיניות. העובדה היא שהציבוריות הישראלית מנפיקה טורים בעד ונגד עניינים כאלו, ואחרים, וגם טורים המזדעזעים מהם, מה שיכול לשמש בסיס לטור בשבחה של הציבוריות הישראלית.

"אתמול, בשעה שערוצי התקשורת דיווחו בלי הרף על היערכות כוחות הביטחון ל'הפרות סדר' ביום הנכבה, ב'גשר על הוואדי' ילדים יהודים וערבים התאחדו עם הזיכרון הפלסטיני. פחות משבוע לאחר שהתייחדו עם זכרם של חללי מערכות ישראל, ביקשו יהודים וערבים, מורות ומורים, להכיר את האנשים והמקומות שבצדו של השני של המתרס במאבק שטרם הסתיים", כותב ב"הארץ" עקיבא אלדר על בית-הספר היהודי-ערבי גשר-על-הוואדי שבוואדי ערה. "הפעילות נערכה בצלו של החוק החדש, שמאיים לפגוע בתקציבו של מוסד שיעז לציין את יום העצמאות כיום אבל. שר החינוך גדעון סער ושר האוצר יובל שטייניץ לא ימצאו בה זנב עבירה; אין בתוכנית שמץ של שנאה, לא סימן להסתה ואף לא רמז, רחמנא לצלן, ליום אבל". ועוד ב"הארץ" כותבים יששכרוף והראל: "טקסי יום הנכבה ברמאללה לבשו אתמול אווירה של פסטיבל, יותר מאשר מחאה אלימה וקיצונית".

המהפכה

"ארבעה חודשים אחרי תחילת התהפוכות בעולם הערבי, ניתן לערוך סיכום ביניים, והוא רחוק מלהיות מעודד", כותב שלמה אבינרי במדור הדעות של "הארץ". "בשתי מדינות – תוניסיה ומצרים – אכן הופלו שליטים עריצים, אך אפילו בהן תהליך הדמוקרטיזציה עדיין אינו מובטח. בסוריה הדיקטטורה העלאווית של משפחת אסד מצליחה בינתיים לשרוד, ואין לה בעיה לירות במפגינים ולהורגם ולשלוח טנקים לדכא עיר אחר עיר. בלוב המתקוממים אינם מצליחים להתגבר על קדאפי, למרות הפצצות נאט"ו. בתימן המצב רחוק מלהיות ברור, אך העריץ המקומי עדיין בשלטון. בבחריין שלטון המיעוט הסוני ממשיך לדכא את הרוב השיעי, בתמיכה צבאית סעודית, והחידוש האחרון הוא מאסרם של רופאים ואחיות שטיפלו במפגינים פצועים".

ויש גם פייסבוק וטוויטר: "הפגנות פייסבוק וטוויטר אינן תחליף לעבודת ארגון דיסידנטית רבת שנים (וסיכונים) כמו זו של תנועת 'סולידריות' בפולין או 'אמנה 77' בצ'כוסלובקיה [...] אפשר להבין את ההתפעמות במערב, וגם בארץ, למראה ההפגנות ההמוניות, המובלות על-ידי צעירים משכילים נועזים: לא היה כדבר הזה בעולם הערבי, שידע הפיכות צבאיות ודיקטטורים פופוליסטיים, אך מעולם לא התקוממויות עממיות המפילות עריץ. אולם מתברר שללא תשתית של חברה אזרחית חזקה, הפגנות אינן תחליף לבניית מוסדות שהיא הכרחית לגיבושה של דמוקרטיה. [...] לקחי מזרח אירופה מלמדים שבהעדר מסורת של חברה אזרחית ופלורליזם, העריצות הישנה עשויה להתחלף בסוג אחר של משטר אוטוריטרי – כפי שקרה ברוסיה ובאוקראינה, שלא לדבר על הרפובליקות המרכז-אסיאתיות".

ישראבלוף

זוכרים את הדיווחים החוזרים ונשנים בתקופה האחרונה על עליות מחירים של מוצרי מזון, דלק, דירות ומה לא? גם אם אתם לא קוראים עיתונים (גם הם מתייקרים כל הזמן), עליות המחירים מוכרות לכם. אם יש התרחשות ציבורית כלשהי שאינה נזקקת לתיווך תקשורתי כדי להתנחל בדעתם של האזרחים, הרי זו (לכאורה?) עליית מחירים. והמחירים, אכן, עולים.

"לא נורא: המדד עלה רק ב-0.6%", מבשרת היום הכותרת הראשית של המוסף "ממון" של "ידיעות אחרונות". "מדד המחירים לצרכן לאפריל הפתיע לטובה והיה נמוך מהתחזיות", ממשיכה לעודד כותרת המשנה, שנמשכת דווקא בהודעה על התייקרויות: "בין ההתייקרויות הבולטות: נופש בארץ ובחו"ל, הלבשה והנעלה, פירות טריים ודלק". אם כן: העיתונים מדווחים שוב ושוב על התייקרויות, האזרחים יכולים להעיד כי אכן כצעקתה, אולם הנתונים הרשמיים – מרגיעים.

תסריט כזה חוזר גם ביחס לעניינים כלכליים אחרים: כך לאחרונה החלו העיתונים לשים לב לשחיקה גוברת והולכת של מעמד הביניים (גלי ההתייקרויות בתוך זה), לפערים הגדולים ההולכים ונפערים בין חלקים שונים של החברה הישראלית (מבחינה כלכלית) ולפער הבלתי מוסבר בין חגיגת הצרכנות הבלתי פוסקת ובין ההתייקרויות והסטגנציה במשכורות.

בינתיים מצטיין הטיפול העיתונאי בנושאים כגון דא (בעיקר מחוץ לעיתונים הכלכליים, וזכור במיוחד "מעריב" בהקשר זה) בנהי ובכי, תלונות וטענות, משל היה העיתון מייצגה של הציבוריות הישראלית מול פקידת ת"ש אלמונית. הנתונים הרשמיים, בדרך כלל, מרגיעים. אולי, במקום להתלונן, ובמקום להרגיע, יבדוק מישהו את הנתונים? אפשר להתחיל בקטן: כיצד הירידה במחירי המכוניות מחפה על העלייה במחירי ההלבשה, והירידה בעלויות הרהיטים מקזזת את העלייה במחירי הפירות (אלא אם כן אתם אשה שגרה בתוך אבטיח גדול נורא).

יוצא דופן היום בדיווח על המדד הוא מוסף "עסקים" של "מעריב". "המחירים עולים והשכר נשחק" היא הכותרת הראשית, המפנה לדיווח על המדד הנמוך. כפולת העמודים הפותחת מוקדשת ברובה לדיווח חדשותי ופרשנות על נתוני המדד, בלי להסתנוור מהם. "זה כבר נשמע כמו קלישאה שחוקה, אך המעמד הבינוני בישראל אכן נשחק", פותח יהודה שרוני את טור הפרשנות.

זו הבעיה: שחיקת מעמד הביניים אכן הפכה בעיתונות לקלישאה שחוקה. במקום להתעלם ממנה, להדחיק אותה או לחזור עליה שוב ושוב, העיתונאים נדרשים למצוא דרכים כיצד להוציא את הנושא החשוב הזה ממלכודת הקלישאה שקלעו אותו אליה. אחרי הכל, הם עצמם שייכים לאחד החלקים הנשחקים ביותר באותו מעמד ביניים.

הדבר הבא

"פרקליטות מחוז תל-אביב מיסוי וכלכלה מתכוונת להגיש כתבי אישום בכפוף לשימוע לשש חברות, בשל מעורבותן בפרשת הולילנד", כותב איתי הר-אור ב"כלכליסט". שלוש מהחברות הן בבעלותה החלקית או המלאה של חברת פולאר, חברה אחרת בבעלותו של דני דנקנר.

ענייני תקשורת

באופן לא יוצא דופן, "ידיעות אחרונות" מקדיש את הידיעה היחידה בעמוד האחורי שלו, ואת הכתב רז שכניק, לפרסום מודעה לעסקיה של משפחת מוזס, הבעלים של "ידיעות אחרונות", במסווה של ידיעה עיתונאית. הידיעה: שחקן אמריקאי יככב בפרסומת לחברה ישראלית. החברה: חברת הכבלים הוט, שארנון מוזס הוא אחד מבעלי המניות שלה. חלק ניכר מהידיעה מוקדש לחברה אחרת של משפחת מוזס, "קבוצת הייצוג והתוכן ADD", שמנהלים חתנו של מוזס ובתו. זו גם זוכה לקרדיט אישי על ש"ניהלה את המו"מ להחתמת דוכובני" (שמו של השחקן). לא ברור רק למי מתייחסת הכותרת, "שחקן חיזוק" – לכתב או ל"ידיעות אחרונות" עצמו.