אחד התרגילים הרטוריים הבולטים של רה"מ הנאשם בנימין נתניהו לאחר טבח ה-7.10 שחולל חמאס היה השוואתו לשואה. ראיון שפורסם לאחרונה ב"ניו יורק טיימס" וראיון שהתפרסם בקצה האחר של נוף המדיה האמריקאי, אצל הקונספירטור טאקר קרלסון, מלמדים על האפקט שחולל נתניהו: חילול הקודש שיזם למטרות תעמולתיות אישיות מניע תנועות טקטוניות ביחס העולמי לשואת היהודים.

מיד ביום ה-7.10.2023, אחרי שהתעורר, החל נתניהו להכין את דרך החילוץ הפוליטית שלו מהמחדל הביטחוני החמור בתולדות מדינת ישראל. אחד האמצעים שבלטו מיד היה ההשוואה שערכו נתניהו ועוזריו בין האירוע, בו נרצחו כ-1,200 בני אדם (ישראלים יהודים, ישראלים ערבים ובני אומות אחרות), לבין רצח העם שביצעה גרמניה הנאצית ביהודים במהלך מלחמת העולם השנייה וגבה את חייהם של כ-6 מיליון יהודים.

במיתולוגיה היהודית והישראלית "השואה" היא אירוע מכונן, אירוע מבודל שכמותו לא קרה - ובזכות הקמת המדינה גם לא יקרה. אירוע ש"אסור להשוות" אותו לאף אירוע אחר. התיוג "נאצי" הוכר על-ידי בית המשפט העליון לא כגידוף בעלמא אלא כדיבה המחייבת פיצוי. ההשוואה שהוביל נתניהו, ואיתו שותפיו הפוליטיים מהזרמים המשיחיים והגזעניים, בין השואה הנאצית לבין הטבח החמאסי, לא רק היתה מגוחכת מבחינה היסטורית ומספרית גרידא, אלא גם שברה טאבו מקודש בציבוריות הישראלית.

ההשוואה הונחלה לציבור הישראלי ע"י נתניהו ואנשיו תוך שימוש במערך התעמולה האימתני המשרת את נתניהו, הידוע בכינוי "מכונת הרעל", המתמחה במציאת שסעים חברתיים והעמקתם לצרכים פוליטיים. "שחיטת פרות קדושות" לצורך מכירת עורותיהן ואכילת בשרן, כולל הפרסות.

ההשוואה הועילה פוליטית לנתניהו מכמה סיבות: היא הוציאה את המחדל הביטחוני של ה-7 באוקטובר מן ההיסטוריה במטרה להפוך אותו לאירוע א-היסטורי, מעין א-נומליה בסדר הגודל של שואת המיליונים במהלכה של מלחמת עולם. היבט זה מסייע למטרה הפוליטית הראשית של נתניהו בהקשר ל-7.10: הבריחה מאחריות. אם מדובר באירוע בסדר גודל של "השואה" בהא' הידיעה, מה יכול היה אדם אחד, ולו גם מדובר במנהיג העליון והכל-יכול נתניהו, לעשות?

האופן הנוסף בו מסייעת לנתניהו ההשוואה בין טבח חמאס לשואה הנאצית היא ליבוי אקסטטי של יצרים, וציר ראשי ב"שיח הנקמה" שעודדו נתניהו ושותפיו הגזענים תומכי העליונות היהודית. הדיכוי של רגשות חמלה ואמפתיה בצד הישראלי, עקירת המוסר היהודי, דה-הומניזיציה של הפלסטינים, עידוד רגשות של שנאה ופחד, סייעו לנתניהו במספר דרכים.

ראשית, הדבר סייע בהארכתה של המלחמה ע"י נתניהו, ללא תוחלת, בניגוד לעמדת גורמי הביטחון, על מנת למנוע את פירוק הקואליציה הקיצונית והליכה לבחירות מוקדמות ובמחיר חייהם של חטופים שנרצחו בשבי או נהרגו מאש צה"ל - וחיילים רבים שנפלו בקרב.

שנית, הדבר משתלב ביסודות הטקטיים של מכונת הרעל, שבהלימה לאלגוריתם של הרשתות החברתיות ותוך רכיבה עליו, מושתתים על שנאה, זעם, פחד והסתה. ושלישית, ההשוואה בין הפלסטינים לנאצים סייעה אסטרטגית לנתניהו במה שהוא אולי המשימה הפוליטית הדחופה ביותר שלו: נעיצת טריז בין המפלגות הערביות בכנסת לבין גוש מתנגדי נתניהו.

אולם לשבירת טאבואים יש מחיר, וחילול קודש לא נשאר בגבולותיה של הקהילה בה פועל מנתץ הלוחות. שני ראיונות שהתפרסמו לאחרונה מלמדים על האפקט של השוואת טבח ה-7.10 לשואה ע"י נתניהו ותועמלניו: מחד, לגיטימציה מחודשת לנאצים המקוריים, "האמיתיים", כחלק מפרץ חדש ומסיבי של אנטישמיות עולמית והכחשת שואה בימין הקיצוני (שהשתלט כמעט כליל על הימין במדינות רבות, כולל ארה"ב וישראל) ובשמאל הקיצוני העולמיים; מאידך, קריאה לפרספקטיבה מחודשת של השואה שתהפוך את זכרונה מטראומה משכפלת לכוח מחולל ריפוי.

טאקר קרלסון היה הכוכב הבלתי מעורער של פוקס-ניוז, פוטר והפך לגדול כוכבי הרשת של הימין האמריקאי, הנשלט על-ידי תנועת MAGA הטראמפיסטית. קרלסון יצוק בדמותה של התנועה הנקראת על שמו של דונלד טראמפ, נשיא ארה"ב בכהונתו השנייה המתכנן כעת את כהונתו השלישית. בניגוד לטראמפ, קרלסון עדיין לא הורשע בפלילים ושורת נשים טרם העידה שאנס אותן, אולם בדומה לטראמפ גם הוא שקרן מניפולטיבי, תועמלן ארסי, קונספירטור חסר בושה - ואנטישמי לטנטי.

קרלסון הוא גם מי שמסמל את השלב הבא של הימין האמריקאי וקבורת החמור של חמורי הניאו-קון ששלטו במפלגה הרפובליקאית. אחד השינויים הבולטים, ההופך מסחף תת-קרקעי לגל צונאמי, הוא ביחס המשתנה למדינת ישראל וליהודים. כך למשל בשבועות האחרונים אפשר היה לראות כיצד תועמלנים טראמפיסטים בולטים, וקרלסון ביניהם, מקדמים את הקונספירציה לפיה ישראל יזמה את רצח את צ'רלי קירק, פעיל הימין הקיצוני האמריקאי (שבישראל, התועמלנים הימנים היהודים ביכו את מותו באקט מדהים של אוטואנטישמיות אופיינית).

אחד הרגעים המכוננים בהתגבהות הגל האנטישמי בימין האמריקאי הוא הזמנתו השבוע של הניאו-נאצי ומכחיש השואה ניק פואנטס לראיון אצל קרלסון. במידה רבה, היה זה רגע היציאה מהארון של הימין האמריקאי הטראמפיסטי כניאו-נאציזם אנטישמי. מעין חזרה במכונת זמן לשנות השלושים של המאה ה-20 והבחירה ב"דרך שלא נלקחה".

פואנס וקרלסון דנו ב"שאלת היהודים" והאם הם באמת אשמים בכל, ופואנטס הסביר שהדבר הדחוף ביותר הוא דחיקתם של היהודים מהתנועה הטראמפיסטית. שני הגברים הלבנים המייצגים את עמוד השדרה של הימין האמריקאי הנוכחי הסכימו כי יש לשנות מן היסוד את יחסיה של ארה"ב עם ישראל וכי רפובליקאים תומכי ישראל סובלים מבעיה מוחית. לאחר הראיון, קווין רוברטס, נשיא מכון הריטג', טרח להביע תמיכה פומבית בקרלסון (כמובן תוך הסתייגות "עקרונית" מהתכנים היותר מזעזעים שעלו בראיון).

הריטג' הוא מכון המחקר הגדול והחזק בימין האמריקאי, המנוע התכנוני וה"אינטלקטואלי" מאחורי ההשתלטות של רעיונות פופוליסטיים ופשיסטיים על ארה"ב. כעת הוא תומך באופן רשמי גם בדיונים הכוללים הכחשת שואה ואנטישמיות גלויה. קשה שלא לראות את הקו הישיר הנמתח בין ניתוץ הטאבו על ייחודה של השואה ע"י נתניהו, מכונת התעמולה שלו ושותפיו בימין המשיחי-גזעני - לבין התקבלותה של הכחשת שואה כנושא שיחה לגיטימי בימין האמריקאי.

כמה ימים לאחר פרסום הראיון הניאו-נאצי של טאקר קרלסון, התפרסם ב"ניו יורק טיימס" ראיון אחר. בעוד הראיון של קרלסון ופואנטס זכה לחשיפה והדהוד בקרב עשרות מיליוני אנשים בזכות האלגוריתם של הרשתות החברתיות (שהבעלים של לפחות אחת מהן הוא ניאו-נאצי בעצמו), הראיון ב"טיימס" זכה לחשיפה צנועה בהרבה. עם זאת, הוא מלמד גם על אפקט חיובי שיכול לנבוט מפעולת ההרס התרבותי של נתניהו.

הראיון עם פרופ' מריאן הירש, היסטוריונית וחוקרת שואה ובתם של ניצולי שואה, עסק ישירות בשימוש בזיכרון השואה ובהוראתה והקשר שלהם למלחמה בעזה. הירש טבעה את המושג "פוסט-זיכרון" (postmemory) לתיאור התופעה (עליה הח"מ יכול להעיד גם כדור שלישי לשואה) במסגרתה ילדי ניצולים זוכרים את טראומות הוריהם בעוצמה רבה יותר מזיכרונות ילדותם שלהם. זיכרונות טראומטיים המונחלים ומועברים מדור לדור באמצעות פריזמת ההזדהות האישית: "זה יכול היה להיות אני".

אם העיסוק החינוכי בשואה נועד לחסן מפני הישנותה של שואה נוספת, אומרת הירש, יש לזכור וללמד אותה לא רק מתוך הזדהות אמוציונאלית אלא גם מתוך מרחק ביקורתי. במקום "זה יכול היה להיות אני", ללמד "זה יכול היה להיות אני, אבל זה לא הייתי אני", וכך להפוך את הזוועה לנחלת העבר במקום להשאירה כזיכרון חי שיוצר טראומה מזיקה ולא פתורה.

את השואה יש לזכור וללמוד גם בהקשר היסטורי רחב יותר - כולל הקשר ההיסטורי הבלתי נפרד להקמת מדינת ישראל ולגירוש הערבים. הירש מתנגדת לעמדה לפיה "אסור להשוות" והשואה אינה תופעה היסטורית אלא מעין חריג א-היסטורי. כל רצח עם הוא ייחודי, אומרת הירש, אך חייבים להבחין גם בקשרים ביניהם. הטיעון לייחודיות של השואה יוצר חריגות שמסתירה רציחות עם אחרות, כולל זו שביצעה ישראל ברצועת עזה עד לא מזמן.

ב"טיימס" מציינים באופן ישיר את ההשוואה שעשו נתניהו וממשלתו בין השואה לבין טבח ה-7.10 כסיבה לראיון: "מיד לאחר המתקפות על ישראל ב-7.10.23, רה"מ בנימין נתניהו אמר לכתבים: 'זו פראות שאנחנו זוכרים רק מהפשעים הנאציים בשואה. חמאס הם הנאצים החדשים'. פוליטיקאים ישראלים רבים הדהדו זאת, משתמשים בשואה על מנת לתאר את התקפות הטרור".

רצח עם, מזכירה הירש, הוא תהליך, לא אירוע חד-פעמי. רצח עם מתחיל קודם כל בתעמולה. המהלך הציני של נתניהו ושותפיו, ששחטו את מיתוס השואה לטובת רווח פוליטי צר, הוא אחד מכלי נשק רבים שהביביזם מעניק לאנטישמים וניאו-נאצים ברחבי העולם. אבל הוא יכול גם להיות זרז לחשיבה מחודשת על האופן בו אנחנו זוכרים את האירוע הנורא מכל שקרה לנו, היהודים.

הבחירה לשמור אותו כפצע פתוח, טראומה שאינה מחלימה, טובה לבנימין נתניהו, ניק פואנטס וטאקר קרלסון, ורעה מאוד ליהודים. אחרי הכל, השואה כן יכולה לקרות שוב, ואנחנו שוב יכולים להיות חלק ממנה.