מעטות הן ההתנקשויות הפוליטיות שגרמו לשינוי מהותי ודרמטי במדינה שמנהיגה נרצח. הדמוקרטיה האמריקאית החזיקה מעמד לאחר רצח אברהם לינקולן ב-1865 והעבדים השחורים המשיכו להנות משחרורם. כעבור כמאה שנה נרצח הנשיא ג'ון קנדי, הדבר לא בלם את המשך החקיקה שהעניקה זכויות אזרחיות לאפרו-אמריקאים.
הבולטת בהתנקשויות מחוללות השינוי, היא זו של יורש העצר האוסטרו-הונגרי הארכידוכס פרנץ פרדיננד ביוני 1914, בסרייבו, בידי מהפכנים לאומנים סרבים, שהיוותה מאיץ למלחמת העולם הראשונה.
גם רצח ראש הממשלה יצחק רבין, לפני 30 שנה, הוא אחד מאותם אירועים מכוננים, משני מציאות. בעקבות הרצח הסכמי אוסלו - תהליך השלום והפיוס עם הפלסטינים, שגם קודם לכן התנהל באיטיות, זהירות וחשדנות הדדיים, ספג מכה קשה.
הרוצח יגאל עמיר ראוי בהחלט להיחשב כממשיך מסורת של מהפכנים אנרכיסטים או לאומנים, שהצליח במשימתו הרדיקלית לעצור את התהליך.
בסרט "מסיתים מבט" שיצרתי לאחרונה יחד עם הבמאי נדב בן צור, וישודר בערוץ הוט8 החל מיום שני ה-3 בנובמבר, מתוארים ההיבטים השונים שקדמו לרצח ולמה שהתרחש בעקבותיו.
אלה כוללים את ההסתה, הרפיסות של מערכת המשפט, מחדל של השב"כ שלא הצליח לשמור על חייו של רבין, ההתנהלות הלקויה לאחר הרצח של ועדת החקירה הממלכתית בראשות נשיא בית המשפט העליון לשעבר מאיר שמגר, והניסיון הנואל בשם האחדות המזויפת של שמעון פרס לפייס את הימין, שהואשם באחריות עקיפה ושלוחית לרצח.
לאחר הסכמי אוסלו שנחתמו בספטמבר 1993, פתחו חוגי הימין ובעיקר הציבור המתנחלי, במאבק ציבורי שלבש צורות של אלימות, בתחילתה מילולית, שהלכה והקצינה והתדרדרה לאלימות פיזית ומעשים.
איתמר בן גביר, אז כהניסט צעיר, תלש ממכונית הקדילאק של רבין את הסמל ואיים מול מצלמות הערוץ הראשון: "הגענו לסמל גם אליו נגיע". בכמה הפגנות התקרבו לרבין מפגינים ואף ניסו להכותו.
הניסיון הטרוריסטי הגדול לעצור את המשא ומתן שהוביל להעברת חלקים מהגדה המערבית ועזה לשלטון של אש"ף, החל עוד כשנה וחצי לפני הרצח. ד"ר ברוך גולדשטיין, חסידו של כהנא, רופא קהילתי בקרית ארבע, סרן בצה"ל, שעלה מברוקלין והתנחל בחברון, ירה ברובה גליל שהיה ברשותו, בעת תפילת המוסלמים במערת המכפלה. הוא רצח בדם קר 29 פלסטינאיים חפים מפשע ופצע עוד 125, עד שכמה מתפללים השתלטו עליו והרגו אותו.
הטבח במערת המכפלה הביא לגל טרור פלסטיני, מצד החמאס והג'יהאד האסלאמי, בעיקר של מתאבדים, שהתפשט ברחבי המדינה. מאות ישראלים נהרגו ואלפים נפצעו. אמון הציבור והתקווה להסדר מדיני נסדקו קשות, אך רבין היה נחוש להמשיך בתהליך אוסלו.
"נפעל למען השלום כאילו אין טרור, וניאבק בטרור כאילו אין שלום, הוא אמר בכמה הזדמנויות, כביטוי למשנתו המדינית-ביטחונית.
ההסתה של הימין הקיצוני נמשכה ביתר שאת. רבין כונה "בוגד", "רוצח" וקריאה רווחת שאומצה, כפארפרזה על סיסמאות הטרור הערבי, היתה "בדם ואש את רבין נגרש".
על הגל הזה רכבו בכירי האופוזיציה של הליכוד בראשות בנימין נתניהו. נתניהו היה ראש וראשון למסיתים. הוא הלך בראש תהלוכה בצומת רעננה, שבה המפגינים נשאו ארון קבורה שעליו התנוסס שמו של רבין.
בהפגנה הגדולה בכיכר ציון בירושלים עמדו על המרפסת ראשי הליכוד ובהם נתניהו שנשא נאום מתלהם, אריאל שרון ואחרים. אך כשבקהל המפגינים הופצו תמונותיו של רבין במדי אס.אס, חלק מהנוכחים, ובהם אהוד אולמרט, דן מרידור דוד לוי ואפילו ישראל הראל, יושב ראש מועצת יש"ע, הבינו שההפגנה יוצאת משליטה, ועזבו.
ישראל הראל טוען בסרט כי את הכרזה הכין השב"כ והפיץ אותה סוכנם בארגוני הימין, אבישי רביב, שכונה "שמפניה". רביב, שהתראיין לסרט מכחיש זאת מכל וכל וסיפר כי את הכרזה הכינו שני תלמידי ישיבה וידו לא היתה במעל.
בעקבות הרצח מונה עמי אילון להיות ראש השב"כ והחליף את כרמי גילון הכושל. אילון ברהיטות ובחדות אומר כי הפוליטיקאים שישבו במרפסת אולי לא רצו שרבין יירצח, אך עצם נוכחותם בלי להסתייג מההפגנה, מהמראות ומהקריאות, נתנה לגיטימציה למיעוט להבין שהם תומכים בצעדים קיצוניים. "זה תמיד המיעוט שפועל", הוא אומר.
מערכת המשפט – שר המשפטים דוד ליבאי, היועץ המשפטי לממשלה מיכאל בן יאיר, פרקליטת המדינה דורית בייניש - לא ניסתה לבלום את ההסתה. נפתחו 340 תיקים על מקרי אלימות והסתה, אך הפרקליטות ובתי המשפט גררו רגליים. גם לא כשרבין עצמו פנה לנשיא בית המשפט העליון אהרון ברק בבקשה שיפעל בנושא.
שר הדתות דאז, פרופסור שמעון שטרית, נזכר שבאחת מישיבות הממשלה בראשות רבין, השרים בנימין בן אליעזר ומיכה חריש הזהירו את היועץ המשפטי ואת שר המשפטים לפעול לפני ש"רבין יירצח". הם לא פעלו. הגישה שלנו, אומר בן יאיר, היתה להפגין סובלנות כלפי זכות ההפגנה. "בדיעבד", הוא מודה, "זו היתה שגגה".
מיד לאחר הרצח החליטה הממשלה, בראשות ממלא מקום ראש הממשלה שמעון פרס, למנות ועדת חקירה ממלכתית בראשות שמגר שחבריה היו ראש המוסד לשעבר צבי זמיר והפרופסור למשפטים אריאל צבי רוזן. אך כתב המינוי שלה, בהנחיית פרס ועל פי המלצת בן יאיר היה מוגבל. הם נדרשו לבדוק את כישלון השב"כ, אך לא את ההסתה.
"זה היה בכוונת מכוון", מציין שמעון שבס, מנכ"ל משרד ראש הממשלה ויד ימינו של רבין. "שאלתי את פרס מדוע שלא ייחקרו המסיתים ובהם הרבנים, והוא אמר לי: האוקיינוס הוא גדול, אנחנו נסתפק בים התיכון". פרס, שעמד בפני מערכת בחירות, בחר שלא להתעמת עם העבר וחתר לפייס את מי שעמדו מאחורי הרצח. באותה שנה בזבז את כל הקרדיט הציבורי והאיבה לימין והפסיד לנתניהו למרות הרצח.
זה לא היה החטא היחיד של הוועדה. ראש השב"כ כרמי גילון לא מיהר להתפטר. אף שקיבל על עצמו אחריות לכישלון הוא "נעתר" לבקשה של פרס להישאר בתפקידו. עם הרוח הגבית מפרס, גילון הביא לוועדה את ד"ר עדנה פשר, יועצת ארגונית לשב"כ, שהעידה לטובתו כי תרשים זרימת האחריות בארגונים הוא מלמטה כלפי מעלה, ולא להיפך. כלומר: הש"ג אשם.
רק כשהיה ברור לו שהוועדה תמליץ על סילוקו מהתפקיד, התפטר גילון ועמו ראש אגף האבטחה דרור יצחקי וראש 730 בני להב.
אך הוועדה שגתה שגיאה חמורה כשהטילה את האחריות רק על האבטחה ולא על המודיעין, בראשות ראש האגף חזי כאלו, שממשיך לדבוק מאז בגרסתו שלא נפל בו ובאנשיו רבב. זאת למרות שהתברר שהתרשלו, למרות לא מעט פריטי מידע וסימנים שהיו ברשותם שהעידו על כוונתו של עמיר להרוג את רבין.
מיד לאחר הרצח הפיצו אנשי הימין, כולל נתניהו, תיאוריות קונספירציה הזויות כאילו אנשי השב"כ, פרס או ה-CIA רצחו את רבין. כל זאת כדי לחמוק מהאצבע המאשימה שהופנתה אליהם.
בעקבות הרצח ישראל שינתה את פניה. קו ישר מחבר בין אז למה שמתרחש במדינה בשנים האחרונות. ההסתה הפרועה של נתניהו והימין שנמשכת וביתר שאת; הפרחת פייק ניוז ותיאוריות קונספירציות זלגו מהשוליים למרכז; הבריחה של נתניהו מאחריות וסירובו להקים ועדת חקירה ממלכתית. כל אלו הם סממן מובהק להתנהלותו שהחלה כבר אז.
אין ספק כי הימין עושה מאז כל מאמץ להשכיח את זכרונו של רבין ולמחוק כל זכר לתהליך השלום ולתקווה שהוא הביא עמו. במקום הנצחה, הימין מקדש את ההשכחה. ביטוי מובהק לכך היה בניסיון לאסור לאחרונה את השמעת שיר השלום ששרה מירי אלוני בעצרת השלום דקות לפני שרבין נרצח.
באופן מצמרר, זרעי הפורענות שנזרעו כבר אז, במעשה הרצח, נבטו והפכו לעצי באובב ענקיים.



