במשך שנים נהגו העיתונאי עודד ליפשיץ ורעייתו יוכבד, ממייסדי קיבוץ ניר עוז, להסיע במכוניתם חולי סרטן תושבי רצועת עזה לבתי חולים בישראל. השניים היו ממתינים לפלסטינים, רבים מהם ילדים מלווים באחד מהוריהם, במעבר ארז, המתנה שארכה לעתים שעה ארוכה עד להסדרת אישורי המעבר של הפלסטינים. כשהגיעו לבית החולים ליוו אותם בסידורי הקליטה לקראת האישפוז.
ב-7 באוקטובר, במתקפת הפתע של חמאס, הפעולה ההומניטרית הזו נקטעה באכזריות. בני הזוג נחטפו מביתם בניר עוז לעזה, יחד עם 250 מתושבי מערב הנגב. יוכבד שוחררה כעבור שבועיים וחצי, בעוד שעודד, שנחטף כשהוא פצוע, נרצח, ככל הידוע, בשביו כעבור שלושה שבועות בידי הג'יהאד האיסלאמי. גופתו הוחזרה לישראל ב-20 בפברואר השנה וחמישה ימים לאחר מכן הוא נטמן בקיבוצו.
בימים אלה הופיע ספר המקבץ בין דפיו חלק מהמאמרים הנוקבים וכן רשימות קצרות על אירועים במדינה, שליפשיץ כתב במהלך שנותיו כעיתונאי ביומון של מפ"ם "על המשמר", בשבועון התנועה הקיבוצית "הדף הירוק" ובהמשך ככותב אורח של טורי דעה ב"הארץ".
הספר, אותו ערך העיתונאי והבלשן רוביק רוזנטל (הוצאת הקיבוץ המאוחד - קו אדום ויד יערי) הוא מעין "כל כתבי" של ליפשיץ. 75 טקסטים שנבחרו מתוך מאות רשימות שכתב, המשקפות אג'נדה של עיתונאי אקטיביסט. הטקסטים כוללים בין היתר כתבות תיעוד ששיקפו חמלה אנושית.
אמפטיה לפליטים פלסטינים הנמלטים מאימת המלחמה ב-67' ואלפי בדואים שנושלו מאדמותיהם ליד פתחת רפיח, והזדהות עם סבלם של מפוני ימית בצפון סיני ועם מצוקתן של משפחות עצירים המתגודדות ליד בית המעצר באבו כביר.
כריכת הספר "עד קצה הגבול"
ליפשיץ היה מתנגד מובהק לכיבוש והיה חבר פעיל בתנועות שלום. זמן קצר לפני חטיפתו הוא אף קיים שיחות עם אנשי "שוברים שתיקה", אבל, כפי שהוא כותב באחת מרשימותיו, ההתנגדות לכיבוש אינה תנאי מספיק לסירוב לשרת בשטחים. מתי יש לסרב לשרת בשטחים? "תלוי בסיטואציה", כתב, "כל עוד פקודות הצבא עולות בקנה אחד עם מינימום ערכי נדרש, אין מקום לסירוב לשרת בשטחים".
ליפשיץ יוצא נגד קביעת עמיתו העיתונאי נחום ברנע המצדיק טוטאלית וללא תנאים את חובת השירות. "כרגע אני מסכים עם ברנע שיש לשרת בשטחים. מחר, על פי ההתפתחויות במציאות, אולי אחליט לסרב".
בחלק לא קטן מרשימותיו הוא התנגח עם תנועת הקשת המזרחית, שהאשימה את הקיבוצים בגזילת אדמות המדינה. הוא חש עלבון אישי של אדם החי כל חייו בקיבוץ ספר הצמוד לגבול מאיים, ישוב חקלאי הנאבק על קיומו. בעמדה הזו הוא היה כמעט לבדו בחזית השיח, מכיוון שאנשי השמאל העדיפו להימנע מלהכניס את ידם לאש המחלוקת.
"בעקבות מלחמת ששת הימים, העיתונים היו רוויים ברגשנות משתפכת"
במאמר שכותרתו "והארץ לא שקטה" (נכתב ביוני 92') ליפשיץ מתייחס לאופוריה ששררה בארץ לאחר מלחמת ששת הימים והביטוי לה, התמים ואולי הנלעג, בעיתונות של אותה תקופה.
"העיתונים שלאחר המלחמה היו רוויים ברגשנות משתפכת" כתב, "עוד ועוד על המפגש עם הכותל והעיר העתיקה ונופי הגדה המערבית, ערש ההסטוריה הלאומית, ועל הערבים הפלסטינים הנחמדים שכל כך שמחים לדבר עם ישראלים ולמכור להם ולהגיש להם במסעדות, בחנויות ובשווקים.
"הפלסטינים מוצגים כתמימים וכנחשלים, כאלה שמתפעלים מהקידמה והכוח והדמוקרטיה של ישראל. השלום נראה קרוב, ממש מאחורי הכותל. לא רק משה דיין חיכה אז לטלפון מהמלך חוסיין. רבים האמינו שאחרי תבוסה כזו הערבים ימהרו להתחנן שנשלים איתם".
עודד ליפשיץ, שנות ה-70 (אוסף פרטי)
"אפילו עמוס קינן, ששנים רבות לפני המלחמה נמנה עם המבינים שללא פתרון אמיתי לסכסוך עם הערבים ועם הפלסטינים ישראל לא תגיע למנוחה ולנחלה, שגה אז בחלומות", המשיך וכתב ליפשיץ, שציטט דברים שכתב קינן ב-4 ביולי 67', חודש לאחר פרוץ הקרבות, ב"ידיעות אחרונות":
"כאשר הוחלט על איחוד ירושלים, שלמעשה היה סיפוח ירושלים, איש לא תיאר לעצמו שהמבצע יהפוך לגל של התקרבות ואחווה בין שני העמים. שבועיים לאחר הקרב כאילו לא היתה מלחמה. כאילו לא היתה שנאה במשך 19 שנה. העובדה שהערבים משוטטים בחופשיות בירושלים העברית ואיש לא נגע בהם לרעה, או שערבים נוסעים במכוניות עם מספר רישוי ירדני ביפו ואיש לא פוגע בהם, זוהי ההפגנה האדירה שלנו כלפי העולם. איחוד ירושלים הוא כינוי ממעיט למעשה האיחוד הגדול, שהיה צריך להיקרא 'מבצע התקרבות', או 'מבצע אחווה'. היה כאן מעשה טוב, אמיץ, הומני. ואולי כך נראה השלום'".
בהקשר לדברים אלו של קינן כותב ליפשיץ: "היום, אחרי הפיגועים הרצחניים בבת ים ובכפר דרום, אחרי ההפגנות בססמא 'מוות לערבים', אחרי מעשי הלינץ' והפוגרום בערבים חפים מפשע בשכונת עזרא ובמקומות אחרים, קינן לא היה כותב כך. גם מי שמאמין בשלום עם הפלסטינים, יודע שהשלום עוד רחוק. החלום של קינן מיוני 67' שאולי ניתן להגיע לשלום ללא הסכם ותחת שלטון כיבוש, נראה תלוש ותמים מאין כמוהו".
"העיתונות היתה שותפה למחדל שאת תוצאותיו אכלנו במלחמת יום הכיפורים"
"יחד עם הרגשנות באה הגאווה על הניצחון הצבאי, ועד מהרה הפכה אצל רבים לשחצנות מתנשאת ובוז לאויב, זה שברח בלי רובה ונעליים", ליפשיץ כתב אז עוד, "שחצנות מנעה ביקורת עצמית. לא הצלחתי למצוא (בעיתוני התקופה) אפילו תיאור ביקורתי אחד על ליקוי כלשהוא בפעולה צבאית במלחמה. איש לא העז לכתוב אז כי ייתכן מאוד שקרבות הגבורה והדמים בגבעת התחמושת ובבית הספר לשוטרים היו מיותרים.
"[...] מי העז אז לכתוב שאולי לא צריך היה לשלוח את סיירת הצנחנים בג'יפים פתוחים אל מתחת לחומות העיר העתיקה, שם הפכה למטרה חסרת ישע למטווח קטלני של מקלעני הליגיון הירדני? על אחת כמה וכמה לא כתבו על פרשיות של רצח שבויים בחולות סיני ובמחצבות בגולן. השופר המשיחי של הרב גורן בכותל, יחד עם תמונת הצנחן יפה התואר הנושא עיניים למרום, השתיקו כל ביקורת. את תוצאות המחדל הזה, שהעיתונות היתה שותפה לו, יחד עם אלבומי הניצחון שהופיעו אז, אכלנו במלחמת יום הכיפורים, מלחמה שאז עוד לא ניחשנו שתבוא".
משלחת חברי פרלמנט בריטים מעיינת בגיליון "דבר" בעת ביקור במעברת כסלון, 27.3.1951 (צילום: פריץ כהן, לע"מ)
פרק מיוחד מקדיש ליפשיץ להחלטת חיים רמון, שבמאי 94' ניצח בבחירות לראשות ההסתדרות, לסגור את "דבר", שהוגדר כעיתונה של ההסתדרות ומומן על ידה. "דבר" שימש גם כבמה המרכזית של מפא"י על גלגוליה. קשייו הכלכליים ולא פחות מכך היעדר ניהול יעיל, הלכו והחריפו. תפוצתו הלכה והידלדלה, כפי שאירע לכל העיתונים המפלגתייים בארץ. אמנם את ההחלטה להפסיק את הופעת העיתון קיבל רמון, אך את מלאכת הסגירה הוא הותיר ליורשו בהסתדרות, עמיר פרץ, ביוני 96'.
לאחר שנכנס לכהונתו בהסתדרות, רמון מינה את אפריים ריינר, שכיהן קודם לכן כמנכ"ל ויו"ר בנק הפועלים, לעמוד בראש ועדה שתבדוק את מצב העיתון ותמליץ באשר לעתידו. דו"ח ריינר הגדיר את "דבר" כ"תאגיד נטוש" שבעליו, ראשי ההסתדרות, לא דאגו למנות בו דירקטוריון ומנכ"ל קבוע, ולא יזמו הקמת מערכות יעילות לאיסוף מידע ולניהול חשבונות.
אלא שליפשיץ טוען כי כוונתו האמיתית של רמון לא היתה לייעל את העיתון אלא פשוט לחסלו, "בעודו מחייך חיוך מיתמם של חתול שבע המנסה להסתיר שזה עתה בלע חתול עיתונאי קטן".
ליפשיץ, שפרסם מאמר זה באוקטובר 94', חצי שנה לאחר היבחרו של רמון, כתב בו בין היתר כי "בקיבוץ הארצי יש רבים שממתינים לחיסול 'דבר'. עבורם זו עידוד ולגיטימציה לסגירת עיתונם 'על המשמר' בדרכים דומות: מצד אחד הצהרות תמיכה בעיתון, מצד שני התנכלויות בלתי פוסקות, שנועדו לסכל כל מאמץ לשיקומו". תחזיתו של ליפשיץ התממשה: "על המשמר" נסגר לפי החלטת הקיבוץ הארצי במארס 95', שנה לאחר שעובדיו חגגו 50 שנה להיווסדו.
מסע הלוויה של עודד ליפשיץ, 25.2.25 (צילום: מרים אלסטר)
במאמר אחר, שכותרתו "העיתונאי כמודיע בעל כורחו", ליפשיץ מותח ביקורת על פסק דין של שופט בית המשפט העליון אהרון ברק שקבע במרץ 88' כי בתנאים מסוימים רשאים חיילי צה"ל להחרים חומר מעיתונאים, למרות עיקרון חיסיון המקורות.
"מתעורר חשש כבד שבכיר שופטי ישראל נתן ידו לפגיעה קשה בחופש העיתונות", כתב ליפשיץ, "על פי השופט ברק, חופש העיתונות אינו מחסן חומר עיתונאי מפני החרמה על ידי גורמי חקירה מוסמכים, אם החומר עשוי לסייע בחקירת עבירות חמורות. זו החלטה מאוד כוללנית. חומר עיתונאי הוא כל דבר: צילומים, הקלטות, מסמכים, רישומים וטיוטות של עיתונאים. 'גורמי חקירה מוסמכים' הם לפחות הצבא, המשטרה והשב"כ ואולי גם המכס ומס הכנסה".
"במדינה נורמלית", הוא כותב, "קביעה משפטית שמותר להחרים חומר עיתונאי היתה מעלה על בריקדות את ציבור העיתונאים ואת כל אלה שחופש העיתונות וזכות הציבור לדעת חשובים להם. לא בטוח שאצלנו זה יקרה. הרבה נורמות הקשורות בחופש העיתונות התמוטטו מאז פרוץ האינתיפאדה, יחד עם ערכים אחרים המאפיינים מדינה דמוקרטית. ציבור העיתונאים בישראל בלע הרבה צפרדעים. בלע ושתק".